אל תגידו שמאל...

אנחנו בשנה החמישית לכהונתו של ברק אובמה כנשיא ארה"ב. בעוד ימים בודדים יתחיל הביקור הראשון שלו בישראל כנשיא. הוא הספיק להיות במצרים, בתורכיה, בסעודיה. ועכשיו, אולי קצת באיחור, הוא מגיע לישראל. גם הראיון עם יונית לוי לא יכול לטייח את העוינות בינו לבין ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הדברים שפרסם ג'פרי גולדברג, מסביבתו של הנשיא, כלומר על ידי אובמה עצמו, היו חדים, קשים, כואבים. הם מבטאים את אובמה האמיתי, הרבה יותר מכל ראיון חגיגי.

כדאי להקשיב גם למילים וגם למוסיקה. ישראל, טען אובמה, מצויה במסלול של התרסקות, בגלל המדיניות של נתניהו. "מדיניות ההרס העצמי", קרא לזה גולדברג, כלומר אובמה. יותר מכל דבר אחר כועס אובמה על מדיניות ההתנחלויות, ועל התגובה הפבלובית של נתניהו - תוספת בנייה בשטחים - על כל צעד פלסטיני שלא מוצא חן בעיניו.

עד כאן אלה הדברים הידועים, שזכו לכותרות. היה עוד משהו חשוב. אובמה הבהיר לגולדברג שהוא בהחלט יכול להבין את החששות של ישראל מנסיגה רחבה. הוא יודע שעל רקע התחזקות האחים המוסלמים ברצועה שסובבת את ישראל, ועל רקע המלחמה הפנימית בסוריה, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמר על גורלה. אז מדוע הוא כל כך כועס? אלה המילים שכתב גולדברג: "אובמה היה רוצה זה שנתניהו יכיר בכך שמדיניות ההתנחלות הישראלית מונעת את האפשרות של פתרון שתי המדינות. אובמה רוצה שנתניהו יכיר בכך שזה הסיכוי הטוב ביותר לשמירה על ישראל כדמוקרטיה עם רוב יהודי. אובמה רוצה, במילים אחרות, שנתניהו יפעל בהתאם לאינטרסים של ישראל. בינתיים, אין סימן שהממשלה בישראל מבינה טוב יותר את העולם שבו היא חיה".

אפשר לומר הרבה דברים על אובמה. הוא עשה טעויות. אבל הוא איננו אויב. הוא ידיד. הממשל שלו סייע לישראל יותר מכל ממשל לפניו. יורשה לי לומר שאני חותם כמעט על כל מילה שאמר אובמה לגולדברג. אובמה אינו שותף לאשליות של השמאל. להפך. בניגוד להרבה מאוד ישראלים עם כוונות טובות, לאובמה אין אשליות בקשר לאבו-מאזן. הוא לא בטוח שהמנהיג הפלסטיני הנוכחי הוא פרטנר אמיתי לשלום. אלא שזו לא הנקודה. מדיניות התרחבות ההתנחלויות היא אסון לישראל עצמה, בלי שום קשר לאבו-מאזן או לסיכויי השלום. לא תהיה כאן מדינה יהודית ולא דמוקרטית אם נתניהו ימשיך בהתעקשות שלו על בניית מדינה אחת גדולה, או על בנייה בתוך ריכוזי אוכלוסייה ערבית.

לגיטימציה לשיבה פלסטינית

זה הסיפור, למשל, של שכונת שיח' ג'ראח. מבחינה משפטית הכל היה ראוי וזכה לחותמת כשרות של הערכאות השיפוטיות. האיוולת היא מדינית, ולא רק של נתניהו. משום שמי שמתעקש על השבת רכוש ושיבה אל תוך ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית - מעניק הכשר לתביעות השבת רכוש ושיבה אל תוך ריכוזי אוכלוסייה יהודית. מכוני מחקר פלסטיניים כבר הציגו ניירות עמדה שלפיהם רוב הנכסים במערב ירושלים שייכים לפליטים. גם בהנחה שמדובר בשטות גמורה, עדיין יש נכסים במערב העיר שהיו שייכים פעם לערבים שעזבו בגלל המלחמה. ומי שמכיר בטענות של יהודים בשיח' ג'ראח, יתקשה למנוע טענות של ערבים בטלבייה.

כדי להבין את הגול העצמי כדאי לקרוא את ספרם של פרופסור יצחק רייטר וליאור להרס על שיח' ג'ראח (בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל). המסמך החשוב הזה הוגש לראש הממשלה. לא מדובר בעוד פמפלט אנטי-ציוני שמתחזה לאקדמי. מדובר בניתוח מושכל וכואב, שמבהיר כיצד במו ידינו אנחנו מחסלים את הטענות הצודקות שלנו. במו ידינו אנחנו מחבלים ברעיון המדינה היהודית ותורמים לתהליך הדה-לגיטימציה. במו ידינו אנחנו מעניקים לגיטימציה לתביעות הפלסטיניות.

נתניהו יודע את זה. אובמה, באמצעות גולדברג, טוען שהסיבה לכך שנתניהו פועל נגד האינטרסים של ישראל נעוצה בכך שהוא "שבוי של המתנחלים". זה בהחלט היה נכון עד הבחירות.  הציבור אמר את דברו. גוש המרכז התחזק. גוש הימין נחלש, למרות שהוא עדיין חזק. ביקור אובמה הוא הזדמנות למפנה. לא כדי לרצות את אובמה, אלא כדי לחזק את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

נוסחת ההקפאה

האם יש אפשרות לביצוע תפנית מדינית לנוכח הקואליציה החדשה בכלל וברית בין יאיר לפיד לנפתלי בנט בפרט? זה לא פשוט. הברית האזרחית שיצרו השניים היא הדבר הנכון. השינוי בתחומי שיטת הבחירות והשוויון בנטל, בתקווה שיצא לפועל, הוא בעל משמעות היסטורית. זה לא אומר שישראל צריכה להמשיך בהרס העצמי. זה לא אומר שאפשר לנפנף את אובמה. זה גם לא אומר שצריך לסגת מחר מכל שטחי יהודה ושומרון. אפילו אובמה מבין שישראל אינה יכולה לקחת על עצמה סיכונים מיותרים.

אז איך מרבעים את המעגל? איך יוצרים תפנית כשמפלגת המתנחלים היא חלק מרכזי בקואליציה, וכאשר הליכוד עצמו פנה עוד יותר ימינה? זו אכן משימה קשה. אבל לא בלתי אפשרית. האינטרס הישראלי, ולא הפלסטיני, מחייב הקפאה מוחלטת של הבנייה, עד לסיום המו"מ. אין סיכוי שזה יקרה. יש סיכוי למשהו אחר. נוסחה מוסכמת, של בנייה בגושים בלבד, בהתאם למתווה קלינטון. לא בתוככי השטח הפלסטיני, ולא בתוך ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית. אין שום סיכוי שהבית היהודי יצהיר על הסכמה פומבית לפשרה כזאת. זו עדיין הנוסחה שיכולה להתקבל באופן מעשי. על מוקשים גדולים יותר הצליחו קואליציות להתגבר. גם על המוקש הזה צריך להתגבר.  

ימין לאומני-ערבי

השבוע נערך כנס בנצרת, שעסק באפרטהייד, וחזר על הטענה ש"יש מדיניות של אפרטהייד בתוך הקו הירוק ומשטר של אפרטהייד מחץ לקו הירוק". כשחוזרים על שקר אלף אלפי פעמים, יש מי שמתחיל להאמין בו. כבר התמודדתי עם השקרים הללו ברמה העובדתית, ההשוואתית, העניינית.

אלא שצריך לומר משהו דווקא לערביי ישראל. אין שוויון. יש אפליה. זה לא פשוט לחיות במדינה "יהודית ודמוקרטית", כמו שזה לא פשוט לסרבים לחיות במדינה קרואטית ולסלובקים במדינה צ'כית. אבל אף אחד לא הולך לבטל את מדינת הלאום (רוב מדינות העולם הן כאלה) רק בגלל מיעוטים שסובלים מאפליה.

המאבק למען שוויון אזרחי הוא מאבק מוצדק. הוא ראוי לתמיכה. אבל כאשר הטענה היא "אפרטהייד" - אתם מאבדים את רוב הציבור הישראלי. זה בדיוק כמו שיש הבדל בין המאבק המוצדק למען שלום ופשרה ושתי מדינות לבין קמפיין ה-BDS. מי שאומר אפרטהייד ו-BDS הוא נוכל ומחרחר מדון. במקרה דנן, של הכנס בנצרת, מדובר באותם אנשים. סניף ה-BDS הישראלי הוא שארגן את כנס האפרטהייד.

יש עמותות ערביות, וערביות-יהודיות, כמו עמותת "סיכוי", שחושפות אי-שוויון ותופעות של אפליה. הן מציגות נתונים. הן מחייבות כל ישראלי הגון להצטרף למאבק למען שוויון. הן ראויות לתמיכה. אבל כל זמן שצווחני האפרטהייד משתלטים על הבמה - המאבק למען שוויון חוטף מכה ועוד מכה. לא רק מצד הימין הלאומני היהודי, אלא גם מצד הימין הלאומני הערבי.

שקר אחד הופרך

לכל מלחמונת יש את הסמל שלה. באינתיפאדה השנייה הסיפור התחיל עם מוחמד אל-דורה. המראה היה מזעזע. ילד מתגונן בזרועות אביו, וחיילי צה"ל, כך לפי קולו של כתב הטלוויזיה הצרפתית שליווה את הכתבה, המשיכו לירות עליהם ללא רחמים, עד שהילד נפח את נשמתו. עשרות אלפים יצאו לרחובות, גם בתוככי ישראל, כדי למחות על הזוועה. בהמשך התברר שמדובר בפברוק. אבל מה זה חשוב.

בעופרת יצוקה אלה היו שלוש בנותיו של ד"ר עז-א-דין אבו אל-עייש, שמותן הטרגי גרם לדמעה אצל כל אדם שנותרה בלבו מעט חמלה. גם העובדה שאל-עייש עצמו, מול הטרגדיה האדירה, הגיב ללא שום שנאה - רק הוסיפה עוד ועוד צער על המוות המיותר. לא הייתה שום נחמה בעובדה שהיה מדובר בפגז טועה.

במבצע האחרון, "עמוד ענן", זה היה פעוט פלסטיני, עומר, בנו של עיתונאי ה-BBC ג'יהאד אל-משראווי, שהריגתו, לפי הנטען, "בהפצצה ישראלית", הפך לסמל התוקפנות הישראלית מול הקורבניות הפלסטינית. ושוב התייצבו "ארגוני הזכויות" כדי להפנות אצבע מאשימה נגד ישראל. ארגון HRW   (משמר זכויות האדם) מיהר לפרסם הודעה, כביכול לאחר בדיקה וגביית עדויות, המאשימה את ישראל. היו שני אתרי אינטרנט,  Elder Of Zion, ו-BBC WATCH  שהעלו את הסברה שלא מדובר כלל בהפצצה ישראלית. טענות האתר נדחו על הסף, גם על ידי אנשי ה-BBC.

והנה, עברו חודשים אחדים, ודוח של האו"ם קבע השבוע שהפעוט ואחרים שנהרגו באותו אירוע, נפגעו על ידי רקטה שנורתה מתוך הרצועה עצמה. זו לא פעם ראשונה שאתרי ביקורת תקשורת חושפים עיוותים. אלא שכלי התקשורת שנתפסים בקלקלתם לא ממהרים לתקן, ולפעמים מתעקשים על הפצת השקרים. עובדות לא ילבלבו אותם. 

אלא שזו רק נקודת ההתחלה. משום שבדיוק כמו בפרשת אל-דורה, הטענה המידית היא: זה לא חשוב אם ילד מסוים לא נהרג על ידי ישראל, משום שישראל הורגת הרבה ילדים אחרים. זו הייתה הטענה של לא מעט עיתונאים ישראלים, מייד לאחר שהתברר שהקטע הקצרצר שתיאר את רגעיו האחרונים של אל-דורה הוא עוד פרק בסדרת ה"פליווד" של התעמולה הפלסטינית. זו טענה רצינית. משום שהפרכה של סיפור אחד אינה צריכה לערפל את המציאות.

כך שנעבור למציאות. ההנחה המובלעת דומה לזו שמסכמת את דוח גולדסטון: ישראל פוגעת בכוונה, בזדון, בחפים מפשע. איך מוכיחים טענה כזאת? גולדסטון עצמו השתמש בתאוריית הפרופורציות. הוא טען שנאט"ו וארה"ב "נקטו בצעדים קיצוניים כדי להגן על חפים מפשע". לעומת ישראל המרושעת. הוא אפילו ציין שדות קרב כמו קוסובו, אפגניסטן ועיראק כדי להציג את השמירה על חפים מפשע, לעומת הזדון של ישראל. עם "הוכחה" כזאת ישראל אמורה להיות על הקרשים. מדינת זדון.

כך שכדאי לתת למספרים לדבר, ולבדוק את מספר החפים מפשע שנהרגו בעימותים דומים. בקוסובו היה מדובר בבין 500 ל-2,500 אזרחים; בפלוג'ה היה מדובר בבין 2,000 ל-6,000. אפשר להוסיף עוד שדות קרב דומים. כאשר מחצה סרי-לנקה את הנמרים הטמילים בשנת 2009, התוצאה הייתה  40,000 הרוגים לפי דוח של האום. כאשר נלחמה רוסיה נגד המורדים הצ'צ'נים, בשני סיבובים, התוצאה הייתה לפחות 80,000 הרוגים. כנראה הרבה יותר. בעופרת יצוקה, לשם השוואה, נהרגו 700 לוחמים ובין 500 ל-700 חפים מפשע. ובכל עשרות השנים מאז 1967 נהרגו בשטחים כשמונת אלפים איש, רובם לוחמים. יש להצטער על כל מוות של חף מפשע. אבל מותר להוסיף שגם באופן יחסי וגם באופן מוחלט צה"ל שומר על חיי אדם יותר מכל צבא אחר. במבצע האחרון, אגב, טענו הפלסטינים שנהרגו 139, רובם אזרחים, ודווקא צה"ל טען שמספר ההרוגים גדול יותר. דוח האו"ם נוטה לגרסה הפלסטינית. הוא אינו מתייחס לבדיקה קפדנית של המרכז למורשת המודיעין שמצא שנהרגו 169, מתוכם 101 פעילי טרור.

כל חף מפשע שנפגע כתוצאה מעימות, כל עימות, הוא טרגדיה. כך גם מותו של הפעוט אל-משראווי. הטרגדיות הללו אינן צריכות לערפל את האמת ולא להסתיר את הפרופורציות. גולדסטון טעה והטעה, ובסופו של דבר חזר בו. הפעם זה היה דוח האו"ם, שלפחות בפרט אחד חשף את האמת. השקרים עדיין מנצחים. אבל גם האמת, מדי פעם, זוכה לניצחונות קטנים.

זה לא השמאל

אחת, נעה שיינדלינגר, הביעה בפייסבוק שמחה על הריגתם של שני הטייסים בתאונת ההליקופטר. היא לא הראשונה. היה כבר אחד, מתרגל מהאוניברסיטה העברית, שהביע שמחה על מותו של הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק. אבל אל נא נגיד שמאל. משום ששוליים מטורפים יש בכל מחנה. לא כל בריונות חוליגנית של "תג מחיר" היא פעולה של הימין, ולא כל מטורפת מייצגת את השמאל. המטורפת, אגב, פעילה ב"זוכרות". מצא מין את מינו. מדובר בעמותה שמטפחת את חזון חיסול ישראל באמצעות שיבה פלסטינית המונית. רוב הפלסטינים הם ציונים לעומת חברי עמותת המטורפים. כך ש"זוכרות" זה שמאל בערך כמו שנאציזם זה ימין.

שיינדלינגר פרסמה מאמרים בודדים באחד מאתרי השמאל, שזכה בעקבות כך לביקורת קטלנית. כך שכדאי להעמיד דברים על דיוקם.  בינואר השנה צייצה שיינלינגר בטוויטר קריאת שמחה על חיילת שירתה בעצמה. בעקבות אותו ציוץ הבין עורך האתר שיש לו עסק עם מטורפת.  הוא הורה מייד על ניתוק כל קשר. הוא לא חיכה לאירוע הנוכחי. לעבדכם הנאמן יש ויכוחים ללא הפסקה עם אחדים מכותבי אותו אתר. אבל אין שום צורך להתנפל עליהם. הם פעלו כנדרש. אז אל נא נגיד שמאל. משום שגם לשמאל, רוב השמאל, יש גבולות. וטוב שכך.

לעדכונים - הצטרף לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני