מצעד הטיפשות.

התמיכה הגלויה, או כמעט גלויה, של נתניהו ברומני הייתה אחד המהלכים התמוהים ביותר של ראש הממשלה הנוכחי. הוא אינו הראשון, אך עדיין מדובר בחוסר אחריות. ולמרות זאת, כל התחזיות על "סגירת חשבונות", מצד הנשיא הנבחר, הן הבל ורעות רוח. היחסים לא היו חמים, והם ימשיכו להיות קרירים. הבעיה היא לא אובמה. הבעיה היא נתניהו. אין שום צורך בנשיא אמריקני כדי שישכנע את ישראל לעשות את הדבר הנכון. יש צורך במנהיגות רופסת כדי לעשות את הדבר הלא נכון. אין צורך באובמה כדי שיאמר לישראל: תחליטו מה אתם רוצים - מדינה יהודית או מדינה דו-לאומית. יש צורך במנהיגות אמיצה, שתאמץ את העמדה של ידידי ישראל. לא של אויבי ישראל.

כך שאין צורך בשום נשיא אמריקאי עוין כדי להוביל את ישראל למסלול של התאבדות. בין אובמה שמציע מדינה יהודית לריבלין שמעדיף דו-לאומית - נתניהו בחר בריבלין. ומי שניסה בשבועות האחרונים, בחודשים האחרונים, בשנים האחרונות, להפוך את אובמה לאויב ישראל רק הזיק לישראל. זה לא שמדיניות החוץ של אובמה התגלתה כמזהירה. זה לא הסיפור. הרפיסות של אובמה מול העולם הערבי לא הפכה את העולם הערבי למתון יותר. האיסלאמיזם היה שם לפני אובמה והעוינות לארה"ב ולמערב נותרה בעינה למרות הפייסנות של אובמה. אלא שבעניין ישראל קשה לראות מנהיג ערבי אחד שחושב שאובמה שינה כיוון. מבחינתם, אובמה הוא העתק של בוש, ואם רומני היה נבחר, הוא היה העתק של שניהם. לפחות בכל מה שקשור לישראל.

ישראל היא מדינה עצמאית וישראל זקוקה לגיבוי אמריקני. אין שום סתירה בין שני הדברים. הגיע הזמן שגם נתניהו יבין זאת.

טיפשות ישראלית

במוצאי שבת שלחתי מאמר לעיתון, תחת הכותרת "הכדור אצל נתניהו". הדברים נכתבו בעקבות ההכרזות המתונות משהו של אבו-מאזן בראיון לאולפן שישי בערוץ שתיים. הוא הבהיר שם שהוא מכיר בישראל בגבולות 67', מכיר בצורך בחילופי שטחים, כך שגושי ההתנחלויות יישארו במקומם, וגם מוותר על זכות השיבה שלו לצפת. השתמע מהדברים שאבו-מאזן התקדם צעד רציני בנושא שהוא המכשול הגדול ביותר לשלום: ההתעקשות הפנטזיונרית על זכות השיבה (קרי: חיסול ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי). צריך לנצל את ההצהרה, טענתי שם, כדי לומר לאבו-מאזן שיש על מה לדבר. אם הוא רציני - אהלן וסהלן.

עד שהדברים התפרסמו, בעיתון של יום ראשון בבוקר, קרו עוד דברים. זה לא רק שדוברי החמאס התנפלו על אבו-מאזן. זה גם אבו-מאזן עצמו שחזר לעצמו, והבהיר בראיון לעיתון מצרי שזכות השיבה היא עניין קדוש. כל כך קדוש, עד כדי כך שהפלסטינים הם העם היחידי שמנציח את הפליטות שלו לאחר סבב אדיר של חילופי אוכלוסיות שהיו בשנות הארבעים, וגם לפני וגם אחרי כן. כחמישים מיליון איש היו בסבבים הללו הזה. איש מהם אינו פליט יותר. איש מהם אינו דורש "זכות שיבה". אין חיה כזאת. קהילות שלמות נעקרו. גם היהודים עקרו ונעקרו, נרדפו וגורשו, ממדינות אירופה וממדינות ערב. והכל כדי ליצור מדינות לאום חדשות. לרגע קט היה נדמה שאבו-מאזן מבין שללא דרישה לחיסול ישראל (קרי: זכות שיבה), העם הפלסטיני ימשיך לסבול. האם זה היה בלון ניסוי? האם זו הייתה אשליה קצרת מועד? האם זה היה ניסיון פתטי להשפיע על הבחירות בישראל? הכל יכול להיות.

מה שחשוב יותר הוא התגובה הישראלית. אבו-מאזן הכניס את ישראל ל-"win win situation". כלומר, מצב שבו היא יכולה רק להרוויח. כל מה שישראל הייתה צריכה לעשות הוא להיענות לאתגר, ולשגר ברכה פומבית לאבו-מאזן, עם הזמנה, רצוי דרמטית, לפגישת פסגה בהקדם הקרוב, תוך הדגשת העובדה שנסיגה פלסטינית מההתעקשות על חיסול ישראל היא בהחלט סיבה למסיבה. לו אבו-מאזן היה מגיב בחזרה על הסיסמאות הישנות והשחוקות ("זכות השיבה קדושה") - הרי שהיה ברור מי מכשיל את הסיכוי לשלום. לו אבו-מאזן היה נענה בחיוב, הרי שזו הייתה יכולה להיות תפנית שצריך לברך עליה.

במקום להרוויח משהו, אמיתי או הסברתי, שיחקה ישראל לידיו של אבו-מאזן. הוא לא רציני, נאמר בתגובת ראש הממשלה. זה נכון. אז מה? אם ראש הממשלה יודע שהאיש לא רציני, שייתן לאבו-מאזן ליפול במלכודת בעצמו. ובמקום לתת לו ליפול, התוצאה המיידית הייתה שאבו-מאזן מפריח בלון ניסוי, ונתניהו חוזר על סיסמאות ישנות, ומאוהב בתדמית שלו כסרבן שלום.

אבו-מאזן אכן נבהל מעצמו. ולמרות שנבהל, ולמרות שנדמה שחזר בו, יש חשיבות לעצם האמירה הפומבית שלו. אין צורך לקבל את העמדה הפלסטינית בעניין הפליטים - והח"מ הוא האחרון שמקבל אותה - כדי להבין שלוקח זמן להשתחרר מאובססיות ומפנטזיות. צריך לעזור להנהגה הפלסטינית להיגמל מהפנטזיה. אבל ישראל, בטיפשותה, הכשילה את עצמה. הייתה לה הזדמנות לעודד את אבו-מאזן. הייתה לה אפשרות להרוויח נקודות, גם במישור המהותי וגם במישור ההסברתי. אבל בסופו של יום התוצאה הפוכה: אבו-מאזן העז לחרוג משורת המקהלה ולוותר על זכות השיבה, לפחות לרגע קט, וישראל דחתה מייד את היד המושטת.

דוח של משרד החוץ, שחשף השבוע עמיתי אלי ברדנשטיין, מעביר ביקורת גם ההתנהלות הישראלית. נתניהו התעקש לספק לנו דוגמית שמבהירה עד כמה הדוח נכון.

גאווה עיתונאית

תוכנית "עובדה" על סרן ר' הייתה אחת מנקודות השפל של העיתונות הישראלית. בישול מניפולטיבי שזכה לתמיכה אוטומטית של רוב עיתונאי ישראל. שני גלגולים משפטיים עברה הפרשה, והנושא מצוי עכשיו בדיון נוסף בבג"ץ. 

והנה, אותה תוכנית, "עובדה", שידרה השבוע תוכנית מיוחדת על התקיפה שכמעט הייתה באיראן. כמו שהתוכנית על סרן ר' הייתה אחת מנקודות השפל, התוכנית השבוע הייתה אחת מתוכניות הפאר של התקשורת הישראלית. לא היה שום צורך בבישולים ולא במניפולציות. זה לא חשוב מי יצא צודק. גם אהוד אולמרט וגם בנימין נתניהו השמיעו טענות ראויות. חשוב יותר שזכינו למיצג של עיתונות חושפת וחוקרת שמציבה באור חדש את אחת הסוגיות הקשות ביותר שההנהגה הישראלית מתמודדת איתן. צוות התוכנית ואילנה דיין ראויים להצדעה. 

האנטישמיות החדשה

פרופסור אווה אילוז פרסמה מאמר בעיתון "הארץ" וב"לה-מונד". המאמר מסביר עד כמה הצרפתים, למרות האנטישמיות של חלקם, נאבקו נגד עלילת דרייפוס, ועד כמה אין סיכוי שהישראלים של היום ינהגו כמו הצרפתים של אז, שאפילו חלק מהאנטישמים שבהם נהגו ביושר ובהגינות.

אני חייב להודות שמאמר כל כך מופרך, שכתוב כל כך יפה, לא קראתי כבר זמן רב. היא אמרה לצרפתים: אתם נפלאים. אתם בני אומה אדירה ועצומה, שקמה כדי להגן על סרן יהודי זוטר. אבל היהודים של היום, כלומר הישראלים, אינם מסוגלים למעשה כזה. אילוז התחנפה לצרפתים, באמצעי השחוק והידוע כל כך. פעם זה היה "הכה את היהודים". עכשיו זה "הכה את הישראלים". והיא אפילו לא הבינה מה עשתה.

כך שכדאי לעשות סדר בדברים. אילוז משווה בין היהודים בצרפת לבין הערבים בישראל. שוב אותה השוואה מופרכת. היהודים ניסו בכל כוחם להיות חלק מהעם הצרפתי והתרבות הצרפתית. הם לא הזדהו, אף פעם, עם האויב שמעבר לגבול. אזרחות הייתה להם. זה לא עזר להם. ערביי ישראל, בוודאי שהמנהיגים שלהם, מזוהים לחלוטין עם האויב. ולמרות זאת יש להם זכויות אזרח מלאות, וכך צריך להיות. אלה עובדות בסיסיות, שמוזר אפילו להזכיר אותן. אבל אינטלקטואלים, כידוע, קיבלו פטור מעובדות.

פרשת דרייפוס לא הייתה נקודת מפנה. האנטישמיות לא הוכתה. הדברים הפכו לגרועים יותר. עברו עשורים בודדים ואלה היו הצרפתים, שוב הם, ששלחו עשרות אלפי יהודים אל תאי הגזים. מתי בדיוק הגיעו הישראלים לשפל כזה? אבל אילוז מדברת על עוצמות ערכיות אדירות. היכן הן היו, לעזאזל, בשעת מבחן? וזה לא קשור רק ליהודים. אלה היו צרפתים שהגיבו באכזריות מפחידה מול ההתקוממות באלג'יריה. הצבא הישראלי, גם אם היה מתאמץ, לא היה מגיע ואיננו מגיע לעשירית ממנה.

אבל במעשה קסמים אינטלקטואלי, הופכת אילוז את הצרפתים לנפלאים ואת הישראלים של היום למפלצות. דה-הומניזציה. האם אכן הפכו הישראלים לכל כך אטומים וחסרי מצפון? נבדוק. היו פרסומים על חריגות קשות, מאוד קשות, של חיילי צבא ארה"ב ובריטניה בעיראק ובאפגניסטן. האם במדינות הללו יש עשירית מהביקורת העצמית שיש בישראל? האם מתנהל שם ויכוח כל כך סוער על כל חריגה של הצבא, כפי שמתנהל בישראל? וכי הדיון הסוער בישראל לא מוכיח שהטענה של אילוז היא היפוך מושלם של המציאות?

אין כאן שום חדש. אילוז היא חלק מעדר גדול, גדול מדיי, של אינטלקטואלים שהשתבשה דעתם. היא משבחת את אנשי הרוח, בצרפת כמובן, כאילו שהם עדיין נאבקים נגד עלילת דרייפוס. היא שוכחת איך רבים מהם הלכו עיוורים אחרי סטאלין, החמר רוז' ואפילו חומייני. עיניים להם ולא יראו. אוזניים ולא ישמעו. היא שוב משבחת את הצרפתים, בעיקר אלה שהם חלק מהחזית הירוקה-אדומה, רדיקלים משמאל וג'יהדיסטים, שהדלק היחידי שמחבר ביניהם הוא שנאת ישראל, אנטישמיות ואנטי-ציונות.

הדמוקרטיה הישראלית ראויה גם לביקורת. כמו כל דמוקרטיה. אבל זו הדמוקרטיה הישראלית שסובלת תופעות כמו עזמי בשארה וחנין זועבי. וכי בבתי הנבחרים של צרפת יש תופעות דומות? הדמוקרטיה הישראלית, וטוב שכך, מאפשרת לערבים להגיע לתפקידים היוקרתיים והרמים ביותר, ובכלל זה ביהמ"ש העליון. זה היה שופט ערבי שישב בראש ההרכב ששלח את נשיא המדינה היהודית לשעבר לשבע שנים בכלא. האם זה אפשרי בצרפת? מסופקני.

בישראל אין שום שנאה תהומית ל"אחר". רק בשבוע שעבר, במכללת רופין, פורסם סקר שמגלה שתשעים אחוז מהישראלים תומכים בזכויות שוות לערבים שמשרתים בצבא. האם זה המצב בצרפת? ההזדהות של היהודים עם צרפת הייתה מוחלטת. מה היה קורה להם אם ההזדהות שלהם הייתה עם הגרמנים? ולמרות זאת, הופכת אילוז את המציאות. היא מוצאת טעמים להפוך גם את האנטישמים להגונים, רק משום שהיו בודדים כאלה. ואת הישראלים של היום לאנטישמים של פעם. הם זקוקים לפרשת דרייפוס, היא טוענת, כדי לטהר את עצמם. היא מתקשה להבין שפרשת דרייפוס לא תתחולל, משום שהדמוקרטיה הישראלית הרבה יותר חזקה ממה שהיא ועמיתיה מנסים לדמיין.

בדבר אחד אילוז צודקת. יש צורך באמיל זולה חדש. מישהו צריך לומר לצרפתים שהאנטי-ציונות החדשה והפורחת היא המשך ישיר לאנטישמיות הישנה. מישהו שיספר להם שהם הולכים שבי אחרי עלילות נגד ישראל והישראלים, בדיוק כפי שהם הלכו שבי אחרי עלילות נגד יהודים. מישהו שיאמר להם שגם לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית כמו לכל העמים. בדיוק כמו לפלסטינים ולצ'כים ולסלובקים ולקרואטים. מישהו שיאמר להם שלפי כל בדיקה השוואתית, ישראל של היום מוסרית יותר מכל מדינה אחרת שעמדה מול איומים דומים. מישהו שיאמר להם שיש משהו חולני בעובדה ששלמה זנד מתקבל בחוגים המשכילים בצרפת כגיבור לאומי, משום שהוא טוען שאין עם יהודי; אבל פרופסור אלחנן יקירה, איש שמאל, אבל ציוני, הושתק והורד מהבמה. זו צרפת בעל העוצמה הערכית שאילוז מהללת. זו צרפת שזקוקה לאמיל זולה חדש.  

למעשה, יש אינטלקטואלים אמיצים. אנדרי גלוקסמן, אלן פינקלקראוט, שמואל טריגנו, ויותר מכולם - פייר אנדרה טאגייף. ומה גורלו של טאגייף? הוא הפך לגולה ומוחרם בתוך מדינתו. פעם היה לאמיל זולה כוח לפרסם מאמר תגובה שזעזע את האומה הצרפתית. היום אין סיכוי שמישהו ייתן לטאגייף לפרסם ב"לה-מונד" מאמר תגובה לעלילה נגד הישראלים מתוצרת אילוז.

ג'ורג' אורוול כבר אמר שיש רעיונות שהם כל כך אוויליים, שרק אינטלקטואלים יכולים להפיץ אותם. אילוז מתעקשת להוכיח עד כמה הוא צדק.

להלן תרגום לצרפתית של המאמר על אווה אילוז

בנוסף לתרגומים לאנגלית ולצרפתית, שהופיעו בפוסט הקודם, על עלילת האפרטהייד, להלן תרגום לספרדית של המאמר על עלילת האפרטהייד

Ha´aretz, Gideon Levy y el bulo del apartheid en Israel

לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד,
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני