יש שמאל אחר

בין הומניזציה לדה-הומניזציה

מאיר וענונו, יו"ר סניף הליכוד בזכרון יעקב וחבר מרכז, היה השבוע ברמאללה. הוא פגש את יאסר עבד רבו ובכירים פלסטינים נוספים. הוא לא הפך לאיש שמאל. יש לו עמדות לאומיות מוצקות. זה לא סותר את הנכונות שלו לדבר עם פלסטינים. ברמאללה הם העלו שוב את הדרישה לשחרור עצירים. וענונו התנגד. מדובר גם בטרוריסטים שרצחו ידיד טוב שלו. נתניהו כבר הקפיא את הבנייה בהתנחלויות לעשרה חודשים, הוא מוכן למו"מ ללא תנאים מוקדמים, אז מדוע אתם לא באים, הוא שאל את הפלסטינים. וענונו היה אחד מתוך קבוצה של פעילי ש"ס וליכוד שמקיימים ערוצי הידברות עם פלסטינים, בחסות יוזמת ז'נבה.

יש שתי דרכים לשנות משהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הדרך הפופולרית והרווחת היא לומר לעולם שהישראלים הם חבורה של פושעים, קולוניאליסטים, רוצחים, תאבי דם. הדרך השנייה היא להציג את הישראלים, וגם את הפלסטינים, כבני אדם. הם אמנם במחלוקת קשה, אבל בשני צדי הסכסוך חיים אנשים בשר ודם. לא כולם רוצחים. לא כולם תאבי דם. יש בתוכם גם כאלה שרוצים שלום.

חלק ניכר ממה שהיה פעם השמאל הישראלי אימץ את הדרך הראשונה. הוא עוסק באיסוף אובססיבי של עדויות על פגיעות בזכויות אדם. לפעמים יש לו טענות צודקות. הבעיה היא שהוא עוסק גם, לפעמים בעיקר, בפברוק ובניפוח, וחלק מדוברי המחנה הזה הופכים את ישראל למדינת אפרטהייד, למבצעת ללא הפסקה של פשעי מלחמה, ויוצרים את הרושם שישראל עוסקת בדיכוי סדיסטי ובפגיעה זדונית והמונית בחפים מפשע ובילדים. חלק מהשמאל נותר נאמן למטרה הישנה של השגת הסדר. הוא מסביר ומבהיר שללא הסדר ישראל תיפגע. היא לא תהיה יותר מדינת הלאום של העם היהודי. היא תהפוך לישות אחרת.

על רקע יחסי הכוחות במרכז הליכוד, אפשר לחשוב שאין ניגוד גדול יותר מהניגוד בין אנשי הליכוד לבין אנשי מתווה ז'נבה. והנה, הם מדברים. הרווח כפול. גם דיאלוג בין מה שעדיין קרוי ימין למה שעדיין קרוי שמאל, וגם דיאלוג בין הימין לפלסטינים. זה לא חדש. היו כבר הרבה מאוד מפגשים כאלה בשנות התשעים. הם לא הובילו לכלום. האינתיפאדה השנייה פרצה למרות אלף ואחד פרויקטים של הבנה ושיתוף פעולה במסגרת מה שהיה קרוי אז "people to people". יש שמאל שהרים ידיים ופנה למחוזות של ייאוש וניכור והאשמת ישראל בכל עוולות העולם. ויש שמאל שמסרב להתייאש. 

כך שהחלוקה איננה בין שמאל לימין. החלוקה היא בין מחנה הדה-הומניזציה ודמוניזציה, של יהודים וערבים, לבין מחנה ההומניזציה, שגם בו יש יהודים וערבים. במובן הזה, מתווה ז'נבה קרוב יותר לפעילי הליכוד מאשר לפעילות "קואליציית נשים לשלום", שעסוקות בסגידה לחנין זועבי, בעידוד ה-BDS וברדיפת ישראלים. מחנה השלום האמיתי, מחנה ההומניזציה, חושב שגם פלסטינים, גם ישראלים, ואפילו אנשי ימין, הם בני אנוש. יש מחלוקת פוליטית קשה. אבל מדובר בבני אדם. בשעה ששמאל הדמוניזציה מנפנף בחוליגנים מקרב אוהדי בית"ר וחוגי "תג מחיר" כדי להוכיח שישראל היא מפלצת, אנשי ההומניזציה, פעילי שמאל וימין, מגיעים יחד לרמאללה.  

מאז ועידת דרבן לקה חלק ניכר מהשמאל הישראלי בתסמונת דרבן. מדובר במחלה קשה. היא הצמיחה גידולי פרא כמו אברום בורג, היא פגעה בחלקים ממרצ, והיא חדרה לתוככי חלק מהגופים שנתמכו על ידי הקרן החדשה. התסמונת הזאת הפילה הרבה מאוד חללים. תרתי משמע. היא הרחיקה את השלום. היא חיזקה את הסרבנות הפלסטינית. היא המאיסה את השמאל על כלל הציבור. היא הפכה את המילה "שלום" למילת גנאי. אלא שאפשר גם אחרת. לא דה-הומניזציה אלא הומניזציה. גם של הפלסטינים בעיני הישראלים. גם של הישראלים בעיני הפלסטינים.

כדאי שכל אדם הגון יעשה חשבון נפש: לאיזה מחנה אני שייך? כולנו חייבים בחשבון נפש. גם עבדכם הנאמן.

הקוריוז הישראלי

קוראים לו ג'ורג' גלאווי. פעם הוא כיהן כחבר פרלמנט מטעם הלייבור הבריטי. עם השנים העמדות שלו הפכו ליותר ויותר רדיקליות. ב-2003 הוא גורש מהלייבור. הוא חזר לפרלמנט, הפעם מטעם מפלגה שהקים בשם "רספקט". היו שמועות שהתאסלם, משום שלבוחריו, מאזור שמאוכלס בעיקר במוסלמים, הוא דיבר בשפה שלפיה היה נדמה שהוא כבר אחד מהם.

ההזדהות הטוטלית שלו עם החיזבאללה והחמאס גרמה לכך שהוא גורש ממצרים, וגם ממשלת קנדה מנעה את כניסתו. אפילו בריטניה, שבה יש עודף של "כוחות פרוגרסיביים", החלה להבחין שהאיש חצה את כל הקווים האדומים. ההזדהות שלו עם הג'יהאד הגלובלי הפכה לטוטלית. גלאווי שיבח והילל את הטרור שפגע בחיילים בריטיים, אבל הוא לא נהפך למהדורה מתקדמת של הלורד "האו-האו". הוא הפך לקוריוז. כי זה הסיפור בחברה דמוקרטית בתנאי שלום. גם לקוריוזים, גם לסוטים, יש זכות קיום. אין שום צורך לקחת אותם ברצינות.

יש תופעות דומות בישראל. עיתונאי שהיה פעם מקורב ללייבור הישראלי, ושימש אפילו כעוזר של שמעון פרס. עם השנים הוא הלך והקצין. הוא התמחה בפרסום "ידיעות" שלא היה בהן שמץ של אמת. לאבו-מאזן הוא קרא "שטן" משום שהוא משתף פעולה עם ישראל. אחד מהשיאים שלו היה באוקטובר 2012, כאשר הכתיב לעיתון שלו כותרת ראשית על כך שרוב הישראלים רוצים מדינת אפרטהייד. עברו יומיים והעיתון נאלץ להתנצל. אלא שגם זה לא הספיק. האיש ממשיך לדהור. לפי הכתבות שלו ישראל היא לא מדינה. היא מפלצת. בשבוע שעבר הוא פרסם קריאה לפלסטינים לצאת למרד. "המשטרים שנגדם קמו עמי ערב היו ברובם אכזריים פחות ממשטר הכיבוש הישראלי", הוא כתב, כדי להעביר את מרחץ הדמים מסוריה לישראל. פעם היה לנו עזמי בשארה, אז חבר כנסת, שיצא בקריאה דומה מדמשק. עכשיו יש לו תאום יהודי.

כמו בבריטניה, גם בישראל אין שום דרישה, וטוב שכך, להעמיד את האיש לדין. נכון שהוא חצה את הקווים האדומים, ונכון שמדובר בהסתה לאלימות, אבל זוהי הדמוקרטיה. מכופפים את החוק כדי לא להפוך את הדובר לסוג של קדוש מעונה. ייתכן שהאיש רצה בכל מאודו לחולל מהומה. ייתכן שהוא רצה שחברי כנסת יפצחו בקריאות לחקירה פלילית. אבל כלום לא קרה. אף אחד לא התרגש. האיש כנראה מתפלץ.    

אלא שיש הבדל בין אנגליה לישראל. גלאווי הפך שם לקוריוז. הוא מוחרם אפילו באוניברסיטאות, שהן לא בדיוק מעוז של חוגי השמרנים. ובישראל, לעומת זאת, הכפיל של גלאווי הוא האיש החזק בעיתון יומי לאנשים שחושבים שהם חושבים. יש אמנם עורך ראשי, אבל יש את האיש ששולט באמת. מן הסתם, הזהות בינו לבין בעל העיתון עושה את שלה. בעולם הרחב יש עדיין מי שחושבים שמדובר בעיתון ובעיתונאי רציניים. הם הפכו למקור מרכזי בכל פרסום אנטי-ישראלי. זה לא המעוז המרכזי לביקורת על מדיניות שראויה לביקורת. זה המעוז לדמוניזציה ולדה-הומניזציה. זה מכון היצוא של תעשיית השקרים. 

הבעיה איננה בעיתון הספציפי. הבעיה היא שבמקום להפוך לקוריוז, האיש הזה הוא אורח כבוד בבמות ציבוריות, ברדיו ובטלוויזיה, וגם בתקשורת הציבורית. זה לא שמסכימים אתו. אלא שגם עורכים ושדרנים שרחוקים מדעותיו חושבים שזה ראוי להעניק לאיש הזה עוד ועוד פתחון פה. מין קטע שכזה. מפגן של כאילו פתיחות ונאורות.

לרגע, רק לרגע, יש לנו מה ללמוד מבריטניה. גם שם יש קוריוזים. גם שם הדמוקרטיה מסוגלת לאפשר להם קיום. אבל שם לפחות יודעים שמדובר בקוריוז.  

יחידת עילית

לפני שבועות אחדים הגעתי, בהזמנת גוף אירופאי, להרצאות בבריסל. לאנשי משרד החוץ, ולנציגויות הסמוכות, נודע על הביקור שלי. הם ביקשו "לתפוס טרמפ" על העובדה שאני באזור, ולהזמין אותי גם הם להרצאות. וכי אינכם יכולים להזמין אותי בעצמכם? מתברר שהמצב עגום. כשפרוייקט "שבוע האפרטהייד" מניע מאות מרצים סביב העולם, בתקציב של מיליוני דולרים, לשבוע אחד, ישראל אינה מסוגלת להחזיר מלחמה. אין כסף. אין תקציב לשום דבר.  

פה ושם אני רואה דיפלומטים בעבודתם. עבודה קשה, מייגעת, סיזיפית. המשכורת עלובה. חלק מצעירי המשרד פורשים, משום שהם אינם יכולים להחזיק משפחה. כשישראל זקוקה לטובים ביותר בחוד החנית של המאבק למען הסכמים כלכליים, למען קשרים הדוקים יותר, ונגד תעשיית השקרים, הטובים ביותר עלולים לפרוש. 

אדוני שר האוצר, השירות במשרד החוץ אינו חשוב פחות משירות ביחידת עילית. זו זירת הקרב של העשור האחרון. זו הזירה שבה מתנהל המאבק בדה-הומניזציה ובדמוניזציה. והזירה הזו מופקרת. משרד החוץ זוכה ל-0.43% מהתקציב. משרד הביטחון זוכה ל-14%. זה מעיד על ליקוי מאורות. ישראל זקוקה לטובים ביותר. אנחנו עלולים להפסיד אותם. ההפסד לא יהיה שלהם. ההפסד יהיה של כולנו.