בהתחשב בקטל ללא הפסקה במדינות השכנות, הפלסטינים תחת שלטון ישראל זוכים לשגשוג בכל פרמטר אובייקטיבי * היפרדות תועיל לישראל, אבל לא לפלסטינים * ניצחון כפול לתעשיית השקרים - בצרפת ובישראל * וגם - תשובה לאורי אליצור
נניח, רק נניח, שבעקבות השיחות שאולי יתחילו תקום מדינה פלסטינית. מה אז? בעשרות השנים האחרונות היו הגדה המערבית ורצועת עזה המקומות הבטוחים ביותר לפלסטינים. בלבנון הם היו מעורבים בכל מלחמות האזרחים. בסוריה הם הפכו בשנתיים האחרונות לקורבנות האולטימטיביים של שני הצדדים. שבעים אחוז מהם הפכו שוב לפליטים. בכווית הייתה קהילה פלסטינית משגשגת, אך היא גורשה, כמעט כולה, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, כעונש על תמיכתו של ערפאת בסדאם חוסיין. בירדן טבח בהם המלך חוסיין בספטמבר השחור, 1970. בסעודיה ובמצרים זכו הפלסטינים לאפליה בוטה, לעומת ערבים-מוסלמים אחרים, בכל מה שקשור להתאזרחות ובתחומים אחרים.
אם נתעלם כרגע מאינסוף פרסומים של תעשיית השקרים על ג'נוסייד שלא היה, על "מחנות ריכוז", ושאר ירקות ועלילות, הרי שאנחנו נותרים עם עוולות. מחסומים שיש בהם השפלות. מאחזים ופוחזים וחוליגנים שפוגעים בחקלאים פלסטינים. כביש שחוצה יישוב פלסטיני וגרם השבוע להתפרצות זעם בלתי נשלטת של הסופר דוד גרוסמן (כאילו שעוולות כאלה לא קורות גם ביישובים יהודיים). הגבלות תנועה פה ושם. מעצרים מנהליים מיותרים. הפקעות קרקע מיותרות. תוואי גדר שגוזל אדמות. ויש עוד. אלה עוולות שצריך להתריע נגדם. אלא שהתמונה המלאה הרבה יותר מרתקת.
לפי כל מדד אובייקטיבי כמו תוחלת חיים, תמותת תינוקות, גידול טבעי, השכלה, גישה למים ולחשמל, וגם אחוז הנפגעים בעימותים - הרי שמצבם של הפלסטינים תחת שלטון ישראל הוא היציב והמבטיח ביותר לעומת כל ערביי המדינות הסמוכות. מקרוב לאפס אוניברסיטאות ב-1967 הם הפכו לקבוצה עם אחוז בוגרי האוניברסיטאות הגבוה ביותר. מתוחלת חיים של 47.8 בשנת 1967 הם מצויים עכשיו על קרוב ל-75 (יותר מרוב מדינות ערב). מחיבור של 4% מהתושבים למים זורמים בשנת 1967 הם הגיעו, בשנת 1986, ל-85%. מחיבור של 20.5% לחשמל הם הגיעו ל-92.8% (חלק מהנתונים, שמוצגים כאן בחלקם בלבד, פורסמו לראשונה על ידי פרופסור אפרים קארש). מאז חל שיפור נוסף. כל ההישגים הללו בולטים במיוחד על רקע מצבם המדכא של הערבים בכלל והפלסטינים בפרט ברוב מדינות מושבם.
כך שהשאלה היא, מה יקרה לפלסטינים ברגע שהם יזכו לעצמאות? תנאי הפתיחה ידועים. החמאס טבח במאות פלסטינים ברצועה, הג'יהאד מנסה לפגוע בחמאס, ושניהם מנסים לפגוע בפתח. מרגע שתושג עצמאות פלסטינית, מאבק הכוחות שם יהיה דומה לזה שהיה בלבנון, ושהורס מבפנים מדינות כמו סוריה, עיראק וסומליה. בירדן יש אמנם יציבות יחסית, אבל היא מושגת באמצעות שלטון מאוד סמכותי ואיזונים שעלולים להתמוטט. הפלסטינים מאופיינים בעיקר בפלגנות. כך היה בימי המרד הערבי הגדול בשנות השלושים, כך היה בשנות הארבעים, ובעשור האחרון זה רק החמיר, כאשר הזרמים האיסלאמיים מרימים ראש. טליבאן זה לא רק באפגניסטן ובפקיסטן.
אין שום ודאות שדווקא התסריט הגרוע יתממש. יש סיכוי שעידן של פריחה, שגשוג, כיבוד זכויות אדם ומזרח תיכון נוסח שמעון פרס יפרוץ לנו כאן. לא שזה קרה במקום כלשהו באזור, אבל תמיד צריך לקוות. אלא שמבט ריאלי מוביל למסקנה שיש סבירות גבוהה שמה שקרה ברוב המדינות השכנות יקרה גם לפלסטינים. הם יעשו לעצמם מה ש"האויב הציוני" אף פעם לא עשה להם. צריך לקוות לטוב. אבל אין צורך לשקוע באשליות על "מהפכת הפייסבוק", שטופחה על ידי פרשנים מהמערב. התחליף ל"שלטון זר" ישראלי עלול להיות החמאס. בינתיים, רק בינתיים, הוא אינו מצליח להרים ראש בגדה בגלל ישראל. וברגע שהשלטון יהיה פלסטיני, יש חשש, רק חשש, החמאס גם ירים ראש וגם יערוף הרבה ראשים.
אדישות מול אובססיה
יש עשרות סכסוכים בעולם שגורמים לסבל אנושי אדיר, למוות המוני של ילדים, למיליוני פליטים - והעולם אינו מקדיש להם מאית ממה שהוא מקדיש לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בדרך כלל מדובר במס שפתיים. אז מדוע עולם ומלואו מצויים באובססיה קולקטיבית "להשגת הסדר" דווקא לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאשר תוצאותיו עלולות לגרום לגעגועים לכיבוש הציוני? משום שזו דרכו של עולם. ישראל מצויה בקטגוריה של "שלטון זר", בלי קשר לשאלה אם יש ליהודים זכויות משפטיות או היסטוריות, ובלי קשר לשאלה אם השלטון הזה עושה גם טוב לנשלטים. יש כמובן הבדל. השלטון הישראלי שונה מכל שלטון זר אחר במאה האחרונה, משום שאין עוד שלטון זר שהצעיד את הנשלטים להישגים כל כך ברורים ומדידים. שלטון זר הוא אולי נצלני ודכאני (הרבה פחות בהקשר הישראלי), אבל העידן שאחריו, עידן ה"שחרור", הוא הרבה יותר מדמם ומדכא. יש כמובן תקווה לכך שהשחרור יוביל את הפלסטינים לעצמאות ולשגשוג. אינשאללה. אבל בהתחשב במודל השלטון העצמי ברצועת עזה, ובהתחשב במה שקורה ברוב מדינות המזרח התיכון, יש חשש שהפלסטינים יובילו את עצמם למקום גרוע. כך שבפועל, אין עוד סכסוך בעולם שבו יש לחץ בינלאומי אדיר שמוביל את "קורבנות הסכסוך" למקום גרוע יותר.
מתכונת לצרות
מדינה פלסטינית עצמאית היא מתכונת לצרות צרורות. העולם הערבי אף פעם לא רצה באמת בקיומה. כאשר היו שני עשורים של שליטה ערבית בגדה וברצועה, בין 1949 ל-1967, העולם הערבי עצמו חיסל כל ניסיון לעצמאות. יש כמובן גם את האופציה הירדנית. הרי ירדן הייתה המדינה היחידה שהעניקה אזרחות לפליטים. ואין שום הבדל בזהות הדתית או האתנית בין הצד המערבי של לצד המזרחי של הירדן, בין הגדה המערבית לגדה המזרחית. בדיוק כשם שאין הבדל בין האוכלוסיות שמשני צדיו של מעבר רפיח. והנה, הדבר האחרון שמצרים רוצה הוא לספח את רצועת עזה, והדבר האחרון שירדן רוצה הוא לספח מחדש את הגדה. משום שקרה משהו. זו כבר לא האוכלוסייה הפלסטינית של שנות השישים. היום מדובר באוכלוסייה אחרת. היא משכילה יותר, מפותחת יותר, היא רגילה לרמת חיים גבוהה יותר והיא בעלת תודעה פוליטית מפותחת שהיא מתכונת לתסיסה מתמדת. ירדן, בניגוד לכל הצהרותיה, מפחדת מהרגע שבו ישראל תנטוש חלילה את קו הירדן. יש לה צרות משל עצמה. היא חיה בבעתה מהאופציה שמישהו יוסיף לה את האוכלוסייה הפלסטינית. מנהיגי המדינות הללו יודעים שאין זיוף גדול יותר מ"האחדות הערבית" או "האחדות המוסלמית". לוב מתפרקת לפדרציות. עיראק מחולקת למעשה לשלוש מדינות, שיעית, מוסלמית וכורדית, כאשר האזור המעורב הוא מוקד לפיגועים ללא הפסקה. סוריה מתפרקת לפי קווים דתיים ואתניים. לבנון כורעת תחת נטל של מלחמות אזרחים, ובחודשים האחרונים הפצעים שוב נפתחים. בתחילת השבוע נהרגו 16 חיילים בצידון, בעימות עם איסלאמיסטים סונים, חסידיו של השייח' אחמד אל-עסיר.
על הרקע המדמם הזה, לא רק של השנים האחרונות, אלא של עשרות השנים האחרונות, האוכלוסייה הערבית שמצבה טוב יותר, באופן יחסי, היא דווקא זו שמצויה בשליטת ישראל. הפלסטינים בסוריה ובלבנון היו יכולים רק לחלום שהצרות שלהם יסתכמו בחוליגנים שמציירים סיסמאות ומפנצ'רים מכוניות, או שלטון אכזר שמקים גדר גזלנית או סולל כביש שפוגע בתנאי החיים. לא שצריך להסכים לעוולות. ממש לא. אבל אי אפשר להתייחס רק לעוולות ולהתעלם מהתמונה הגדולה.
אינטרס ישראלי לאומי
כך שזה לא ברור שהפלסטינים זקוקים לשחרור מהשלטון הישראלי. אבל זה ברור שישראל זקוקה לשחרור הזה. לא למען הפלסטינים. למען הישראלים. משום שהיציבות היחסית היא פועל יוצא של שליטה ישראלית ברורה. אלא שלא לעולם חוסן. ישראל צועדת, לא רק אידיאולוגית, בהצהרות של רובי ריבלין, משה ארנס, ציפי חוטובלי ועמיתי לעיתון אורי אליצור, אלא גם מעשית, אל עבר "מדינה אחת". זה ישנה את התמונה. זה יקרב את ישראל למודל של עיראק, סוריה ולבנון. זה יוביל אותנו לתסריט הגרוע ביותר, אבל כאשר אנחנו בתוכו. כך שאלה לא הפלסטינים שזקוקים לשחרור. ישראל זקוקה לשחרור. רצוי בהסכמה. ואם לא בהסכמה, אז באופן עצמאי וחד-צדדי.
תגובה לאורי אליצור:
אורי אליצור עונה לי במוסף השבת, במסגרת הדיון בינינו על "מדינה אחת". הדמיון בין טענות אליצור בזכות מדינה אחת דומות באופן מדהים לטענות, אותן טענות, מתוצרת השמאל. הן לא היו נכונות משמאל. הן אינן נכונות כשהן מגיעות מימין. גם השמאל מאמין באפשרות של דו-קיום בהרמוניה בין ערבים ליהודים. עכשיו גם הימין. ולא ברור מדוע אלה ואלה מתעקשים לחשוב שמה שלא עבד בשום מדינה באזור - חיבור מלאכותי של אוכלוסיות בעלות זהות שונה - יעבוד דווקא כאן. גם באירופה, אגב, זה לא עבד. וגם לא באפריקה. יוגוסלביה התפרקה. צ'כוסלובקיה התפרקה. ברה"מ התפרקה. עיראק מפורקת. סוריה מתפוררת. ניגריה מדממת. ודווקא כאן זה יעבוד? בין פלסטינים לפלסטינים זה לא עובד. אז בין יהודים לערבים זה יעבוד?
העניין הוא, שהקמת מדינה פלסטינית, כפי שאני מודה, תגרום גם היא לצרות צרורות. כך שכדאי להבהיר: אני בעד הפרדה, הפרדה מדינית. הפרדה דמוגרפית. הפרדה גיאוגרפית. כל זאת, תוך כדי המשך שליטה ביטחונית עד קו הירדן. כתבתי על כך בעבר בהרחבה, תחת הכותרת "הדרך השלישית". גם אז זה היה במסגרת פולמוס בין אליצור לביני.
עד שלא יהיה שינוי דרמטי, כמו הנהגה פלסטינית מאוחדת שמסכימה לפשרה היסטורית, ולשתי מדינות לשני עמים, הרי ש"הדרך השלישית" היא האלטרנטיבה למה שקרוי אצלנו "שמאל" ו"ימין". ומכיוון שחלק מהשמאל כבר איבד את האמונה בהפרדה לשתי מדינות, וגם חלק מהימין מאמץ את עמדות השמאל, ומוביל אותנו ל"מדינה אחת", הרי שיש צורך בחלוקה חדשה לגושים. לא "שמאל" מול "ימין", אלא הדרך השלישית מול הגוש המאוחד, או הגוש הדו-לאומי ( "שמאל-ימין") מול הגוש הלאומי.
ניצחון כפול לתעשיית השקרים
תעשיית השקרים זכתה השבוע לניצחון כפול. בצרפת ובישראל. נתחיל בבית. היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לחוק "ג'נין ג'נין", שיאפשר הגשת תביעת לשון הרע נגד מי שמוציא דיבה רעה על צה"ל. היוזמה לחוק נולדה בעקבות הגלגולים המשפטיים של תביעת לשון הרע נגד הבמאי מוחמד בכרי שיצר את כתב הפלסתר הקרוי "ג'נין ג'נין". השופטים הכירו בכך שהתוכן שקרי לחלוטין, והוא בבחינת לשון הרע. אלא שהם הוסיפו וקבעו שהדיבה לא פגעה בחיילים באופן אישי. האמנם? כאשר ד"ר דוד צנגן, רופא החטיבה שפעלה בג'נין, ניסה להפריך את השקרים בסינמטק בירושלים, הוא זכה לקריאות מהקהל בנוסח "רוצח" ו"פושע מלחמה". אבל השופטים המלומדים החליטו שהלוחמים לא נפגעו. זו לא קביעה שיפוטית. זו קביעה מגוחכת ואבסורדית.
סעיף 4 בחוק לשון הרע מאפשר הגשת תביעה גם בשם ציבור. אלא שלשם כך יש צורך בתביעה "על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו". כך שלמעשה, אין שום צורך בתיקון החוק. אפשר להשתמש בחוק הקיים. הלוחמים פנו ליועץ. אלא שכל התחינות שלהם לא עזרו. יש הצדקות לשימוש מושכל ומוגבל בסעיף 4. אבל המחיקה המוחלטת שלו, גם לנוכח עלילה כמו "ג'נין ג'נין", גם לנוכח חיילים שלא רק מרגישים פגועים, אלא גם נפגעו באופן מאוד אישי, היא בעצם רמיסת החוק מטעם מוסד היועץ.
כאשר אנחנו יוצאים להגן על המדינה, אמר לי השבוע ד"ר צנגן, אנחנו מצפים מהמדינה שתגן עלינו. אבל במקום הגנה זוכים הלוחמים להפקרה. מדובר במלחמה. בעשור האחרון זו מלחמה מסוג חדש. מלחמה באמצעות דמוניזציה ודה-לגיטימציה. השיטות לקוחות מהעבר הרחוק. שוב אלה עלילות דם. פעם נגד יהודים. עכשיו נגד חיילים. יש תשובות גם במסגרת החוק הקיים. אין צורך בחוק חדש. אין גם צורך לפגוע בחופש הביטוי. יש צורך לעשות מה שהחוק מאפשר ומה שהשכל הישר מחייב. ודי, נמאס כבר לשמוע את התירוץ של "חופש הביטוי" לנוכח כל שקר ועלילה. כך לא מחזקים את חופש הביטוי. כך מחזקים את תעשיית השקרים. לתשומת לב היועץ.
ובאותו עניין. ביהמ"ש בצרפת האשים השבוע את פיליפ קרסנטי בהוצאת דיבה, לאחר שטען שהקטע על מותו של מוחמד אל-דורה היה מבוים. צריך להזכיר נשכחות. קרסנטי כבר הואשם פעם אחת, כאשר השופטים סירבו, ממש כך, לראות את הסרט המלא. קרסנטי הגיש ערעור. ביהמ"ש הסכים לראות את הסרט, שמע עדויות, וקבע שלא מדובר בדיבה. ערוץ "פרנס 2" וכתבו שארל אנדרלן הגישו ערעור לביהמ"ש העליון בצרפת, שקבע שהצגת הסרט בביהמ"ש לערעורים הייתה שלא כדין, והחזיר את הדיון לביהמ"ש לערעורים. התוצאה היא שהערעור התקבל. זה אבסורד שזועק לשמים. יש ראיה שהובילה לניצחון של קרסנטי בטענות שלו על פרשת אל-דורה. אבל מתברר שבגלל שביהמ"ש בערכאה הראשונה טעה, ובחר שלא לראות את הסרט המלא, אז גם ביהמ"ש לערעורים מנוע מלהשתמש בראיה. קרסנטי כבר ניצח. האמת כבר יצאה לאור. אבל התוצאה המשפטית, האבסורדית והמגוחכת, היא שקרסנטי הפסיד. כך שעוכרי ישראל חוגגים. מבחינתם, האמת אינה חשובה. התוצאה המשפטית חשובה. וכך, תעשיית השקרים זכתה לעוד ניצחון.
יש רגעים שבהם אפשר להתפלץ לנוכח הפער בין האמת המוכחת והידועה, שנחשפה גם בביהמ"ש לערעורים בצרפת, לבין האמת המשפטית והשיפוטית. השבוע זכינו למנה כפולה. גם מביהמ"ש בצרפת. גם מהיועץ המשפטי בישראל.