הפוך ממה שחשבנו

הקונספציה קובעת ש"קיפאון גורם לאלימות ולטרור". העובדות מגלות ש שקיפאון מדיני לא גורם לטרור, אלא שדווקא תהליך השלום והסיכוי לשלום גורמים להרבה יותר טרור * הקיפאון מסוכן לישראל, מסיבות אחרות לחלוטין *

חידוש שיחות השלום מעניק תחושה של הקלה. אולי אפילו הצלה. הרי הזהירו אותנו, שוב ושוב, שהקיפאון יגרום להתלקחות השטחים. אמרו לנו שהטרור דופק בדלת, אם רק לא נתחיל לדבר. זו הפרדיגמה השולטת. זו לא הגישה של עוכרי ישראל המקצועיים. זו הגישה של רוב המחנה הציוני השפוי. אזהרות ברוח זו השמיעו בשנה האחרונה גם נשיא המדינה שמעון פרס ("ללא החלטה מדינית, הפלסטינים ישובו לדרך הטרור"); וגם אלוף פיקוד מרכז ניצן אלון ("ללא התקדמות מדינית, תהיה התדרדרות בשטח"). לאחר שאלון השמיע את דבריו, לפני למעלה מחודש, התכנסה מועצת החכמים של "אולפן שישי" של הערוץ השני, והשמיעה דעה אחידה על צדקת דבריו של אלון. הרי הטענה ש"קיפאון יגרום להתחדשות האלימות" נאמרה כל כך הרבה פעמים, עד שהפכה מקונספציה לאכסיומה, שאינה זקוקה להוכחה.

אלא שיש לנו כבר ניסיון מר עם קונספציות. מדי פעם הן ראויות לבדיקה. עכשיו, דווקא כאשר "חידוש השיחות" מונח לפנינו, כאשר החלום של תומכי הקונספציה מתגשם, צריך להרהר בה מחדש. לשם כך יש צורך לעבור משולחן ההערכות, הפרשנויות, ולפעמים הזיות, אל שולחן העובדות. לצורך כך נניח לפנינו שני גרפים - האחד של שיחות השלום או התקדמות מדינית, והשני של הטרור והאלימות. האם יש קשר ביניהם? האם שיחות השלום גורמות להרגעת השטח? האם קיפאון גורם לאלימות?

משק כנפי הטרור

ובכן, מתברר שלא רק שאין שום קשר בין קיפאון לטרור, אלא בדיוק להפך. דווקא משק כנפי השלום, או אשליית השלום, מובילים בדרך כלל להתגברות הטרור. ועידת מדריד הייתה אירוע מתוקשר וחגיגי. סיבה למסיבה לדורשי השלום. והנה, בשנת 1991, שנת הוועידה, היו 21 הרוגים מטרור, בשנה שאחריה, שבמהלכה ניצח יצחק רבין והפך לראש ממשלה, נהרגו 34, בשנת 1993,  שבישרה את הסכם אוסלו ואת התקווה הגדולה ביותר של העידן המודרני, נהרגו 45, בשנה שאחריה נהרגו 65. דווקא בשנת 1995, שבה נרצח רבין, ירד מספר ההרוגים ל-29. שנת 1996 הייתה השנה של שמעון פרס כראש ממשלה. הוא היה אמור להיות ראש ממשלת השלום. האיש שדחף את רבין המהוסס. ראש וראשון למחנה השלום. זה לא עזר. הטרור הרג באותה שנה, עד הבחירות, 96 ישראלים. למעשה, יש חשש שהטרור ביקש לחסל את סיכוייו של פרס להיבחר לראשות הממשלה.

בשנים שבהן כיהן בנימין נתניהו כראש ממשלה הייתה ירידה הדרגתית, עד 8 הרוגים בלבד בשנת 1999, שבה היה שוב מהפך, ואהוד ברק נבחר לראשות הממשלה. שנת 2000 הייתה עוד ציון דרך בעשייה למען השלום. גם נכונות לוויתור על כל רמת הגולן, גם ועידת קמפ-דייוויד שבה הלך ברק כברת דרך ששום מנהיג לפניו לא העז ללכת, גם הצעת קלינטון שכללה את חלוקת ירושלים ונסיגה מלמעלה מכ-95% מהשטחים. לא רק שלא היה קיפאון, אלא שזו הייתה שנה של תקווה, של שיחות ללא הפסקה, של הליכה חסרת תקדים לקראת הפלסטינים. התוצאה ידועה. סרבנות פלסטינית, ובעקבותיה גל אדיר של אלימות וטרור. האינתיפאדה השנייה החלה.

כלומר, לא רק שאין קשר בין קיפאון לאלימות או טרור, אלא שיש קשר הפוך. דווקא שיחות השלום מגבירות אל הסיכויים לאלימות וטרור. היפוך גמור של הקונספציה שהפכה לאכסיומה. מהיכן נובעת הטעות? ובכן, מבצעי הפיגועים אינם פעילי שלום. הם אינם מאמינים בסיום הכיבוש. הם אינם מבצעים את הטרור כחלק מהדחיפה הקולקטיבית להשגת הסדר של שתי מדינות לשני עמים. להפך. השלום מפחיד אותם. ההכרה בישראל היא מבחינתם ייהרג ובל יעבור. והם אכן הורגים ונהרגים.

תעשיית ההצדקות

האמירה המטופשת ביותר במצעד האיוולת בהקשר הזה הייתה של אהוד ברק. אם הייתי פלסטיני, הוא אמר, הייתי מצטרף לאחד מארגוני הטרור. אמר, והעניק נופך של הבנה והצדקה לפעילי הטרור. גם האמירה הזאת היא חלק מהפרדיגמה שלפיה מטרת הטרור היא סיום הכיבוש. ואין שטות גדולה מזו. משום שמטרת הטרור איננה סיום הכיבוש אלא חיסול ישראל. אבל האמירה של ברק הפכה לאחד מנכסי צאן הברזל של תעשיית השקרים וההבלים. הנה, גם ברק מבין ומצדיק את הטרור. אפשר להניח שנשיא המדינה, בראיון שפורסם בחודש ינואר ב"ניו-יורק טיימס", לא התכוון להצדיק את הטרור. אבל הוא קבע שהטרור יגיע משום שהקיפאון נמשך. כאשר טענה כזאת מושמעת דווקא מפיו של שמעון פרס היא מעוררת תהיות. הרי הוא עצמו היה הקורבן הפוליטי הבולט ביותר של הטרור. הוא רצה שלום ורדף שלום. הוא לא הכניס את ישראל לשום קיפאון. אבל גל טרור אדיר בשנה שבה כיהן כראש ממשלה חיסל את הסיכויים שלו. בהמשך זה קרה לברק. ואם זה הכיוון של ברק ופרס,  אז מה לנו כי נלין על אלה שלקו בסינדרום דומה, והחלו להאשים את ישראל, ברמה זו או אחרת, בטרור שהיה או בטרור שעוד יבוא. ספק אם יש פוליטיקאי אחד, מהמרכז ימינה, שלא השמיע הצהרה ברוח דומה. בדרך כלל הדברים נאמרו מתוך כוונות טובות. הסירוב של ערפאת לברק ולקלינטון היה בעיניהם כלא היה. העובדה שהטרוריסטים יצאו לדרכם בגלל שטיפת מוח איסלאמיסטית ולאומנית נעלמה מעיניהם. ההצהרות הברורות של אנשי החמאס, שביצעו את רוב הפיגועים, על רצונם בהכשלת כל סיכוי לשלום - נמחקו לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי שלהם. הם בחרו להבין, לפרש ואפילו להצדיק את הטרור, תוך התעלמות מהעובדות. והנה, הקונספציה השתלטה עלינו לחלוטין, עד שהפכה לאכסיומה.

עזה תוססת מול גדה משגשגת

כדאי לבחון את הקונספציה גם לפי מה שקרה בשנים האחרונות. הגדה מול הרצועה. רוב הטרור היום, בעיקר אמצעות רקטות נגד אוכלוסייה אזרחית, מקורו בחמאס של רצועת עזה. ישראל נסוגה משם. פעילי החמאס אינם נאבקים היום בשום כיבוש. הם נאבקים יחד עם אחיהם מהג'יהאד הגלובלי, לאחר שהחמאס היה מעורב בהקמת רשתות הטרור בסיני. לפי דיווח של ארגון זכויות האדם everyonegrop, החמאס מעורב בתעשיית הפשע וחטיפות האפריקאים בסיני,  וגם  בתעשיית סחר האברים, כמפעל משותף של החמאס והג'יהאד. מבחינתם, "הכיבוש" הוא כל מקום שאין בו שלטון איסלאמיסטי. כאשר הצהירו ראשי החמאס, שוב ושוב, שהם חלק מהג'יהאד העולמי, ושהמטרה היא "כיבוש רומא ולונדון ושתי האמריקות", טענו רבים שאלה הצהרות סרק ושהחמאס הוא ארגון אחראי שעובר תהליך של התמתנות. העימותים בסיני והקשרים של החמאס לג'יהאד הגלובלי מבהירים את התמונה. אבל אל דאגה. תמיד יקומו האידיוטים שיספרו לנו שמדובר בעצם ב"מאבק בכיבוש", ואם רק נעניק להם קצת יותר גישה, קצת יותר אמפתיה, הם ייכנסו לרגיעה. העובדות הרי לא יבלבלו אותם.

ומה קרה בגדה המערבית? השנים האחרונות, שנות הקיפאון, היו בין הטובות שהיו לפלסטינים. נקודות החיכוך בין ישראל לפלסטינים צומצמו, המשטרה הפלסטינית, למעט חריגים, ממלאת את תפקידה ומצליחה להשליט סדר, תהליך בניית המוסדות נמשך ללא הפרעה, כמות הנפגעים, הפלסטינים והישראלים, מצויה בסימן ברור של ירידה. אלה היו שנות הקיפאון העמוק. לא שלום ולא משא ומתן. אבל האזהרות של נשיא המדינה ואלוף פיקוד המרכז נשמעו ברמה. משום שזה מה שמקובל לומר. זו הקונספציה, למרות שאין לה קשר לעובדות. למען הסר ספקות, זה לא הופך את השלטון הישראלי לעניין רצוי. זה לא אומר שבנקודות החיכוך הפלסטינים מאושרים. זה לא אומר שאין השתלטות על אדמות ואין התנכלויות ואין השפלות מיותרות. כל אלה קיימים. אלה הרעות החולות של הכיבוש, שלטובת עצמנו, גם בלי קשר לפלסטינים, ראוי להיפטר מהן. אלא שלצד כל הדברים הללו היה גם קיפאון, גם שגשוג פלסטיני יחסי, וגם פחות אלימות.   

קונספציה גלובלית

הקונספציה של "קיפאון יוביל לטרור" איננה ייחודית לישראל. מדובר בחלק מקונספציה הרבה יותר גדולה, שמנסה להבין את הטרור. לאחר פיגועי התופת עלתה שוב ושוב השאלה: "מדוע הם שונאים אותנו". רוב ה"מומחים" טענו שמדובר בסוג של ענישה על חטאי המערב. ואם רק תנקוט ארה"ב במדיניות פרו-ערבית, אם רק תפסיק לתמוך בישראל, היא תזכה לאהדה. שוב, אין שום קשר לעובדות. אלה שפונים לטרור אינם מנסים להפוך את המערב להומני יותר. עם כל הכבוד לפיגועי התופת בארה"ב, או לפיגועים בלונדון ובמדריד, מדובר בחלק קטן מאוד מפעילות האיסלאם הרדיקלי. האיסלאם הזה פוגע במוסלמים, ולא באנשי המערב. 99% מקורבנות הג'יהאד הגלובלי הם מוסלמים, או קורבנות בעימותים בין סיעות יריבות. אין שום קשר לא למערב ולא לישראל. וכאשר הטרור מצליח לפגוע במערב, זה לא כדי לשפר אותו ולא כדי להפוך אותו לידידותי, אלא כדי להרוס אותו וכדי להקים את החליפות האיסלאמית. מאות הצעירים המוסלמים מאירופה שנוסעים לסוריה אינם מצטרפים לשום חזית ליברלית או דמוקרטית. הם מצטרפים בעיקר לג'בהת אל-נוסרה, השלוחה של אל-קעידה. ארגון "אל-שביבה" בסומליה טובח בסומלים. ארגון "בוקו חרם" פוגע בניגרים. הטליבאן טובח במוסלמים. גם שבדיה, גן העדן למוסלמים, ניצלה רק בנס מפיגוע המוני של מוסלמי יליד שבדיה, טימור עבדולווהאב אל-עבדאלי, שניסה לפוצץ מכונית תופת בשטוקהולם. אפשר להניח שגם בשבדיה כבר היה איזה פוליטיקאי שמיהר להבין את תסכולי המהגר וגם לטעון ש"אם הייתי מוסלמי הייתי מצטרף לאחד מארגוני הטרור". משום שהקונספציה היא גלובלית. ובישראל היא עובדת שעות נוספות.

הקיפאון מסוכן 

האם זה אומר שצריך להמשיך בקיפאון, משום שהוא מוביל לשקט יחסי, וצריך להתחמק מתהליך השלום,  שמוביל ליותר טרור? לא ולא. צריך לצאת מהקיפאון לא משום שהוא מוביל לטרור, אלא משום שהוא מוביל למציאות של מדינה אחת גדולה, או מדינה דו-לאומית. צריך להפסיק את הקיפאון, משום שהשקט שמתלווה לקיפאון הוא סוג של זריקת הרדמה, שבסופה ממתין לנו אסון הרבה יותר גדול, של חיסול המדינה היהודית-דמוקרטית, לטובת פלסטין הגדולה. תהליך ההרדמה הזה מלווה בדמוגרפים החדשים מהימין, שמסבירים לנו ש"הכל בסדר", וכי הרוב היהודי מובטח לנצח נצחים, או בהזיה מהסוג שפורסם לאחרונה על ידי חה"כ ציפי חוטובלי, על שני מיליון עולים מהמערב. הם אכן חולמים שם, המוני היהודים בארה"ב, על מדינת ישראל הגדולה והדו-לאומית, והגשמת החזון הזה תדרבן אותם להגיע בהמוניהם.

למען הסר ספקות, גם אם כל הערכות הדמוגרפים החדשים נכונות, וגם אם מובטח רוב יהודי בין הים לירדן, הרי שבסוף הדרך ממתין האסון הגדול. השיטה הדמוקרטית הנהוגה בישראל תהפוך את המדינה לדו-לאומית גם ללא רוב ערבי. הרי עשרות העמותות שפעילות היום למען הפלסטינים יטענו שכל דבר שהוא פחות משוויון מלא, כולל בתחום ההגירה, שתהפוך לשיבה, מעיד על כך שישראל היא מדינת אפרטהייד. הרי אין צורך בהימור כדי לדעת מה יקבע בג"ץ בהרכב מורחב, במדינה המורחבת, בתגובה לעתירות ממחלקת "איחוד משפחות". מהיכן הם לקחו לעצמם את האשליה שרוב יהודי קטן ינציח את הזהות היהודית-דמוקרטית של ישראל? 

הדרך השלישית

צריך להתפלל ששיחות השלום שנפתחות בימים אלה יובילו למשהו. הסדר בהסכמה, לפי מתווה קלינטון, עדיף על הסדר חד-צדדי. ייתכן שיש סיכומים מוקדמים שאינם ידועים. אלא שהסיכוי לכך קלוש. ולכן, בהתאם לעבר, מותר לחשוש, רק לחשוש, שדווקא היציאה מהקיפאון, בין אם תוביל להתקדמות, ובין אם לכישלון, תוביל גם לחידוש הטרור. הלוואי שנתבדה. כך שצריך להיערך לפתרון חד-צדדי, שבעבר כיניתי אותו "הדרך השלישית": הפרדה מדינית ודמוגרפית; יצירת גבול דה-פקטו על בסיס קו ההפרדה; פינוי מאחזים מבודדים, שישראל התחייבה כבר בעבר לפנות אותם; הקפאת בנייה בצד המזרחי של קו ההפרדה; המשך השליטה הביטחונית, והביטחונית בלבד, עד קו הירדן, כדי למנוע את התחזית שאסור לזלזל בה, של קטיושות וגראדים מג'נין ומקלקיליה, עם או בלי השתלטות חמאס. פתרון כזה צריך להיות מלווה בהכרה ישראלית בעצמאות פלסטינית דה-פקטו. בבקשה, קחו לכם מדינה עם רצף טריטוריאלי. קחו שליטה בכל תחום, למעט תחום הביטחון.

זה לא הפתרון הטוב ביותר, אבל זה הפתרון הפחות גרוע ביותר. משום שאם הקיפאון הוא זה שיוצר מציאות, אז עדיף שזו תהיה מציאות של מדינה לאומית, ולא של מדינה דו-לאומית. כדי להגיע להסדר קבע מוסכם יהיה צורך, כנראה, בשינויים גאו-פוליטיים גדולים יותר, כמו היחלשות של האיסלאם הרדיקלי, או חילופי משטר באיראן.   

לעדכונים על מאמרים חדשים - הצטרף לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני