הימין בשירות השמאל.

קבוצת חברי כנסת מהליכוד ביקשה השבוע להחיל את החוק הישראלי על המתנחלים. זה תרגיל. משום שהחוק הישראלי חל על המתנחלים. הם אזרחי ישראל. החלת החוק משמעותה סיפוח. ישראל איננה מדינת אפרטהייד משום שהיא איננה מספחת את השטחים ומשום שרשמית, היא מציעה לפלסטינים הסדר ומשום שהם מתעקשים על סרבנות. כאשר ישראל סיפחה שטחים, כמו בירושלים וברמת הגולן, היא הציעה מייד אזרחות. אבל הנה, חברי הכנסת מהליכוד מציעים סיפוח ללא אזרחות. ובעצם, זה לא משנה. סיפוח עם אזרחות, לפי משנתם של רובי ריבלין, משה ארנס, חוטובלי ואחרים, או סיפוח ללא אזרחות, הם ציוני דרך בחיסול החזון הציוני.

כל מי שחושב שהצבעה לליכוד-ביתנו היא הצבעה ציונית ולאומית כדאי שיחשוב שוב. משום שהימין הולך למקום אחר. ההצעות לסיפוח הן רק המשך למגמות ידועות.  שלמה של חברי כנסת מתנגדת למדינה יהודית ודמוקרטית. ציפי חוטובלי, רובי ריבלין ואחרים כבר הבהירו בעבר שהם מאמצים את הפתרון של השמאל האנטי-ציוני: הענקת זכויות אזרח לפלסטינים, לאחר סיפור השטחים. זו בהחלט עמדה לגיטימית בקשת הדעות. אבל כדאי למקם את העמדה הזאת במקום הנכון. עמדה שמאחדת את הקצוות. הכוונות כמובן שונות. לצד הימני של חסידי המדינה האחת נדמה שיהיה בסדר. אף פעם לא יהיה רוב ערבי. לצד השמאלי נדמה שזו תהיה מדינת כל אזרחיה, שבה תשרור אחווה בין השייח' ראאד סלאח וחנין זועבי לבין מירי רגב ומשה פייגלין. לא שהאחווה הזאת עובדת באיזשהו מקום במרחב הערבי, אבל לפנאטים, משני הצדדים, יש פטור מעובדות.

הדמוגרפים החדשים

אבל אין סיכוי שיהיה רוב ערבי, טוענים אנשי ימין בתשובה. הם מסתמכים על "הדמוגרפים החדשים", שהם לא בדיוק דמוגרפים, שמפיצים את האגדה שאין מקום לדאגה. נניח לעובדה שהדמוגרפים המקצועיים, כמו הפרופסורים ארנון סופר וסרג'יו דה לה-פרגולה, חושבים משהו אחר. נניח ש"החדשים" צודקים. אז מה? אז יהיו "רק" 55 חברי כנסת ערביים. לא 65. אז זהו? הכל בסדר? האם זו תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית? האם אין גבול לאווילות?

הרעיון של מדינה אחת גדולה הולך ומשתלט על הימין בכלל, ועל הליכוד-ביתנו בפרט. זה מגיע בשלבים. מי שתומך במדינה יהודית ודמוקרטית צריך לבדוק – כמה חברי כנסת שם תומכים במדינה על בסיס החזון הציוני, מצד אחד, וכמה תומכים בסיפוח, עם או בלי הענקת אזרחות, מצד שני. אם לאחרונים יש השפעה, אז הצבעה לליכוד היא בעצם הצבעה למען חזון השמאל האנטי-ציוני. ולמען הסר ספקות, יש להם השפעה. המרכיב המרכזי בנאום בר-אילן של נתניהו, "שתי מדינות", לא נכלל במצע המפלגה. חוטובלי מנצחת. נתניהו נותר במיעוט.   

היא לא טיפשה

לפלסטינים יש את זכי עבאס. לנו יש עכשיו את ציפי חוטובלי. עבאס, מבכירי הפתח, ששמו הוזכר כיורש אפשרי לאבו-מאזן, הבהיר לפני חודשים אחדים ש"הדרישה הפלסטינית לחזרה לקווי 67' היא רק שלב בתורת השלבים, משום ש"כולם, כולל אבו-מאזן, יודעים שהמטרה האמיתית היא מחיקת ישראל מהמפה". הוא גם הוסיף ואמר ש"זה לא מקובל להגיד את זה", אבל את מה שאסור לומר הוא אמר באל-ג'זירה. הוא לא יקבל את פרס החכמה.

עכשיו זו חוטובלי, שרצה לספר לעולם ש"ההסכמה של נתניהו לשתי מדינות היא טקטית בלבד". כלומר, הוא לא באמת התכוון. ואם מאות נציגי מדינת ישראל הבהירו שמדובר בתפנית רצינית, הרי שחוטובלי טורחת, לפחות מנסה, להרוס עבודה של שנים. זכי אומר שהפלסטינים לא מתכוונים להסדר שלום. חוטובלי מדקלמת בדיוק את מה שזכי אומר.

אין כמובן מה להשוות בין מעמדו של זכי בצמרת הפלסטינית למעמדה של חוטובלי בצמרת ישראל. אבל קשה גם לשכוח שהיא מוצבת במקום גבוה ברשימת הליכוד. האישה הראשונה. זכותה של חוטובלי להביע עמדות עצמאיות. הרי המפלגות, רוב המפלגות, הפכו לסופר-מרקטים שכוללים קשת רחבה מדיי של דעות. לבל"ד יש נציגים בעבודה. לכהנא יש נציגים בליכוד. אבל כאשר חוטובלי מדבררת את ראש הממשלה, הסמן היוני ביותר של הליכוד, היא נכנסת לנעליו של עבאס, שהסביר מה אבו-מאזן חושב.

זכי עבאס הוא טיפש עם תעודות. מציפי חוטובלי היה אפשר לצפות לקצת יותר.

פסילה מוצדקת

לאחר מסע לחצים אדיר, ולאחר שמחנה הנאורים הבטיח ש"בג'ץ יבטל את החלטת ועדת הבחירות לפסול את חנין זועבי", זה בדיוק מה שעשה בג"ץ. זועבי תהיה גם בכנסת הבאה. אבל כדאי שנזכור ששני חוקים מפורשים פוסלים רשימות או מועמדים שמתנגדים להיותה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית. אם החוקים הללו אינם ראויים – נא לבטל אותם. אבל בית המשפט החליט להתעלם מהחוקים הללו, במסגרת פרשנות שכל כולה רמיסת החוק. אכן, הרכב השופטים היום שונה לחלוטין מהרכבים קודמים. יש הרבה פחות אימפריאליזם שיפוטי. אבל מתברר שחלק מהמסורת הישנה נותרה בעינה.

לעצם העניין, כדאי להזכיר שפעמיים בעבר עמד בית המשפט האירופי לזכויות אדם בפני עתירות דומות, בעקבות מפלגות שנפסלו, בתורכיה ובספרד. בתורכיה זו הייתה מפלגת הרווחה האיסלאמית, שנפסלה על ידי בית המשפט החוקתי של תורכיה, למרות שהייתה מפלגת שלטון. בספרד אלה היו מפלגות שנמצאה זיקה בינן לבין אט"א, המחתרת הבדלנית של חבל קטלוניה, והן נפסלו על ידי ביהמ"ש העליון בספרד. בשני המקרים, בית המשפט האירופי לזכויות אדם אישר את הפסילה. השוואה בין עזמי בשארה, זועבי ובל"ד, שלא נפסלו בישראל, לבין המפלגות שנפסלו באירופה תבהיר שאם יש הבדלים, הם לרעת גידולי הפרא של הפוליטיקה הישראלית.

כך שהפסילה הייתה לגיטימית. היא עמדה בקריטריונים המקובלים באירופה. זה כמובן לא מנע את צווחות השבר והשקר הקבועות, על סוף הדמוקרטיה. העמדה נגד הפסילה של בשארה, זועבי ובל"ד היא בהחלט לגיטימית. אבל אין שום צורך בשקרים כדי להשמיע אותה.

ועוד משהו, לצורך הידע וגם ההגינות: רג'יפ ארדואן הוא צאצא של אותה מפלגה איסלאמית שנפסלה. כך שצריך לומר שני דברים. ראשית, הפסילה לגיטימית. שנית, זה לא אומר שהיא עוזרת.   

שובה של העלילה

לוחמים שהשתתפות ב-2002 בקרב העקוב מדם בג'נין פנו אליי בשבוע שעבר. מדוע שוב עושים לנו את זה? מדוע מתעקשים להציג אותנו כמו רוצחים? הסיפור ידוע, אמרתי להם, הרי העלילה נגדכם כבר הופרכה. לא נכון, הם אמרו לי. ברחבי המדינה נערכות עדיין הקרנות של הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי, שמטפח את עלילת הדם. אלה לא רק הקרנות בחוגים של בל"ד, הם טענו. אלה הקרנות שנעשות במסגרות אקדמיות, ולנו אין זכות תגובה. צעירים שהיו תיכוניסטים באותם ימים לא יודעים שמדובר בשקר, הם טענו. כשמרצה מציג להם את הסרט, ולא מציג עמדה אחרת, הוא מחזק את העלילה. הלוחמים צודקים. משום שכמו בהרבה מקרים אחרים בהיסטוריה, הרחוקה והקרובה, השקר מנצח. בעיקר אם יש לשקר שגרירים.

השגרירה התורנית של תעשיית השקרים היא ד"ר מיכל חכם ממכללת בית ברל. היא הקרינה את "ג'נין-ג'נין", והצליחה לעורר בשבוע שעבר את זעמם של הסטודנטים ואת המהומה התורנית בענייני פוליטיקה ואקדמיה. הבעיה איננה בעצם ההקרנה. בוודאי שבקורס על זיכרון, יש מקום להצגה של יצירות שמעצבות את הזיכרון הקולקטיבי. הבעיה נעוצה בתגובת בית ברל: "המכללה רואה חשיבות להציג בפני סטודנטים את זווית ראייתו של כל צד בכל סכסוך היסטורי ופוליטי". זו תגובה קצת מטומטמת, משום שלא ידוע על כך שבאוניברסיטה בריטית כלשהי מציגים את "היהודי זיס", סרט של הבמאי-תועמלן הנאצי פייר הרלן, על תקן של "זווית ראייתו של הצד השני לסכסוך". ואם מציגים את הסרט הנאצי, הרי שזה נעשה כדי לחשוף את שיטות התעמולה ושטיפת המוח. לא בישראל. כאן מוצג "ג'נין ג'נין", התאום הקולנועי של "היהודי זיס", ללא ההסבר הנדרש על כך שמדובר בעלילה. "היהודי זיס", אגב, הוא סיפור על יהודי שפרץ את חומות הגטו, עלה לגדולה ובעקבות עלילה הוצא להורג. במקורו, זה סיפור נגד האנטישמיות. התעמולה הנאצית הפכה את הסיפור ההיסטורי לסרט אנטישמי. בדיוק כמו בקרב על ג'נין. מוסר הלחימה המופתי של הלוחמים הפך אצל התועמלן בכרי לעלילת דם על פשעים נגד האנושות של הלוחמים. אותו היפוך. אותן שיטות.

תגובת המכללה תמוהה, גם בהתייחס למיקום האידיאולוגי של המרצה, שהציגה את הסרט. חכם שייכת לשמאל הרדיקלי שברדיקלי, תומכת בעזמי בשארה, בסרבנות, בחרם על ישראל. אבל לפי התגובה הרשמית, אין שום קשר בין הדעות הפוליטיות של המרצה לבין הקרנת העלילה של בכרי. ממש אין. והם ימשיכו לדקלם לנו את אותה תגובה קבועה שלפיה אין קשר בין התכנים הארסיים לבין הדעות של מרצים מהפקולטות לשטיפת מוח. 

חשיפות רעילות

הנה עוד סיפור ממחוזות האופל. איש אקדמיה זוטר פרסם סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, בעקבות מותו של אמנון ליפקין-שחק, בהאי לישנא: "שמח במותו של עוד גנרל". לאנשי החמאס הוא קורא "לוחמי חופש". יש עוד פנינים מהסוג הזה. עיון קצר ב"משנתו" של הכותב מגלה שהאיש מבולבל לחלוטין, עם סממנים חמורים של ניתוק מהמציאות. זה מה שקורה לאחר חשיפה בלתי מבוקרת להקרנות במינון גבוה לחומרים של ג'ודית באטלר, פרנץ פאנון ואחרים מאסכולת הפוסט-קולוניאליזם. האיש הוא עוד תוצר מעוות של מרצים מהסוג של מיכל חכם. מחלקת התעמולה של החמאס זכתה לעוד דובר, על חשבון משלם המסים הישראלי. זה לא חשוב מי האיש. זו התופעה. בקרוב הוא יזכה לתואר ד"ר, אולי גם למשרה אקדמית מכובדת, וגם לחסינות לכל החיים. 

ג'ז חרדי

עוד גלויה מאמריקה. השבוע הייתי במועדון ג'ז, "סמול", בווסט וילג'. תערובת מרתקת של אנשים. חובבי הג'ז הם תופעה אנתרופולוגית בפני עצמה. והיו שם, שימו לב, גם חרדים. לפי החליפה והכיפות השחורות. שאלתי, מה לכם ולמקום הזה, העזתי לשאול. הם הופתעו מהשאלה. מדוע לא? זה לא שאין בארה"ב את החרדים הפנאטים. המרכז של הסאטמרים הוא בגולה האמריקנית הדוויה. אבל יש חרדים, והם הרוב, שלא רואים בתרבות משום טומאה, שלומדים לימודי חול, שקרויים אצלנו לימודי ליבה, ובעיקר, הם שותפים למעגלי היצירה והעבודה. הם הגיעו משום שהם פתוחים לפיתויי העולם, כל זמן שאין בהנאות העולם משום סתירה לאמונתם. ומבחינתם, זה ברור שאין שום סתירה בין סגנון חיים חרדי לבין החיבה לג'ז או השכמה בבוקר לעבודה בחברת מחשבים.

החרדים בישראל אינם אשמים במצבם. מי שרוצה להציל אותם ואותנו, חייב לבצע תפנית של מאה ושמונים מעלות. לא עוד מימון לבדלנות. לא עוד כניעה לקיצוניות. יש מודלים אחרים של חיים חרדיים לצד רוב חילוני. הגיע הזמן לאמץ אותם גם בישראל.