שיחות נגד השלום

כמה זמן עוד יסתובב כאן ג'והן קרי, מזכיר המדינה האמריקאי, בניסיון לחדש את "תהליך השלום"? כמה פעמים עוד יסבול האיש הלא כל כך צעיר הזה מג'ט לג כדי לגלות שהכל היה לשווא? וכי הוא אינו לומד כלום מניסיונם של אחרים? וכי לא קרא את הספרים של ביל קלינטון, דניס רוס וקונדוליזה רייס, שלנעליהם הוא נכנס? וכי יש סיכוי שהוא ימציא מחדש את הגלגל?

ונניח שיצליח, ובעוד חודשיים תהיה תמונה חגיגית. "פוטו אופורטיוניטי". נתניהו ואבו-מאזן יספקו איזה חיוך מאולץ עם לחיצת ידיים. ומה אז? וכי יצא מזה משהו? אם התהליך לא יתמוטט מיד, אז יהיו סיבובי פגישות. ובסופם, שוב, לא יקרה כלום. עד שזה יקרה, כפי שזה כבר היה, יגיעו הצדדים לימים של ערב בחירות, ושוב לא יקרה כלום. זה התסריט האופטימי. הרי רוב הסיכויים שהשיחות יגיעו למבוי סתום כבר בשלב ההתחלתי.

כך שהגיע הזמן להפסיק את משחקי "תהליך השלום". זה חסר טעם. ספק אם יש עוד מישהו שמאמין בתהליך הזה, שנמשך, עם עליות וירידות, מתחילת שנות התשעים. די. מספיק. זו רור ההצגה הגרועה ביותר בעיר. התסכול ידוע מראש. אז לא למה מאכילים אותנו שוב ושוב מאותה צלחת של אוכל לעוס. הגיע הזמן, באמת הגיע, לשים את הדברים על השולחן.

יש צורך בשלום. אין צורך בתהליך השלום. ובאופן מוזר משהו, אין שום קשר בין השניים. משום שכל מי שעיניו בראשו, וזה כולל את הממשל האמריקאי, גם הנוכחי וגם כל אלה שקדמו לו, יודע בדיוק איך ייראה ההסדר לעתיד לבוא. אם יהיה הסדר. זה הסדר שקשה לעיכול לשני הצדדים. קריעת ים סוף. הפלסטינים יידרשו לוותר על זכות השיבה. ישראל תיאלץ לוותר על החלום של ישראל הגדולה. הקווים נקבעו כבר בסוף שנת אלפיים, על ידי ביל קלינטון. מאז לא הייתה תוכנית טובה יותר. למען הדיוק, מדובר בתוכנית גרועה. איומה. קשה לעיכול. אבל אין בשוק הצעה טובה יותר, אלא אם כן מדובר במדינה אחת, שתתחיל כ"דו-לאומית", אבל תהפוך מהר לפלסטין הגדולה.

כך שאין צורך בתהליך שלום. יש צורך בתוכנית שלום. הנה התוכנית, צריכים לומר אובמה, קרי וראשי האיחוד האירופי, לשני הצדדים. אין תוכנית אחרת. ועכשיו בוא נראה מי מקבל אותה ומי דוחה אותה. אבל הקהילה הבינלאומית, ובעיקר הממשל האמריקני, ממשיך ללחוץ על דוושת הגז. על ניוטרל. כך לא מתקדמים לשום מקום. כך גם מבזבזים אנרגיה וגם מזהמים את הסביבה. לא חבל?

ביום שישי האחרון שודרה כתבה של דני קושמרו על מותה של תוכנית "שתי המדינות". הספדים לפתרון שתי המדינות הם עכשיו באופנה. ולמה אין סיכוי? בגלל המציאות. אכן, יש מי שדואג לחיסול האופציה. צריך לחזור ולומר: השמאל הרדיקלי מטיף. הימין, לא רק הרדיקלי, מבצע ומגשים. הסיבה העיקרית לחיסול הסיכוי מצוי בטענה שגם אם יושארו גושי ההתנחלויות, לפי מתווה קלינטון, או אפילו הצעות ז'נבה או אולמרט או היוזמה הערבית, עדיין מדובר בכשבעים אלף, ואולי מספר כפול, של יהודים שיישארו מעבר לקו ההפרדה. וישראל, כידוע, כבר אינה מסוגלת לפנות כל כך הרבה יהודים.

הנחת המוצא היא שיש צורך לפנות אותם, שאם לא כן, מדובר ב"מציאות דו-לאומית". זו הנחה שגויה. משום שהתוכנית לפנות אותם בכוח היא אכן בלתי ריאלית. הם חזקים בהתנגדות. התסריט של רצועת עזה, עם התנגדות פסיבית, ככל הנראה לא יחזור על עצמו. שום דבר לא יתבצע בכוח. לא גיוס חרדים ולא פינוי מתנחלים. ולכן, יש צורך לחשוב קצת מחוץ לקופסה. מדוע צריך לפנות אותם? הרי יש כמיליון וחצי ערבים בישראל. מדוע שעשירית מהמספר הזה לא תוכל לחיות, כתושבים, ולא בהכרח כאזרחים, בתוך הישות הפלסטינית, אם זו תקום אי פעם? רק משום שהם יהודים?

יוסי שריד הבלתי נלאה אמר באותו משדר שההצעה של נתניהו לשתי מדינות היא הונאה או נוכלות. נו, באמת. הרי שריד כבר היה בצוות המשא ומתן. הרי הוא ניהל שיחות. הרי המשלחת שהגיע לטאבה הייתה נבחרת החלומות של השמאל הישראלי: יוסי ביילין, אמנון ליפקין-שחק ז"ל, שלמה בן-עמי ושריד עצמו. הם הציעו לפלסטינים מדינה. הפלסטינים דחו אותה. העמדה שהציגו הפלסטינים בנושא הפליטים והשיבה הייתה כזאת שגם מרצ של היום, לא רק של אז, הייתה דוחה על הסף. שריד הציע להם ריבונות בחלק מירושלים, ובתנאי שהם יואילו בטובם לרדת מ"זכות השיבה". התשובה ידועה. ובנוסף, הממשלה שהוא ישב בה, בראשות אהוד ברק, שברה את שיאי הבנייה בהתנחלויות. האם זה הופך את ברק לנוכל? ואולי את שריד עצמו? מדוע הוא כל כך חכם על אחרים האיש הזה?

ביום ראשון שידר הערוץ הראשון את הסרט "שומרי הסף", על ראשי השב"כ לדורותיהם שמזהירים מהדרך ללא מוצא שאליה צועדת ישראל. הסרט נותן ביטוי נאמן לדעות שרווחות בשמאל. נניח לשאלה אם ראשי השב"כ צודקים או טועים. מה שמעניין הוא, שדווקא השידור הציבורי, שלפי הטענות שהועלו כאן בשנתיים האחרונות, נתן ונותן ביטוי מלא לעמדת השמאל. האם ייתכן שלשכת נתניהו איננה שולטת בשידור הציבורי? מה קורה כאן?

מה שמעניין הוא, שהבמאי, דורון מורה, לא הסתפק בכך שהסרט שלו משודר. הוא לא רוצה רק להשמיע את דעתו. הוא רוצה לכפות אותה כעמדה אחת ויחידה. הוא יצא בדברי נאצה נגד רשות השידור, משום שזו הזמינה פאנל של דוברים, לא רק אנשי ימין, אלא פאנל מאוזן, כדי לקיים דיון אולפן. נוזל מסוים עלה לאיש הזה לראש. הוא אינו רוצה חופש ביטוי. הוא רוצה להיות לבד על הבמה.

בסוף מלחמת העולם השנייה הכריז וינסטון צ'רצ'יל, ש"גירוש יהיה האמצעי לפתרון בעיות. לא עוד עירוב אוכלוסיות, דבר שגורם לאינספור צרות ... שינוי מוחלט עומד בפתח. אני לא מודאג מהטרנספרים הצפויים". ולא רק אמר. זה בדיוק מה שקרה. ועידת פוטסדאם החליטה על גירוש כל הגרמנים האתניים. עוד מיליונים, לא רק גרמנים, נעקרו ממחוזות מולדתם. משום שזו הייתה הנורמה הבינלאומית באותן שנים. וזה בדיוק מה שקרה גם בסכסוך הישראלי-ערבי. ערבים ויהודים ברחו. והיו גם כאלה שגורשו. 

והנה, גדעון לוי הבלתי נלאה טוען שבן-גוריון היה ראוי להגיע לבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, בגין ביצוע הפשע של טיהור אתני. הוא כמובן מעלים את העובדה שזו הייתה הנורמה של אותן שנים. עשרות מיליונים נעקרו ממקומם. הפלסטינים הם קבוצה אחת מני רבות. גם יהודים נעקרו ממחוזות מולדתם בארצות ערב, נושלו, נאלצו לברוח, גורשו, והפכו לפליטים בישראל. אבל לוי לא ידרוש להעמיד את צ'רצ'יל לדין. ולא את שאר מנהיגי העולם, ולא את מנהיגי מדינות ערב. משום שזו השיטה הבדוקה של תעשיית השקרים. מוסר כפול ומשולש. אחד לכל העולם, שני לעולם הערבי, ושלישי לישראל.

יש סיכוי לשלום. המכשול הגדול ביותר הוא תעשיית השקרים, שהופכת את ישראל למפלצת. דמוניזציה לא נועדה להשגת פתרון. היא נועדה להנצחת הבעיה. כך שגדעון לוי איננו "פעיל שלום". להפך. כגורם מרכזי בתעשיית השקרים הוא מנציח את הסבל הפלסטיני. הוא מספק חומרים לתעמולת הזוועה. אחרי שהוא כבר הפך את ישראל לפושעת מלחמה, עכשיו הוא הופך את בן-גוריון לפושע מלחמה. אלה לא הערבים שדחו את הצעת החלוקה. אלה לא הערבים שהכריזו על מלחמת השמדה. זה בן-גוריון. זה הנרטיב של סרבני השלום. זה הנרטיב של גדעון לוי. בקרב חזית הסירוב הפלסטינית, לוי הוא גיבור.

קיבלתי תגובות זועמות על פרסום המאמר "חרפה אנטי-ציונית", בעקבות דוח של עמותת "יש דין" על התעללות בפלסטינים, על התנכלות, על חסימת חקלאים משטחים חקלאיים, על סיוע הרשויות להפרת חוק. איך אתה יודע שזה נכון? מדוע אין הפניה לדוח עצמו? אכן כן, טענות קשות צריך לבסס. בלי שום קשר לאוריינטציה פוליטית. ובכן, להלן הפניה לדוח המלא. וחשוב יותר: ביקשתי תגובה רשמית. בדיוק כפי שאני עושה כאשר יש צורך. קיבלתי תגובה. לא רק שהטענות העובדתיות המופיעות בדוח לא הוכחשו, הן אפילו זכו לאישור. ללא תגובה אישוש, הדברים לא היו מתפרסמים.

כך שאם למישהו זה לא ברור אך צריך לומר שוב: המאבק נגד תעשיית השקרים ונגד עלילות אינו צריך לפטור אותנו מבדיקת טענות על עוולות. לפעמים, רק לפעמים, יש גם אמת בטענות. לא כל המתנחלים, אלא חלק קטן מהם, מתעקשים לייצר עוולות. הם אינם ציונים. הם אנטי-ציונים. וכשיש עוולות, צריך להיאבק ולהרים קול. וזה המאבק הציוני והלאומי ביותר. ולא, אין שום סתירה בין העובדה שיש תעשיית שקרים לבין העובדה שנעשים גם דברים שלא ייעשו.

יש לי ביקורת קשה על עמותת יש דין. פרסמתי אותה בעבר. זה לא אומר שצריך לזרוק לפח כל פרסום שלהם. הדוח חשף עוולות נגד פלסטינים. הפנייה הייתה לשר הביטחון: אנא, פעל כדי להסיר את החרפה. עדיין לא זכיתי לתגובת שר הביטחון. כשתגיע - היא תפורסם.