התנחלויות על המוקד

עד לפני זמן לא רב נחשב יעקב עמידרור, ראש המועצה לביטחון לאומי, לסמן הימני של הצמרת המדינית. רק לפני שבועות אחדים הוא נזף בשגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור. זה קרה בעקבות תהייתו של פרושאור, במהלך הכנס השנתי של שגרירי ישראל, בנוגע לחכמה המדינית שטמונה בבנייה ב-1E. מי שאינו מסכים עם מדיניות הממשלה, הגיב אז עמידרור, מוזמן לעבור לפוליטיקה.

והנה, מתברר שגם עמידרור אינו מבין את החכמה המדינית בהמשך הבנייה בהתנחלויות. אל דאגה, הוא לא ילך לפוליטיקה. יש סיבה לחשוב שהוא נותן ביטוי לאווירה החדשה בלשכת ראש הממשלה. הליכוד אולי הלך ימינה, אבל הציבור הלך למרכז. עכשיו גם בלשכה האסימון מתחיל לרדת. גם שם מבינים שאם רק יתעקש ראש הממשלה על חגיגות הבטון שלו על כל גבעה בשטחים - מצבה של ישראל רק יתדרדר. אין אף מנהיג, מבין מנהיגי המדינות הידידותיות, שתומך במדיניות ישראל בעניין ההתנחלויות. זה כולל את ראש ממשלת קנדה, סטיבן הארפר, המנהיג הפרו-ישראלי ביותר מבין ראשי המדינות. כך שנתניהו צריך להחליט בין אובמה והארפר ומרקל לבין ציפי חוטובלי ודני דנון.  

בצמרת משרד החוץ, ולא רק בצמרת, הדברים הללו ברורים כבר הרבה מאוד זמן. יש מי שמפנה לנציגי ישראל בעולם טענות על הסברה לקויה. כדאי למי שמדבר לצאת לעולם הרחב. אין שום דובר ממשלתי שיכול להצדיק או "להסביר" את התגובה הישראלית על החלטת האו"ם בעניין מדינה פלסטינית, שהסתכמה בהכרזה על בנייה של מאות יחידות דיור. פרושאור ואחרים נמצאים בחזית המאבק נגד הדמוניזציה והדה-לגיטימציה. במקום לסייע להם, ממשלת ישראל עשתה מאמץ כדי להכשיל אותם. משום שההתנגדות להרחבת ההתנחלויות איננה של אויבי ישראל. האויבים מתנגדים לעצם קיומה של ישראל. לדידם, אין שום הבדל בין חברון לתל-אביב. הם רוצים מדינה אחת. הידידים מתנגדים ליצירתה של פלסטין הגדולה. הם לא אנטישמים.

ביקור אובמה יבהיר האם מתחולל שינוי ממשי בצמרת המדינית. אם כן, זו בשורה טובה לישראל. זו בשורה קצת פחות טובה לחסידי פלסטין הגדולה.

הכרה תמורת הכרה

על הרקע הזה אפשר גם להבין את אמירותיו המפתיעות משהו של סגן שר החוץ היוצא, דני אילון. הוא תמך בהכרה במדינה פלסטינית, וזכה לכותרות ראשיות. כדאי לשים לב לדברים שאמר. הוא דיבר על הכרה תמורת הכרה. הכרה ישראלית עקרונית במדינה פלסטינית תמורת הכרה פלסינית במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין שום סיכוי שהפלסטינים יקבלו את ההצעה. ולמרות זאת, זו הצעה בכיוון הנכון. משום שכך לפחות יובהרו ההבדלים בין ישראל לבין הרשות של אבו-מאזן. ישראל מכירה במדינת הלאום של העם הפלסטיני. הפלסטינים לא מכירים במדינת הלאום של העם היהודי. ישראל בעד שתי מדינות לשני עמים. הפלסטינים בעד שתי מדינות. שתיהן פלסטיניות.

יש עוד אופציה. הסכמה פלסטינית לנוסחה של הכרה הדדית. אם זה יקרה, זו בהחלט תהיה פריצת דרך היסטורית. זה לא יפתור את כל הבעיות שעדיין על הפרק. אבל זה יהיה פרק חדש. אגב, לדעת הח"מ אין צורך בהכרה פלסטינית במדינה יהודית. יש צורך בהפסקת הדרישה לחיסול ישראל, שמתחבאת תחת הסיסמה של "זכות השיבה". זה הרבה יותר חשוב.

ומה על ההתנחלויות? "אפשר להצטמצם בבנייה בגושים הגדולים, שבכל מקרה יישארו בידי ישראל", אמר לי השבוע אילון. הוא גם הביע תמיכה בנוסחת פרופסור אלן דרשוביץ. כלומר, הפסקת ההתנחלויות, בלי הצהרות פומביות, מרגע שיחודש המו"מ. בניגוד למה שניתן לחשוב, אילון אינו סוטה מהקו הרשמי, בעקבות הפרישה מתפקידו. להפך. הוא מעריך שזה בדיוק הכיוון שמתגבש לקראת ביקור אובמה. אפשר להניח שהוא יודע על מה הוא מדבר.

הנכבה בשירות השלום

אילון, ייאמר לזכותו, עשה יותר מכל קודמיו בצמרת המדינית של ישראל להעלאת נושא גירוש היהודים מארצות ערב ("הנכבה היהודית"). לא יהיה פתרון לסוגיית הפליטים הפלסטינים ללא הבנה שמדובר בסוגיה הרבה יותר רחבה. רוב הסכסוכים בשנים ההן יצרו חילופי אוכלוסייה. עשרות מיליונים נאלצו לעזוב את מחוזות הולדתם. ביניהם יש גם ערבים וגם יהודים. עד שהתמונה לא תהיה ברורה יותר בהקשר הרחב שלה - הפלסטינים ימשיכו לטפח את הדרישה כמכשול לשלום וכהתרסה על עצם קיומה של מדינת ישראל. במובן הזה, דווקא הצגת ההקשר הרחב תורמת לשלום. אילון עזב. נקווה שבמשרד החוץ יהיה מי שימשיך את הכיוון.  

ברית זמנית

אנחנו בעידן המנהיגים. הציר החשוב והמשמעותי ביותר הוא זה שבין יאיר לפיד לנפתלי בנט. ייתכן שזה ציר אמיתי, כפי שטוענים חלק מהפרשנים. אם הציר הזה יחזיק מעמד, קורה כאן משהו מרתק. אלא שלפני שמתלהבים משבת אחים גם יחד, צריך לזכור שיש הבדל מהותי בין שתי המפלגות. לפיד זוכה לתמיכת כל 18 חברי הכנסת שאחריו ברשימה. הם ילכו באשר ילך. אצל בנט הסיפור שונה לחלוטין. הפרופיל של בנט איננו הפרופיל של חלק מ-11 חברי הכנסת שברשימה שלו. חלק מהם, בזמן מבחן, יצייתו לרבנים, בעיקר לחרד"לים שבהם. בנט אולי קרוב יותר, לפחות הלכתית, לרבני צה"ר ולרב שי פירון, מספר שתיים של לפיד. אבל חלק ניכר מרבני היהדות הדתית קרובים יותר, הרבה יותר, דווקא לסיעות החרדיות. כך שבנט הקים ציר מרתק עם לפיד. זה לגמרי לא ברור שחברי ורבני ומצביעי הבית היהודי יאפשרו לברית הזאת להתקיים.

חלוקת ירושלים?

לפיד עצמו, אולי במסגרת הברית עם בנט, הצהיר השבוע שהוא נגד תוכנית אולמרט ונגד חלוקת ירושלים. הדברים שלו מעוררים דילמה ידועה: האם להגיע למו"מ עם הצהרות קשוחות, ולבצע את הוויתורים במהלך השיחות, או שמא יש להכשיר את דעת הקהל לפשרות כואבות, כדי לאפשר אווירה קצת יותר נוחה בשיחות עצמן.

אולמרט ביצע מהלך נועז. זה לא עזר. אבו-מאזן דחה אותו על הסף. זה לא אומר שאולמרט טעה בעצם היוזמה. יש חלקים בירושלים שכף רגלו של ישראלי לא נכנסת אליהם. שכונות מוסלמיות שרוב תושביהן הצביעו לחמאס. הרצון להמשיך את השליטה בהם לוקה בחוסר שפיות. חלוקת ירושלים, גם אם זה נשמע איום ונורא, היא אינטרס ישראלי. ישראל אינה שולטת בשכונות הללו, ואין לנו צורך בעוד זועביז וסלפיסטיס. יש צורך בפתרון יצירתי, שיאפשר לתושבי השכונות הערביות להיות חלק מהישות הערבית, ויאפשר לירושלים להיות בירת ישראל היהודית, ולא בירה דו-לאומית. יש הצעות להסדרים כאלה. לפיד מוזמן לעיין בהן.

ועוד משהו. כאשר אבו-מאזן והרשות הפלסטינית ממשיכים בקו הסרבני, זו לא רק טקטיקה ולא רק תעמולה ולא רק הסתה. זו המדיניות. זו הגישה. הדרישה מהפלסטינים לרדת מהעץ גם לפני המו"מ היא דרישה מוצדקת. אין שום צורך בהשוואות, ואין השוואה בין הצדדים, כדי לדעת שגם קובעי המדיניות בישראל נדרשים, לפעמים, לרדת מהעץ. לתשומת לבו של יאיר לפיד. 

שפיות בנורבגיה

הכישלון המדיני הגדול ביותר של ישראל איננו בעצם הלחץ על הפסקת התרחבות מפעל ההתנחלויות. גם חלק ניכר מהישראלים, אולי רובם, לא מתלהבים מהמשך המפעל הזה. הכישלון נעוץ בעצם העובדה שאין שום לחץ מקביל על הפלסטינים בעניין המשך ההסתה בכלי התקשורת ובמערכת החינוך. להפך. האירופים ממשיכים לממן אותם. ואין גם שום לחץ בעניין הפנטזיה של "זכות השיבה". להפך. האירופים ממשיכים לממן ארגונים שמטפחים את הפנטזיה.

הבהוב קטן של שפיות היה השבוע דווקא בנורבגיה. ערוץ הטלוויזיה הממלכתי, והחשוב ביותר, NRK, שידר תוכנית על ההסתה הפלסטינית. הערוץ ידוע דווקא בנטיות האנטי-ישראליות שלו. אלא שבעקבות טענות של השגריר הישראלי, נסע העיתונאי טורמוד סטרנד לישראל, כדי לבדק את הדברים מקרוב. הוא פגש את אנשי PMW (מבט לתקשורת הפלסטינית) שסיפקו לו עדויות מרשיעות על הסתה אנטישמית, שיטתית ונמשכת. הוא זכה לתגובה פלסטינית בלתי משכנעת בעליל. הוא גם פנה לשר החוץ הנורבגי, טורגיר לארסן, כדי לתהות: כיצד זה מעבירה נורבגיה עשרות מיליוני יורו בלי להתנות את הסיוע בהפסקת ההסתה. הוא שוב זכה לתשובות מתחמקות. התוצאה הייתה כתבה שמציגה את ההסתה במלוא חריפותה.

צריך להתעקש על האמת. לפעמים היא מנצחת.

אנטישמיות סבירה

מינוי צ'אק הייגל למזכיר ההגנה האמריקאי דרדר שוב את השיח הציבורי אל עבר "הכוח היהודי". אתר שמאל ישראלי פרסם לאחרונה ביקורת על ההתנגדות בקרב חוגים יהודיים בכלל, ואיפא"ק בפרט, למינויו של הייגל לתפקיד מזכיר ההגנה האמריקאי. גם הח"מ, אם יורשה לי גילוי נאות, הביע עמדה דומה, נגד כל התערבות בתהליך המינוי. אלא שיש תהום בין הבעת עמדה כזאת, שאפשר לחלוק עליה, לבין הפיכת ההתנגדות היהודית להוכחה לפרוטוקולים של זקני ציון. אותו אתר שמאל מספר על הימין האנטישמי בארה"ב, שמצא כינוי לשליטה היהודית בארה"ב: ZOG (Zionist Occupied Government). והנה, אותו אתר הוסיף וטען ש"השימוש בביטוי הזה נחשב כמזהה אוטומטי של אדם כאנטישמי. הבעיה היא, שבצורה שבה ישראל מתנהלת בארה"ב, בניצוחו של האמריקנולוג הידוע בנימין נתניהו, הביטוי ZOG הופך יותר ויותר סביר ליותר ויותר אמריקאים". האנטישמיות, אם כן, הופכת לסבירה. לקרוא ולא להאמין.

יש משהו מתסכל בעצם הצורך להפריך טענות אנטישמיות. אבל אין מנוס. ובכן, רוב האליטות היהודיות בארה"ב הן ביקורתיות כלפי ישראל. הכוח של פיטר ביינרט, שמצוי משמאל למרצ, ושל תום פרידמן, שנמצא באזור מרצ, גדול יותר, הרבה יותר, מהכוח של הימין היהודי. שניהם, אגב, מקורבים לאובמה.  הקמפוסים בארה"ב עמוסים בפרופסורים יהודיים, לא רק נעם חומסקי ונורמן פינקלשטיין, שקרובים יותר לעזמי בשארה מאשר לנתניהו. ובכלל, לא מדובר רק באליטות. רוב היהודים מחזיקים בעמדות ליברליות. הם הצביעו לאובמה. כך שיש צורך בגישה קונספירטיבית, אנטישמית משהו, כדי לחשוב שקומץ יהודים מהימין, שפרסם מודעות בעילום שם נגד הייגל, הם הוכחה לאסכולת ה-ZOG. אבל הנה, זו בדיוק הגישה של הימין האנטישמי ושל השמאל האנטי-ציוני.

אסור לשכוח את העובדות עצמן. בניגוד לטענה של אתר השמאל, איפא"ק הרחיק את עצמו מהדיון, בהתאם למדיניות הרשמית של "אי התערבות במינויים נשיאותיים". הימין היהודי, לעומת זאת, התלונן על שתיקת איפא"ק. כלומר, עצם הטענה  על מעורבות איפא"ק מופרכת מיסודה. אין כאן שום חדש. בדיוק כמו שהימין האנטישמי לוקח לעצמו פטור מעובדות כדי להפוך את היהודי לשטן, אין צורך בעובדות כדי להפוך את ישראל ותומכיה למפלצת.

למען הסר ספקות, אתר השמאל שפרסם את הדברים אינו מייצג את השמאל הישראלי. רוב אנשי השמאל רחוקים מכל אמפתיה לרעיונות ה-ZOG. אבל מצד שני, לא מדובר באתר שולי. מדובר באתר התוסס ביותר של השמאל הרדיקלי הישראלי.

ועוד עובדה. מינוי הייגל אושר השבוע. הכוח הדמוני, מתברר, לא היה ולא נברא. אבל אל נא נטריד את האנטישמים בעובדות.   

גזענות מימין

ואם כבר מדובר בשיח השנאה, מתברר שגם אתר "מעריב" בתמונה. השבוע פורסם מאמר, בעקבות התפטרות האפיפיור, שכלל את המילים שלהלן: "הארס הנוצרי ... כמו עצם גישת החסד המזויפת של ישו מנצרת ממשיכים עד היום להרעיל את חלל העולם ולהוות צל מלא צחנה על ההיסטוריה האנושית". לקרוא ולא להאמין. אם רק נחליף את המילה "נוצרי" ב"יהודי", הרי שביטויים דומים, או זהים, מופיעים בחוגים אנטישמיים. מותר לבקר את הנצרות ואת מעלליה לאורך ההיסטוריה. גם לאפיפיור הפורש אין פטור מביקורת. אבל הנה, לא רק השמאל הקיצוני מתדרדר לשיח גזעני. זה קורה גם בימין.  

חופש הביטוי בישראל בכלל, וגם ב"מעריב", הוא רחב. וטוב שכך. אבל נדמה שלפעמים יש צורך ביד של מבוגר אחראי. נקווה שזו מעידה חד-פעמית.

לעדכונים - הצטרף לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני