-
הסיפור התחיל עם יוזמה ראויה, של "מועצת המוסדות הדתיים של ארץ הקודש". מדובר בגוף שכולל את הרבנות הראשית וראשי דת מוסלמים ונוצרים, שמקדם הבנה והידברות בין הדתות. המועצה יזמה מחקר לבדיקת ספרי לימוד, בישראל וברשות הפלסטינית, כדי להבין כיצד מוצג הצד השני, וכדי לקדם תיקונים ראויים. הרעיון התגלגל לפרופסור ברוס וקסלר מארה"ב, שגייס חצי מיליון דולר מחלקת המדינה, וגם את פרופסור דניאל בר-טל מהחוג לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, ואת פרופסור סמי אדואן מהצד הפלסטיני - והמחקר יצא לדרך.
הנושא הזה אינו חדש לשני החוקרים. שניהם כבר עסקו בעניין, ולשניהם, למעשה, הייתה עמדה מגובשת. תוצאות המחקר, מותר לחשוש, היו ידועות מראש. והמסקנות הן שספרי הלימוד בשני הצדדים לוקים בהטיה ובראייה שלילית של הצד השני, גם אם אצל הפלסטינים ההטיה קצת יותר גדולה. וחשוב מכך: ה"מחקר" פוטר את הפלסטינים מהטענות שהופנו נגדם בעניין הסתה. כך, כביכול, הופרך עוד מיתוס ציוניסטי ידוע, שלפיו ספרי הלימוד של הפלסטינים מחנכים לשנאה, וספרי הלימוד של תלמידי ישראל הם הרבה יותר הוגנים. משרד החינוך הבהיר שלא ישתף פעולה עם המחקר, עקב הטיות קשות, והוא דוחה על הסף את מסקנות המחקר.
עיוות המחקר
בתגובה להסתייגויות משרד החינוך יוצא בר-טל לתבוע את כבודו. הרי זו שערורייה שמישהו מערער על האמת הקדושה שיוצאת מבית מדרשו. אז יורשה לי להעמיד כמה סימני שאלה על איכותו המחקרית של האיש, שקצת קשה להפריד בין הדעות הפוליטיות שלו לבין המחקרים שלו. כך, למשל, במחקר שהתיימר לעסוק בדעת הקהל הישראלית הגיע בר-טל להצעת החלוקה. רוב הישראלים, הוא מציין שם, יודעים שהצד הערבי התנגד. אבל לדידו, מדובר ב"גישה פשטנית". ומדוע? משום ש"26.6% מהישראלים לא ידעו שתוכנית החלוקה הציעה ל-1.3 מיליון פלסטינים 44% מהשטח ולשש מאות אלף יהודים 55%". צריך לאמץ את הראש כדי להבין מה הקשר בין המידע הזה לבין המסקנה של החוקר המהולל שלפיה מדובר ב"עיוות זיכרון". זה לא עיוות זיכרון. זה מחקר מעוות. ראשית, רוב השטח שהוקצה למדינה היהודית היה הנגב - מדבר בלתי מיושב ברובו. אפילו באר-שבע נכללה בצד הערבי. רוב השטח הפורה הוקצה למדינה הערבית. שנית, החלטת החלוקה התבססה, בין השאר, על כך שהיה ברור שמאות אלפי יהודים עומדים להגיע למדינה היהודית, בין אם מדובר בניצולי שואה ובין אם יהודי ארצות ערב, שהרדיפות נגדם כבר החלו. הרי ארנסט בווין הבריטי דרש שפליטי השואה ישוקמו באירופה, ולכן גם התנגד להצעת החלוקה. שלישית, גם לפי בר-טל 74% מהיהודים כן ידעו. אז היכן ה"עיוות"? כך שאין כאן אלא ניסיון תמוה, פוליטי, מטעה ומוטעה של בר-טל להעניק הסבר, ובעצם הצדקה, לסרבנות הערבית להצעת החלוקה.
בדבר אחד בר-טל צודק. רוב תלמידי ישראל אינם יודעים הרבה דברים. הם אינם יודעים על הפוגרומים נגד יהודים בארצות ערב. אבל רובם יודעים על טבח דיר-יאסין. הם אינם יודעים על כך שיותר יהודים גורשו או נאלצו לצאת ממדינות ערב, לעומת ערבים שגורשו או ברחו מישראל. הם אינם יודעים שבאותן שנים, שנות הארבעים, חילופי אוכלוסייה היו הנורמה. הם אינם יודעים שמלחמת העולם השנייה הסתיימה בטרנספר של עשרים מיליון איש, רק באירופה, לצורך יצירת מדינות לאום. האם מישהו שמע את בר-טל מתלונן על כך שתלמידי ישראל אינם יודעים את העובדות הכל כך חשובות הללו?
סמוך ל"עופרת יצוקה" פרסם הפרופסור המהולל עוד מחקר, וטען ש"התמיכה הגורפת במבצע אישרה את האבחנה העיקרית העולה מן המחקר: על התודעה של היהודים בישראל השתלטו תחושת קורבנות, מנטליות של מצור, פטריוטיזם עיוור, כוחנות, צדקנות, חוסר רגישות ואטימות לסבלם של הפלסטינים ודה-הומניזציה שלהם". איך בדיוק תמיכה בתגובה למטחי רקטות ללא הפסקה של החמאס היא הוכחה ל"דה-הומניזציה של הפלסטינים"? האם הבלים כאלה הם פמפלט פוליטי סהרורי, או מחקר אקדמי? בבחירות האחרונות הודיע האיש בפומבי על תמיכתו במרצ. אין שום בעיה עם זהות פוליטית של איש אקדמיה. הבעיה נוצרת ברגע שהאג'נדה מעוותת את המחקר. האם אפשר לטעון ברצינות שבר-טל הוא מופת ליושר אינטלקטואלי? שאין קשר בין דעותיו למחקריו?
כבר בשנת 2007 קבע בר-טל בהאי לישנא: "כמעט כל ספרי הלימוד מעבירים ללא עוררין את הנרטיב שמנציח את הסכסוך, מציג את הערבים באופן שלילי ואת היהודים באופן חיובי". אז לשם מה שילמו מאות אלפי דולרים על "מחקר" כשדעותיו של החוקר נכתבו כבר לפני שש שנים?
הפלסטינים של דוד המלך
נניח בצד את הדעות הפוליטיות של האיש. נעבור למחקר עצמו. לח"מ הגיעו ניירות עמדה של שניים מחברי צוות הייעוץ, ד"ר אמנון גרויס ופרופסור ואליהו ריכטר. הם הצביעו, עוד במהלך ביצוע המחקר, על בעיות מתודולוגיות מהותיות ועל "השמטות של ארבעים טקסטים משמעותיים" מספרי לימוד פלסטיניים. מדובר, כדאי להבהיר, דווקא בטקסטים המסיתים ביותר ("הנחשים הפולשים ... האויבים שמשסעים את בטן הנשים", ועוד ועוד). הדרישה לאזכר את הציטוטים נדחתה בתירוץ שלא ברור שמדובר בישראלים או ביהודים. באמת, איך לא ידענו שהפלסטינים מתכוונים לשבדים. לקרוא ולא להאמין.
הדוח מציין לחיוב את אזכור השבת בטקסט פלסטיני. דא עקא, שמדובר באזכור שלילי, שנועד להציג את היהודים כפנאטים, שאינם מוכנים לרפא חולים בשבת, לעומת ישו, שכן מוכן לרפא חולים ביום המנוחה. לא רק שמדובר בשקר (פיקוח נפש דוחה שבת, וההלכה המעודכנת היא שגם גויים כלולים בעניין), הוא גם מוצג באופן חיובי. המסקנות בהתאם. אין הסתה.
לכל צד, קובע הדוח, יש "נרטיב" משלו. מהו הנרטיב הפלסטיני? ובכן, "הנביא דוד בן ישי הנהיג את בני-ישראל והמשיך להילחם בפלסטינים ובכנענים, וייסד ממלכה בהנהגתו על חלק מהאדמות הפלסטיניות". בשם ה"נרטיבים" כל שקר מקבל הכשר. וזה רק הולך ומחמיר. כאשר מדובר בתיאור שלילי של "האחר", מתייחס המחקר לעצם אזכור הפרהוד (הפוגרום ביהודי עיראק ב-1941) ולטבח הספורטאים במינכן בטקסטים של ישראל. מה בדיוק רוצים עורכי המחקר לומר, שאסור להזכיר את האירועים הללו? ואולי לכתוב ש"לוחמי חופש מוסלמים הצליחו לפגוע בפושעים יהודים בבגדד ובמינכן"? לפי ההיגיון הזה, אולי אסור ללמוד על הנאצים, כי זה יוצר דימוי שלילי לגרמנים.
ספרי הלימוד בישראל, כפי שמציין הדוח, מזכירים גם את טבח דיר-יאסין (אבל לא את רוב הפוגרומים שבוצעו ביהודים בארצות ערב). לעומת זאת, אין אזכור אחד של ביקורת עצמית בצד הפלסטיני. גם לא של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הנאצי. אין גם אזכור לעובדה שכמעט ללא יוצא מן הכלל, כאשר הטקסטים הפלסטיניים מתייחסים לחיסול הכיבוש הם מתכוונים לפלסטין הגדולה, מהים עד הירדן. במילים ברורות יותר: חיסול ישראל. בטקסטים של ישראל יש הומניזציה לאיסלאם ולמוסלמים וכמיהה לשלום. הטקסטים הפלסטיניים חפים מכל כמיהה דומה. והנה, במעשה קסמים, הדוח מטייח ומשטח את הניגוד הטוטלי בין שתי מערכות החינוך. הדוח גם מוסיף תירוצים להטיות הצורמות של הצד הפלסטיני. הם הרי הצד החלש. אז מותר להם. זה צריך להיות הפוך. בגלל שהם עסוקים בהסתה, בהונאה עצמית, ובחינוך התלמידים לשלילת האחר - הם נותרים סרבנים וחלשים. אבל בר-טל הופך את הדברים.
שני החוקרים התנגדו לפרסום הדוח ללא ביצוע התיקונים הנדרשים. יש להבהיר שהם אינם מצדדים בעמדת משרד החינוך ואינם פוסלים את בר-טל. אבל נדמה שלאחר מילות הנימוסין הם לא משאירים אבן אחת במקומה. אין צורך במשרד החינוך כדי להפריך את המתודולוגיה של הדוח. חברי הצוות עושים את זה בעצמם.
"אין מקום להשוואה"
מכון IMPACT-SE עוסק כבר שנים רבות במחקר השוואתי בין ספרי לימוד בישראל, במדינות ערב ובאיראן, לצורך בדיקת התאמתם לעקרונות של אונסק"ו. בעקבות פרסום דוח החדש פרסם המכון תגובה ראשונית בה נאמר בין היתר: "עיון בדוח שהגיע לידינו מעלה מספר שאלות ותהיות בנושא קביעות שונות שעלו מבין שורותיו ובעיקר לנוכח הפער הגדול בין הנאמר בציטוטים שהוזכרו בדוח לבין מסקנות מחבריו ... הממצאים מצביעים על כך שאין מקום להשוואה בין הגישה הישראלית ותפישת עולמה החינוכית לבין זו הפלסטינית ... בעוד מערכת החינוך הישראלית מחנכת לשלום ולהכרת האחר, הספרים הפלסטינים מציגים מסר של מאבק, אי-קבלת האחר ומלחמה בו".
בנוגע לסוגיית המפות קובע מכון IMPACT-SEשיש גם טענות מוצדקות כלפי ישראל, אלא שההשוואה מופרכת מיסודה: "ישראל בכלל והקשר של העם היהודי לארץ נמחו באופן שיטתי ממערכת הספרים הפלסטינית .... המפות מציגות את גבולות פלסטין (מנהר הירדן ועד הים התיכון) ... אין כאן רק הבדל בין נרטיבים, כמתואר במחקר, אלא הבדל בסיסי בגישה ובזהות. מערכת החינוך הפלסטינית שוללת את קיום ישראל בעוד שחזון מערכת החינוך הישראלית הוא שלום והשתלבות". בהמשך מציג המכון שורה של ציטוטים והשוואות, המציגים תמונת מצב קודרת על ההסתה בצד הפלסטיני. אלה חלק מאותם ציטוטים שאינם מופיעים כלל במחקר של בר-טל.
רק לאחרונה פרסם מכון IMPACT-SEמחקר עדכני על ספרי הלימוד בישראל בשנים 2009-2012, של החוקרת יעל טף-סקר, שסיכומו הוא כדלהלן: "מהמחקר עולה כי על אף הסלמת הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשנות האלפיים, ספרי הלימוד הישראלים ממשיכים להעביר מסרים לפיהם שלום עם הפלסטינים הוא רצוי ואפשרי - אם כי מורכב. בנוסף, הוסרו מתכנית הלימודים ספרים או תכנים המעבירים מסרים העלולים לפגוע בחינוך לשלום ולסובלנות בהקשר הפלסטיני, והתכנית ממשיכה להציג תכנים נוספים התומכים ומסייעים בחינוך זה" (הפניה למחקר המלא ולמקורות מידע נוספים תופיע בבלוג של הח"מ באתר nrg.co.il).
אמת עליונה
הנה לנו שני מחקרים, על אותו נושא, האחד של בר-טל, השני של טף-סקר. בר-טל טוען שכבודו המקצועי נפגע, עקב תגובת משרד החינוך, שפקפק באובייקטיביות של המחקר. החופש האקדמי בישראל מאפשר לבר-טל לחפש תירוצים מפוקפקים לסרבנות הפלסטינית. הנייר סובל הכל. וגם מחקר הוא נייר. זכותו של בר-טל, לכתוב ולפרסם ללא שום הגבלה. וטוב שכך. אבל מהיכן השטות הזאת שמשרד החינוך חייב להתייחס למחקרים מהאסכולה שלו כאל אמת אובייקטיבית או עליונה? ומה הקשר בין זה לבין חופש הביטוי האקדמי? מישהו הגביל אותו? הרי עצם דרישת בר-טל להכריז על המחקר שלו כ"אובייקטיבי" היא פגיעה בשכל הישר ובמהות החופש האקדמי, שמחייב ביקורת וערעור והטלת ספקות. הדוח נבדק גם על ידי מפמ"ר היסטוריה במשרד החינוך, ד"ר אורנה אתר-כץ, והיא הגיעה למסקנות דומות לאלה של חוקרים מתוך הצוות המייעץ. האם בר-טל רוצה להעביר חוק שיסתום להם את הפה? ומה בשלב הבא? האם יחייב בר-טל את משרד החינוך לאמץ את ה"מחקר" שלו שלפיו התמיכה ב"עופרת יצוקה" היא הוכחה לדה-הומניזציה של הפלסטינים? האם "חוקר" שקובע שהציונות היא אימפריאליזם יעתור לבג"ץ כדי לחייב את הכללתו בחומר הלימודים? אגב, גם מחלקת המדינה התנערה מה"מחקר" למרות שמימנה אותו, עקב חשש לבעיות מתודולוגיות. האם יש תביעה בדרך גם נגד משרד החוץ האמריקאי?
במחשבה נוספת, זו לא הייתה זכותו של משרד החינוך לנפנף את החוקר והמחקר. זו הייתה חובתו.
ההסתה מנצחת
הטרגדיה היא שהאסכולה של בר-טל מנצחת. ה"מחקר" כבר זכה לידיעה נרחבת ב"ניו-יורק טיימס" תחת הכותרת. "מחקר חדש מחליש את טענות ישראל על שנאה בספרי לימוד פלסטיניים". על דבר אחד אין שום ויכוח. אין סיכוי לשלום ללא הכרה בזכויות הצד השני וללא הפסקת קמפיין ההסתה שנמשך ללא הפסקה ברשות הפלסטינית. כדי להפסיק את ההסתה צריך לחשוף אותה, להוקיע אותה, להיאבק בה, ולהפסיק את המימון הבינלאומי לכל טקסט שמנציח את ההסתה. המאבק בהסתה חטף מכה, בגלל אידיוטים שימושיים כמו בר-טל. בפעם הבאה שישראל תדרוש להפסיק את ההסתה - אף אחד לא ייקח אותה ברצינות. דבר אחד כן אפשר לומר לזכותו של בר-טל. הוא באמת חסיד של הכרה והבנה. הוא נגד הסתה. התוצאה, כמה עצוב, היא תעודת כשרות להסתה.
להלן תרגום לאנגלית מהטיימס אוף איזראל
-
לעדכונים - הצטרף לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני
אקו"ם