שקועים באשליית הרגיעה

השקט הביטחוני הוא אשליה מסוכנת, עם סכנה לטווח הארוך * העם חכם ממנהיגיו * האקדמיה ממשיכה לייצר שקרים * שמעון פרס - נשיא, חוזה והוזה

יום אחד, עוד נתגעגע לימים הללו. למעט הפרעות קטנות, כבר שנים שאנחנו נהנים משקט ביטחוני. אנחנו מתמכרים לשגרה. אולי אשליה. כבר שנים מאיימים עלינו בפריצת האינתיפאדה החדשה. זה לא קורה. הרי לפני ספטמבר שקדם לקודם הבטיחו לנו שהנה זה בא. וזה לא בא. כך שהכל סַבַּבָּה. אין שום צורך למהר לשום מקום. אפשר לנוח על זרי השקט הנמשך.

יום אחד נתעורר. יום אחד נשאל את עצמנו, איך הגענו עד הלום. כדאי שנזכור את הימים הללו. כדאי שנצבוט לעצמנו בכל מקום אפשרי, כדי להבין היכן אנחנו חיים. אין כאן שום שקט. השקט הזה הוא רפש. משום שמשהו מתרחש כאן. לאט אבל בטוח. לו הייתי מאמין בקונספירציות, הייתי חושב שהפלסטינים ארגנו לנו כאן כדורי הרדמה קולקטיביים. ודווקא האיומים הבלתי מתממשים על ההתפרצות הקרובה, האינתיפאדה שתבוא, רק מעלים את דרגת האדישות. הנה, הם מאיימים וכלום לא קורה.

מעולם, צריך להודות, לא חיינו באשליה עמוקה כל כך. אשליית הכל בסדר. משום שיום אחד נתעורר וזה יהיה מאוחר. זה לא חשוב איך זה יקרה. אולי בהתפרצות איומה, שלא רק תפר לנו את השלווה, אלא הרבה יותר גרוע מכך. אולי לא יקרה כלום. פשוט כלום. כל חודש תוסיף הממשלה עוד מאה יחידות דיור. אלפים בשנה. מאות האלפים יהפכו או-טו-טו למיליון. הקו הירוק כבר נמחק. גם גדר ההפרדה תימחק. עוד תוספת שכונה ועוד התרחבות, עוד מאחז ועוד התעקשות, והטופוגרפיה, הזמן והדמוגרפיה עושים את שלהם. בפועל, מאז תחילת האינתיפאדה השנייה הכפילה אוכלוסיית המתנחלים את עצמה. זה לא כולל את ירושלים רבתי. קצב הגידול בשטחים גדול ב-50% מקצב הגידול בתוך ישראל. בשורה מצוינת לחסידי "מדינה אחת".

כדאי שנשים לב למה שקורה.  הרשות נחשבת היום לחלשה. היא תלויה בחסדי כספי הסיוע. בלעדיהם היא תתמוטט. הסיוע גורם לאשליית השקט. משום שהרשות, ייאמר לזכותה, מסייעת לשמירת השקט. יש לה אינטרסים משלה. השילוב הזה בין החולשה הפלסטינית, לבין עולם ערבי עסוק במשברים משל עצמו, ובאביב שמבושש להגיע, הוא הזדמנות נפלאה לעשייה מדינית. הפלסטינים יגידו לא? אז מה. רשמית, נתניהו של היום מציג את העמדות של רק"ח של פעם. שתי מדינות לשני עמים. מנהרת הזמן עובדת. העמדה הנוכחית של נתניהו  מלמדת שכל דבר שלא יזמנו בעצמנו לפני עשר שנים, אנחנו נאלצים לספוג, בריבית דריבית, לאחר עשר שנים. אז הנה, דווקא עכשיו, עם שקט יחסי, אפשר לשנות כיוון. אז למה אנחנו ממתינים? שמנהיג הליכוד בעוד עשר שנים יאמץ, בניגוד לרצונו, בכפייה, את העמדה של יוסי ביילין היום? הרי זה יקרה. ומי שלא מבין שזה יקרה זקוק לאינפוזיה של חיבור למציאות.

הציבור חכם מהמנהיגות

רק לפני ימים אחדים פרסמה תנועת "עתיד כחול-לבן" את המדד התקופתי שלה על עמדות הציבור. את הסקר ערך רפי סמית. 23% תומכים במדינה דו-לאומית ללא מתן זכויות סיפוח לפלסטינים (עלייה מדאיגה מ-13% בדצמבר 2012). זה האחוז שתומך, למעשה, במדינת אפרטהייד. זה הרבה פחות מהשקר בכותרת הראשית של העיתון המוכר כ"הארץ", אבל גם ככה זה אחוז מעורר דאגה. אחד מכל ארבעה ישראלים תומך בסיפוח ללא אזרוח, שיהפוך את ישראל, וצדק, למדינה מצורעת. 7% תומכים בסיפוח עם אזרוח. שם מצויים, אפשר להניח, גם תומכי משה ארנס, רובי ריבלין וציפי חוטובלי, וגם חלקים מהשמאל הרדיקלי ומהמגזר הערבי. הם בסירה אחת. הבשורה המשמחת היא שיש רוב מוצק להסדר רציני. 61% תומכים בעיקרון של שתי מדינות. 57% תומכים בקביעה חד-צדדית של הגבול לפי תוואי גדר הביטחון, שתהפוך למעשה לתוואי גדר ההפרדה.

להבדיל מסקרים אחרים, אפשר להניח שהסקר הזה מבטא משהו קצת יותר רציני. מצד אחד, צריך לשמוח על כך שרוב הציבור מגלה בגרות ואחריות ונכונות לפשרה כואבת. מצד שני, לציבור הזה אין מנהיגות. אין היום אף מפלגה שמוכנה לחלץ את ישראל מאשליית השקט המזויף הנוכחי. אין אף מפלגה שמעזה לומר: אנחנו צריכים לקבוע את גורלנו, עם פרטנר ובלי פרטנר. משום שללא קביעה כזו, אנחנו צריכים לקבוע את גורלנו. התוצאה המוזרה משהו, בהנחה שממצאי הסקר משקפים נטיות אמיתיות - שהציבור הרבה יותר חכם ממנהיגיו.

אלקין ופלסטין הגדולה

בשבוע שעבר התראיין זאב אלקין ל"מעריב". כבר לא מדובר בח"כ שובב, אלא בסגן שר החוץ. ובאין שר, המשקל שלו רק עולה. הוא הציג באופן נחרץ את מחנה ה"שב ואל תעשה". מה שמעניין הוא, שהיו לו גם טענות צודקות. "אתה מוכן, למשל, שהכפר אבו דיס יהיה הבירה של הישות הפלסטינית, וירושלים תישאר מאוחדת?", שאל אותו שלום ירושלמי. "אני לא מוכן. גם אם הייתי נותן את הפתרון הזה, איש לא היה לוקח". הוא צודק. הרי קלינטון ואולמרט הציעו. הסרבנות הפלסטינית כבר ידועה.

אלא שצריך לחזור ולשאול: אז מה? האם בגלל הסרבנות הפלסטינית אנחנו אמורים להעניש את עצמנו? האם יש לה וטו על כל מהלך שיועיל לישראל? האם זה לא ברור לאלקין ולדומיו שהפלסטינים מובילים אותנו לפתרון ההיסטורי שלהם, של "פלסטין הגדולה"? אלקין הוא אחד הסמנים הימניים בליכוד. אלא שזו בדיוק הבעיה. הממשלה הקודמת פעלה לפי הקווים של אלקין. והשאלה היא, האם גם ממשלה שבה נמצאים לבני ולפיד תפעל לפי הקווים של אלקין.

לגיטימיות בינלאומית

מכל התנועות החוץ-פרלמנטריות שפועלות היום בישראל, "עתיד כחול לבן" מצטיירת כריאליסטית ביותר. היא אינה סומכת על פרטנר פלסטיני. היא בעד זה שישראל תעשה ולא תיגרר. היא בעד מדינה יהודית ודמוקרטית. היא מציעה התכנסות מרצון, תוך שמירה על אמצעי הביטחון כדי שתסריט הפינוי החד-צדדי לא יחזור על עצמו. אין רוב בממשלה לכיוון הזה. יש רוב בציבור. הממשלה כבר קמה. יש קווי יסוד. זו ממשלה שיש בה בשורה ותקווה לשינוי אזרחי. הכל טוב ויפה ורצוי. זה לא אומר שהתרדמה הקולקטיבית ראויה לטיפוח. רחוק מכך.

חכמת מנהיגי המדינה הייתה בכך שהם ידעו גם לעשות מה שטוב ליהודים וגם להתחשב בגויים. בן-גוריון אמר אולי אום-שמום, אבל יותר מכל מנהיג אחר, הוא ידע את סוד הקיום הציוני: לגיטימיות בינלאומית. ישראל שמציעה שלום ורודפת שלום ומצהירה על שלום - זוכה ללגיטימציה. את הסירוב והסרבנות השאירה ההנהגה היהודית לערבים.

השבוע חגגנו עצמאות. זכינו לה משום שהייתה לנו מנהיגות אדירה. בן-גוריון לא אמר "אין לנו פרטנר", גם כשהערבים התהוללו עם הצהרות השמדה. הוא אמר שלום ופיוס וזכויות שוות. התוצאה כבר ידועה. ישראל אמרה תמיד כן - וזכתה לשגשוג אדיר. הערבים תמיד אמרו לא - והם קורבנות של הסרבנות של עצמם.

אלקין רוצה להחליף תפקידים. עכשיו הוא זה שלוקח מהערבים את שלט הסרבנות, ומציב אותו על ראשו. כך שכדאי שנתעורר. אם המזימה של אלקין תצליח - גם בשאר הדברים אנחנו נחליף את הצד השני. הציבור הישראלי, לפי הסקר, רוצה שפיות. אלקין רוצה דבר הפוך. כדאי להיזהר. משום שהאלקינים עלולים להצליח.

שקיעת האקדמיה

ראשיד חלידי, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה, פרסם לאחרונה ספר בשם "מתווכי השקר" ("Brokers of Deceit"). הוא יוצא בכתב אישום חמור נגד ארה"ב, שבעצם אף פעם לא ניסתה להשיג שלום אמיתי, ונכנעה לגחמות ישראל. להוכחת התזה מציג חלידי שלושה אירועים היסטוריים, רק שלושה, ומגיע למסקנה מופרכת. באותה הזדמנות מתעלם חלידי מעשרות מהלכים ואירועים שסותרים את טענתו. חלידי אינו צופה מהצד. הוא היה היועץ של המשלחת הפלסטינית לוועידת מדריד, לפני למעלה משני עשורים, וזה אחד האירועים שמשמשים אותו להוכחת טענתו.

פרופסור ג'ון מירשהיימר כתב דברי שבח והלל לספר. זה היה צפוי. לאחר שמירשהיימר כתב הקדמה ודברי שבח לספרו של האנטישמי גלעד עצמון, הרי שדברי שבח לחלידי אינם בגדר הפתעה. בין השאר כתב שם מירשהיימר: "מה שקרה לעם הפלסטיני מאז 1948 הוא אחד הפשעים הגדולים של ההיסטוריה המודרנית. ישראל היא הנושאת העיקרית באשמה". קראתי ותהיתי. לפי איזה קנה מידה? האם שנים עשר המיליונים שנהרגו, חלקם במעשי טבח וג'נוסייד, בתוך העולם הערבי והמוסלמי, אינם טרגדיה הרבה יותר חמורה? האם מה שקרה ברואנדה, בהתפרקות יוגוסלביה, בצ'צ'ניה או מה שעדיין קורה בסומליה ובקונגו ובדרפור ובעיראק ובאפגניסטן ובסוריה אינו חמור יותר? הרבה יותר? מהיכן החוצפה להציג שקר כל כך בוטה? הרי לפי כל פרמטר אפשרי, ה"טרגדיה" הפלסטינית מצויה אי שם בתחתית הסולם של הקונפליקטים. ביקשתי את תגובתו של מירשהיימר. איך בדיוק הגעת למסקנה, שאלתי אותו. הוא כמובן לא טרח לענות. זה לא רק שהאיש שקרן. הוא גם יודע שהוא משקר.

חלידי ומירשהיימר עשויים מאותם חומרים. הם מייצגים את שקיעת האקדמיה. לא עוד הרחבת הדעת. לא עוד הצגת התמונה הרחבה. הם עסוקים בהטעיה ובאינדוקטרינציה. זה לא קורה רק בארה"ב. זה קורה בכל מדינות המערב, בדיוק כפי שזה קורה בישראל. כאשר במחלקה מסוימת באוניברסיטה תשעה או עשרה מתוך עשרה חברי סגל חושבים אותו דבר - זו לא הרחבת הדעת. זה פיגוע בהרחבת הדעת.

סטודנט סיפר לי שבין שני מרצים אצלו במחלקה היו הבדלי נוסח. האחד אמר שה"נכבה" היא פשע נגד האנושות, והשני הסתפק ב"פשע מלחמה". האם סיפרו לכם על הצהרות השמדה של מנהיגים ערביים? לא היה לו מושג על מה אני מדבר. מצד שני, היה עיסוק מוגבר בתמיכה קצרת מועד של דוד בן-גוריון ברעיון הטרנספר. האם הציגו בפניכם את העובדה שהטרנספר, כאמצעי לפתרון סכסוכים, זכה באותן שנים לתמיכה גורפת של רוב מנהיגי העולם החופשי? ודווקא אצל הציונים, פחות מאשר אצל אחרים? שוב לא היה לו מושג.  

יש אקדמיה מרחיבת דעת. ויש אקדמיה שהפכה לאינדוקטרינציה. התופעה מוכרת. כל מי שמעז להשמיע ביקורת על האחרונה, הופך מיד ל"מקרתיסט" ול"אויב חופש הביטוי האקדמי". אורוול מתהפך בקברו. לתשומת לב הסטודנטים.   

נשיא וחוזה

יש אנשי חזון שמודעים למציאות ומשנים אותה. יש אנשי חזון שאדישים למציאות והוזים בהקיץ. נשיא המדינה, שמעון פרס, הוא מקרה מיוחד. הוא שייך לשני הזנים גם יחד. פעם הוא יצר מציאות. יש לו קופת זכויות אדירה. עם ישראל חייב לו הרבה. פרס החדש איבד את הקשר עם המציאות. בראיונות החג אמר כבוד הנשיא כל מיני דברים, ובראשם, חזון העלאת משקלם של התאגידים שיחליפו, אט-אט, את המדינות הכושלות. לא עוד רעיון לאומי, אלא רעיון תאגידי פוסט-לאומי.  

פרס אינו לבד. בעולם הרחב ובאקדמיה יש עוד חובבים של הרעיון הזה. חלקם תמימים. חלקם אנרכיסטים. חלקם סתם אנטי-ציונים. גם בימין הישראלי יש אוהדים לרעיון (ארנס, חוטובלי, ריבלין). רק דבר אחד צריך לומר להם: אנא, נסו את הרעיון הזה על מדינות אחרות. חסלו שם את הרעיון הלאומי, לפני שאתם באים אלינו. כשסלובקיה, קרואטיה, צ'כיה ועוד עשרות מדינות יסכימו לוותר על הרעיון הלאומי שלהן - או אז בואו אלינו. לא רגע אחד לפני זה.

כדי להיות יהודי, הוסיף החוזה, לא צריך להיות ציוני. זה נכון. יש יהודים שאינם ציונים. אבל כדי להיות ציוני, הוא קבע, צריך להיות יהודי. סליחה? כל מי שתומך בזכות ההגדרה העצמית, שהיא זכות בסיסית, אנושית, מעוגנת באמנות בינלאומיות - הוא בעצם ציוני. אלא אם כן הוא חושב שלכל עם יש זכות כזאת, אבל לא לעם היהודי. אבל אז הוא אנטישמי. גם אם הוא יהודי.

לעדכונים - הצטרף לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני