הרזיסטנס המוסלמי.

יהודים נשלחו מהעיר דרנסי אל מותם * היום פועל שם אימאם, שמעז לצאת נגד האיסלאמיסטים ונגד שנאת יהודים * אין עדיין אביב מוסלמי, אבל יש מוסלמים שראויים לעידוד ולהצדעה

זה לא היה החודש המוצלח של המוסלמים. הרמדאן הסתיים בשבוע שעבר, עם כמות חסרת תקדים של הרוגים רק מפיגועי טרור. לא כולל סוריה. ליל סיום הרמדאן, עיד אל-פיטר, עמד גם הוא בסימן של שיא חדש בשפיכות דמים. עברו עוד ימים אחדים, ובניגריה בוצע טבח במסגד. 44 הרוגים, לפי דיווחים ראשונים, בקציר אחד. מי רצח? אחד מחברי "בוקו חראם", השלוחה הניגרית של אל-קעידה. על מה ולמה? אל נא נחפש היגיון. גם בפקיסטן, הטליבאן טובח בעיקר במוסלמים תמימים שאין להם קשר לכלום. טבח כדי ליצור נוכחות. טבח לצורך הטלת אימה. באלג'יר חיסל האיסלאם הרדיקלי בין מאה למאתיים אלף איש. כולם מוסלמים. המאבק למען דמוקרטיה בסוריה כבר הסתיים מזמן. אף אחד לא נאבק שם למען שחרור. נותר רק המאבק בין החיזבאללה לשלוחה נוספת של אל-קעידה.  מחול מוות. חסידי האסכולה הפוסט-קולוניאלית ימשיכו לדקלם את הסיסמאות הקבועות על "דיכוי, אימפריאליזם, ניצול". הם איבדו את הקשר עם המציאות. במציאות זה האיסלאם הפשיסטי שרוצה אימפריאליזם ודיכוי וחושך חובק עולם. אבל באקדמיה אסור לדבר על זה. זה לא תקין פוליטית. הרי צריך להאשים את הציונים.  

אין מקום לשנאה

במרחק של שעות טיסה ממוקדי הטבח השונים, עשר דקות מצפון לפריז ההומה, שוכנת עיר קטנה בשם דרנסי. בימי הכיבוש הנאצי, רוכזו שם יהודים ואנשי ה"רזיסטנס" (המחתרת הצרפתית שפעלה נגד הכיבוש הנאצי). למעלה משישים אלף יהודים נשלחו משם אל מותם. במקום יש גם אתר זיכרון. לזכור ולהזכיר. ספק אם יש עוד יהודים בדרנסי. היום היא מאוכלסת בעיקר במהגרים מהעולם השלישי. רובם מוסלמים. בשבוע שעבר, בצוהרי היום, רוב החנויות היו סגורות. גם שם מקפידים על מצוות הרמדאן. בניגוד לריכוזי מוסלמים אחרים בפרברי פריז, לא היה ניתן להבחין בנשים עם כיסוי מלא. נכון שהבורקה והניקאב הוצאו אל מחוץ לחוק, אבל הגרסה המתונה יותר, של כיסוי מלא עם פנים חשופות, זוכה להצלחה. קצת פחות בדרנסי. 

ליד המסגד המקומי, בצבע ירוק, החלו להגיע מכוניות אספקה. בערב, כמו בכל ערב, תתקיים במקום תפילה וסעודת האיפטר המסורתית, להפסקת הצום. האימאם המקומי, חסן שלגומי, מזמין אותי להישאר לחגיגה. כל ערב הוא מארח לא מוסלמים. הוא לא מנסה לאסלם אף אחד. הוא מטיף לאיסלאם אחר, של הבנה וסובלנות. אין הטפה לג'יהאד. אין זעקות שבר על מה שמעוללים היהודים למוסלמים. יש קריאות לאחווה בין העמים. אם אנחנו מחפשים את האיסלאם האחר, אז אפשר למצוא אותו במרחק נסיעה קצר מפריז.  

את שלגומי פגשתי לפני כשנה וחצי. הוא הגיע להרצות בכנס שאורגן על ידי מכון התרבות הצרפתית. התבקשתי לראיין אותו. המבחן הוא בשטח, חשבתי אז, ולא בדיבורים רכים באוזני התקשורת. כך שהמפגש בסביבתו הטבעית, עם הקהל שלו, עם הפעילות שלו, עם הקשיים האדירים - הוא הרבה יותר מרתק. שלגומי, מתברר, אינו מוצר של יחסי ציבור. פיו ולבו שווים. מה שהוא אומר לתקשורת, הוא אומר גם לקהל שלו. המסר העיקרי הוא שאין מקום לשנאה. אנחנו בצרפת, הוא אומר, ואנחנו קודם כל צרפתים. וזה אומר לחיות בהרמוניה עם נוצרים ועם יהודים. זה גם אומר להימנע מכל הסתה נגד ישראל. האסימון ירד לו כשביקר באתר הזיכרון בדרנסי. הוא נבהל מעומק השנאה ליהודים. הוא קרא למוסלמים ללמוד, לדעת, להבין. זה לא שאין לו ביקורת על ישראל. זה לא שאין לו הזדהות עם סבל באשר הוא, ובכלל זה הזדהות עם פלסטינים, אבל הוא פועל כדי להוציא את הסכסוך מהאיסלאם ומהמסגדים. יש בעיה פוליטית, הוא אומר. הפתרון שלה הוא שתי מדינות. הצדדים צריכים לפתור את המחלוקת ביניהם. אין צורך בשום מעורבות איסלאמית חיצונית. היא לא מועילה. היא רק מזיקה. והיא מזיקה בעיקר למוסלמים.

המסגד שלו אינו מנותק מצרות העולם. על הקירות יש תמונות של מחנות בצ'אד. רוצים לתרום? בבקשה. המוסלמים שם סובלים הרבה יותר. הם קורבנות אמתיים. לא פוליטיים. ה"צדקה", מילה שהפירוש שלה בערבית ובעברית זהה, הולכת לסובלים באמת. לא לפוליטיקה של הסתה. 

חינוך קתולי למוסלמיות

מפגני האחווה של שלגומי מרתיחים את האיסלאמיסטים מהזן הווהאבי והסלפיסטי. במשך תקופה ארוכה הפגינו האיסלאמיסטים מול המסגד שלו. היו גם התפרצויות אלימות. ביתו נפרץ. אישתו קיבלה פנייה מארגון "האחיות המוסלמיות" (בחסות האחים המוסלמים) להתגרש מ"האימאם היהודי". בנותיו הותקפו. הוא נאלץ להוציא אותן מבית הספר הציבורי. עכשיו הן בבית ספר קתולי. בטוקבקים יש גם קריאות לרציחתו. ארגון על שמו של יאסין, מנהיג החמאס, ניסה לממש את האיומים. חברי הקבוצה לא הסתפקו בהפגנות. הייתה אלימות. הם פרצו למסגד. הסכנה הפכה למוחשית. משרד הפנים הצרפתי הצמיד לשלגומי שני שומרי ראש. עשרים וארבע שעות ביממה. הם שייכים לאותה יחידה שמאבטחת גם שגרירים.

שלגומי לא נבהל. כשהקים את המסגד, היו בקהילה אלף איש. הייתה עזיבה בעקבות ההסתה.  קראו לו יהודי. קראו לו ציוני. הזמן עבר. רוב העוזבים חזרו ורבים אחרים הצטרפו. היום מונה הקהילה 4,000 איש. מכיוון שבצרפת יש הפרדה בין דת למדינה, המדינה לא משלמת. יש צורך בתרומות או בתשלום של חברי הקהילה. במסגדים אחרים בצרפת, התרומות מגיעות ממדינות כמו קטאר וסעודיה, שמטפחות את הווהאביזם. למסגד של שלגומי אין סיכוי. הרי הכספים מהמפרץ הולכים כדי לממן גם את ההסתה נגדו. אבל הקהילה התייצבה לצדו. כך שלא רק שהוא לא נאלץ לפרוש, אלא שהוא משגשג ומתרחב. 

השגריר הישראלי באיפטר

עם הגיבוי הקהילתי, שלגומי לא רק מדבר. הוא גם עושה. לפני שלושה שבועות אירח האימאם את שגריר ישראל בצרפת, יוסי גל, לארוחת איפטר. היו שם גם אמו של החייל הצרפתי-מוסלמי שנרצח על ידי מוחמד מרה, שבהמשך רצח יהודים בעיר טולוז; וגם לטיפה איבן-זייטן, בתו של מלך לוב לשעבר, אידריס. היו גם שני אימאמים מערים סמוכות. זה כמובן לא עבר בשלום. דבר האירוח פורסם גם באתרי השמאל הרדיקלי, כמו המגזין l'Expression dz, המגזין AgoraVox וEgalite et reconciliation. החוגים הללו הגדירו את שלגומי, והמוסלמים שמזדהים איתו, כ"בוגדים". השמאל הרדיקלי מעריץ את המוסלמים, בתנאי שהם עוסקים בהסתה ובשנאה. שלגומי לא מספק את הסחורה. כך שהוא בוגד.

אדישות צרפתית

לרוב הפעילות של שלגומי אין שום קשר לישראל ולסכסוך במזרח התיכון. הסיפור שלו הוא המוסלמים באירופה. לאן הם הולכים -  לבדלנות או להשתלבות. זו הסיבה ששלגומי היה מתומכי החוק לאיסור הרעלה. הוא השתתף בהפגנות יחד עם ארגון המוסלמיות הגדול ביותר בצרפת, "לא זונות ולא כנועות", שתמך גם הוא בחוק. ארגון הגג של הגופים המוסלמיים בצרפת (UOIF), מציג באופן רשמי עמדות התומכות בהשתלבות, ובאופן מעשי נוקט בעמדות הפוכות לחלוטין. הארגון פועל נגד שלגומי ומונע תקציבים ממי שמזדהה אתו. אין כאן שום הפתעה, משום שהארגון מצוי בהשפעה של מדינות המפרץ, והוא פועל בחסות גוף אירופי שאחד מראשיו הוא המטיף האיסלאמיסטי יוסוף קרדאווי. 

במרחק של דקות נסיעה מהמסגד של שלגומי הוקם מסגד בהשפעה סלפיסטית. לטענתו, רוב המבקרים שם אינם בני המקום, אלא צעירים שממילא שייכים לזרמים הרדיקליים. הבעיה שלו היא עם שלטונות צרפת. הוא מתריע. הם לא עושים דבר כדי לעצור את התחזקות הסלפיסטים. הם מאפשרים לאימאמים מקטאר וממדינות אחרות להגיע. כך מתחזקת ההשפעה הווהאבית והסלפיסטית. כך צומחים רוצחים מהסוג של מוחמד מארה. הניסיון גם אומר שבקהילות המוסלמיות אין צורך ברוב כדי שהרדיקלים ישלטו. הם הרי אלימים. כך שהם כופים את עצמם.

ולמרות זאת, שלגומי הצליח לארגן גוף אימאמים בעלי גישה שונה. ההתחלה הייתה עם ארבעים. עכשיו מדובר כבר במאה ושלושים. זה מיעוט קטן במדינה שבה יש למעלה מאלף אימאמים, אבל זו גם הצלחה לא מבוטלת. משום שהלחצים נגד שלגומי אדירים. הוא מצטרף לחבורה מכובדת. מכון מחקר בריטי פרסם רשימה של עשרות מוסלמיות ומוסלמים רפורמיסטים, כמו העיתונאי מוחמד סיפוני מצרפת, המשפטנית סיירין אטאס מגרמניה,  הסנטורית מימון בוסאקלה מבלגיה, הסופר סלמן רושדי, ועוד רבים אחרים. הם חיים תחת איומים, רק משום שהם נגד דיכוי נשים, נגד ג'יהאד ונגד פונדמנטליזם. כך שעכשיו גם שלגומי נאלץ לפעול תחת שמירה.

ציוצי התפכחות

האיסלאם על פרשת דרכים. הדי הרעם נשמעו השבוע באופן אלים מאוד ברחובות קהיר. זה קורה במדינות מוסלמיות וזה קורה באירופה. גם האביב הערבי, שיש בו בינתיים הכל, אבל לא אביב, וגם תופעות כמו שלגומי, הם חלק מאותו מאבק איתנים. שלגומי במיעוט. המאבק מהרחוב המוסלמי מגיע גם לאירופה. על ערים כמו מאלמו בשבדיה או ברדפורד באנגליה הולכים ומשתלטים הרדיקלים. זה קורה גם בחלקים ממרסיי ובפרברים שסמוכים לפריז.

שלגומי מייצג את אלה שלא מוכנים לשתוק. הוא הרזיסטנס לאיסלאמיסטים. דווקא עומק השנאה ליהודים גרם לו להתעורר. אלא שאין שום צורך בהתעוררות מוסלמית לצורך הגנה על יהודים. יש צורך בהתעוררות מוסלמית כדי להגן על מוסלמים. הם הקורבנות. וגם העובדה שחלקים בשמאל הרדיקלי מטפחים את השנאה ומעניקים לגיטימציה לאיסלאמיסטים, רק מעמיקה את הבעיה. משום שבסופו של יום, השנאה הופכת את המוסלמים לשנואים. הם משלמים את המחיר. ככל שהאיסלאם הרדיקלי מצליח יותר, מצבם של המוסלמים גרוע יותר. זה נכון בפריז כפי שזה נכון בקהיר. אין עדיין אביב ערבי. אבל יש לו ציוצים פה ושם. שלגומי הוא אחד מהם. למענו, למען המוסלמים, נקווה שזה לא יישאר רק ציוץ.