מצעד ההבלים..

השמאל מזניח, הימין מסית, והבכירים מקשקשים * בשבדיה חובבת הפליטים התעסוקה לא פתרה את בעיית הפשיעה * שטיפת המוח האקדמית נמשכת ללא הפסקה
 

על גב החלשים

הכל היה ידוע. הכל היה צפוי. ההתפרצות האלימה הייתה עניין של זמן. הרי משפטים כמו "שכונות דרום תל-אביב הופכות לסיר לחץ" נכתבו יותר ויותר בשבועות האחרונים. השבוע זה קרה. הפגנה צודקת ולגיטימית, שכוונה נגד מחדלי הממשלה, נהפכה על ידי עשרות בודדות למפגן של חוליגנים. בנס לא הסתיימו האירועים בשפיכות דמים. זה עלול לקרות. 

זוהי שעתם של הטרמפיסטים. משמאל ומימין. הראשונים מפיצים אגדות על כך שאם רק נמגר את הגזענות, ונהפוך את הפליטים לעולים חדשים, הם יהפכו לאזרחים הגונים ותורמים, במסגרת מדינת כל אזרחיה שהם רוצים לכפות עלינו. אצל חלק קטן, מרגיז ומתסיס, בעיקר אנרכיסטים, מצויה ברקע האידיאולוגיה שרוצה לרסק את מדינת ישראל כמדינה יהודית. המסתננים הם עוד אמצעי להשגת המטרה. מימין מתייצבים המסיתים שלוקים בגזענות טהורה, כולל גזענות נגד צבע, ומפנים את הזעם נגד המסתננים עצמם.

וברקע מצויים תושבי שכונות דרום תל-אביב, אשדוד ואילת. הם הקורבנות. משום שהמסתננים שמגיעים לכאן, מרגע שהגיעו, הקפיצו את רמת החיים של עצמם בעשר דרגות. גם כשהם ישנים בגנים ציבוריים. ורק תושבי השכונות החלשות משלמים את המחיר. הם לבדם. כולם חכמים על חשבונם. פעילי הזכויות גורמים לכך שעוד ועוד מסתננים יגיעו בדיוק לאותן שכונות שכבר מתפוצצות מלחץ. הם לא משלמים שום מחיר. הם מעמיסים אותם על החלשים. והחלשים מתפוצצים. פשוט מתפוצצים. החינוך של הילדים שלהם גרוע יותר. הפחד ברחובות גדול יותר. איכות החיים צונחת לתחתיות חדשות. וכשהם מנסים לזעוק, קוראים להם גזענים. ואז מגיעים פעילי הימין, עם גפרורים באזורים שכבר רוויים באדי דלק. אחר כך אנחנו תמהים על ההתפוצצות.

באין ממשלה
המשחק הזה, בין תושבים חלשים, מסתננים, ופעילי שמאל וימין מתרחש כאשר אין ממשלה בישראל. פשוט אין. בשבועות האחרונים היה נדמה שיש התעוררות. הממשלה התכנסה. היו דיונים ומינון ההצהרות של בכירינו עלה לגבהים חדשים. מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו, סייר בדרום תל-אביב וטען שצריך לתת עבודה למסתננים. הוא זכה להרבה שבחים על "ההצהרה האמיצה" - האמנם "אמיצה"? - שעוד נחזור אליה. בסיור השתתף גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הראל לוקר, שאמר שהממשלה תפעל נגד המעסיקים. סיור אחד. שתי עמדות הפוכות. זו, בתמצית, המדיניות של ממשלת ישראל בשנים האחרונות. כל בכיר, שר, ממונה, מאמץ מדיניות משל עצמו. וזו רק ההתחלה. משום שלבכירים הללו אין מושג ירוק על מה הם מדברים. וזה עצוב.

כדי להבין איך הגענו לאן שהגענו כדאי להזכיר נשכחות. זה התחיל בזרם קטן. הממשלה לא עשתה שום דבר. הרי מדובר בבודדים. הזרם הלך וגדל. הממשלה המשיכה לא לעשות שום דבר. מתרגלים. בשלב מסוים היה נדמה שהממשלה מתעוררת. רק נדמה. 

ב-17.7.10 החליטה הממשלה על הקמת צוות שימליץ על צעדים לביצוע אכיפת איסור עבודה נגד מעסיקי מסתננים. האמצעים היו אמורים להתחיל ב-1.9.10. שום דבר לא קרה. בתאריך ה-28.11.10 החליטה הממשלה שהאכיפה נגד העסקת מסתננים תחל עם הפעלת מרכז שהייה בגבול עם מצרים. זה היה אמור לקרות תוך חצי שנה. שום דבר לא קרה. כרגיל. לא אכיפה. לא עצירה. לא טיפול.

והמצעד נמשך. כשניסתה הממשלה לכפות על מעסיקים את איסור העבודה, שמופיע בחוק, עתרו ארגוני הזכויות לבג"ץ. המדינה נבהלה, כמו שתמיד היא נבהלת מעתירות מהסוג הזה, והפרקליטות הודיעה לבג"ץ שלא תהיה כפייה נגד מעסיקים. ואכן, בתאריך ה-16.1.11 הפכה ההודעה להחלטת בג"ץ המדינה. אין צורך להאשים את שופטי בג"ץ. הם רק אישרו את הודעת המדינה. המשמעות היא שהמסתננים רשאים לעבוד, כל עוד אין מתקן שהייה. כך שהמפכ"ל אמור לדעת שהם רשאים לעבוד. ואם הם רשאים לעבוד, אין שום קשר בין גל הפשיעה האחרון לבין סוגיית העבודה. ומנכ"ל משרד ראש הממשלה אמור לדעת שאין שום אפשרות לאכוף משהו על מעסיקים. הם ממשיכים להעסיק את המסתננים משום שהמדינה הבהירה שמותר להם. 

עבודה ופשיעה

מעשי האונס של השבועות האחרונים הלהיטו את הרוחות. זה לא נעים לחיות בפחד. זה גם לא יעזור לאף אחד שמעשי אונס יש גם בערים שאין בהן מסתנן אחד. משום שמדובר במצוקה מצטברת. מעשי האונס היו רק הקש ששבר את גב הגמל.

דנינו טען, במסגרת אותו ביקור בשכונות הדרום, שצריך לתת למסתננים עבודה, כדי למנוע פשיעה. צריך לקוות שדנינו בדק את פרופיל העצורים האחרונים בגל מעשי האונס. ביקשתי מדוברות המשטרה מידע. האם העצורים עבדו או לא עבדו? לא זכיתי לתשובות. מה שכן ברור הוא, שהאנס מגן העיר דווקא עבד. זה לא מה שמנע את האונס.  ייתכן שעבודה תמנע עבירות קטנות שקשורות בקיום בסיסי. מה שברור הוא, שספק אם יש קשר בין עבודה לבין פשעים חמורים. מעשי אונס ועבירות מין מבוצעים על רקע שונה לחלוטין. 

לארגונים הפעילים למען המסתננים, פליטים בעיניהם, יש הרבה רצון טוב. אבל גם הם נושאים באחריות ליצירת הגיהינום. משום שהדאגה שלהם למסתננים באה על חשבון הוותיקים, ומשום שהם ממשיכים לטפח את האשליה שאם רק נהיה כולנו נחמדים לפליטים, קצת חיוך ופרנסה, הפריחה המשותפת תהיה אדירה.

אלא שיש בעיה. במציאות הסיפור שונה לחלוטין. בעיות עם פליטים, מסתננים או מהגרי עבודה אינן קשורות בהכרח לטיב קבלת הפנים שלה הם זוכים. שבדיה היא מדינה מכניסת אורחים. מדינת מופת עולמית בכל הקשור לקליטת מבקשי מקלט. הם זוכים לתמיכה ממשלתית אדירה. יותר מכל מדינה אחרת בעולם (למעט, אולי, סל הקליטה שניתן בישראל לעולים מאתיופיה). האם זה עוזר?

ובכן, בריכוזי הזרים בשבדיה המצב גרוע יותר מזה שבדרום תל-אביב. כללית,  אחוזי האבטלה אצל הזרים כפולים מאלה של ילידי שבדיה. כשמגיעים לפילוח לפי דת, אחוזי האבטלה אצל המוסלמים צומחים לבין פי 4 לפי 10 לעומת ילידי שבדיה. לפי מחקר עדכני יותר מתברר שלאחר תשע שנות שהייה בשבדיה - רוב הפליטים אינם עובדים. כבני אנוש, ברור שיש צורך ביחס הומני לכל אדם, גם אם הוא מסתנן ועבריין. אבל כאנשים בוגרים הגיע הזמן שנבין שעירוב אוכלוסיות מתאים לתיאוריות מנותקות. במציאות זה לא עובד. לא עם כל האוכלוסיות. עשרות שנים כפו על היוגוסלבים איחוד. זה לא עבד. לפעמים התוצאה קשה ונפיצה.

יותר זכויות יותר מסתננים

נחזור לשאלה המקורית: האם לתת עבודה למסתננים?

ראשית, הזרימה לישראל היא פועל יוצא של המצב כאן. ככל שמצבם של המסתננים הוותיקים טוב יותר, כך יגיעו יותר חדשים. אלה הכללים של שוק מהגרי העבודה. ולכן, ממשלת ישראל חייבת להפסיק את החגיגה של כניסה חופשית. יש להכניס כל מסתנן חדש למחנה שהייה זמני. אין שום צורך להמתין למתקן המשוכלל, שכבר מזמן היה אמור לפעול. אפשר להקים מחנות אוהלים תוך ימים בודדים. זה אכן לא נוח. אלא שזו גם הדרך היעילה והמהירה ביותר להפסקת הזרימה. מרגע שיתברר שהתנאים השתנו - הזרימה תיפסק. זה לא פשוט. משום שארגוני הזכויות ימהרו להפציץ את בג"ץ בעתירות חוזרות ונשנות לשיפור תנאים ולהענקת עוד ועוד זכויות מכל מין ומכל סוג. אם המדינה תיכנס לפאניקה  - שום גדר לא תחסום את הזרימה.

שנית, משרד הפנים, שבראשותו עומד השר אלי ישי, מנפיק אלפי רשיונות לקבלני כוח אדם, לצורך יבוא עובדים זרים. המסתננים הוותיקים יכולים להחליף לפחות חלק מהעובדים הזרים. כך גם יושג הפיזור. במקום ריכוז אדיר ומאיים בדרום תל-אביב, יחליפו המסתננים הוותיקים את העובדים הזרים בשדות החקלאים. אבל ישי מתלונן על כל האחרים. הוא יכול לעשות משהו. הוא לא עושה. 

שלישית, צריך לעודד את המסתננים לשיבה. במקום שהמסתננים יעבירו סכומי עתק למשפחות שהשאירו מאחור, יש לנקוט באמצעים הנוקשים ביותר לצורך גביית עד חמישים אחוז משכרם כאן בישראל. הכסף יעמוד לרשותם של המסתננים רק ברגע שיעזבו את הארץ. את כל מנגנוני הטיפול צריך לכוון למטרה הזו בלבד. כפייה נוקשה על מעסיקים ומועסקים.

אנחנו במחדל מתמשך. יש החלטות, אלא שהן לא מתבצעות. יש ארגוני זכויות, שיש להם רצון טוב, אך הם רק מחמירים את הבעיה. יש פקידים בכירים, אלא שאין להם מושג מה קורה. יש מציאות עגומה ותעשיית הברחות, שהמדינה עומדת מולה חסר אונים. יש את התושבים המנוחשלים של דרום ת"א ושכונות אחרות, שממשיכים לשלם את המחיר. ויש גם פתרונות. אבל ממשלת השיתוק מנציחה את המחדל. כנראה שצריך לחכות שיהיה הרבה יותר גרוע, כדי שהממשלה תתעורר. אלא שזה עלול להיות מאוחר.

סתימת פיות אקדמית

השלוחה האילתית של אוניברסיטת בן-גוריון קיימה השבוע דיון בנושא המסתננים/פליטים. דיון כזה אינו מחייב איזון מדויק של כל קשת הדעות בציבור. אבל נדמה שיש צורך, לפחות בדיון שמתיימר להיות אקדמי, ולא דיון בשלוחה האילתית של בל"ד או חד"ש, להציג קשת של עמדות.  ולכן, הוזמנו לדיון פרופ' יוסי יונה, שמזוהה עם השמאל, העיתונאי גדעון לוי, שאין צורך להסביר מיהו, עו"ד ענת בן-דור מהקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל-אביב (הגנה על פליטים),  אורית רובין מעמותת א.ס.ף. (ארגון סיוע לפליטים). כמו כן הוזמנו אדם אחמד ומוזס גדיה, נציגי מבקשי המקלט באילת, וכן דוד בלום, סמנכ"ל מלונות אישרוטל.

כל המשתתפים הם בעלי עמדות שראויות להישמע. וזה בסדר שנציגי מבקשי המקלט מגיעים להציג את סיפורם. אבל איך זה שאין בפאנל כזה נציג אחד של תושבי האזורים שאותם מאכלסים המסתננים? מדוע שוב הם רמוסים? מדוע הם, דווקא הם, שכל סיפור המסתננים מתנהל על הגב שלהם, ראויים להתעלמות? ואיך זה שאין שם עמדה שמייצגת את האסכולה של פרופסור ארנון סופר בענייני הגירה? מה כל כך "אקדמי" בדיון כזה, שבו מושמעת עמדה אחת בלבד, פחות או יותר, על ידי כל המשתתפים?

הטרגדיה היא שהשאלה הזו הפכה לרטורית. זו הרוח שמשתלטת על האקדמיה בישראל. זה בערך כמו לקיים דיון אקדמי שבו השמאל הקיצוני יהיה דני דנון, ובקצה הימני יהיה ברוך מרזל. זה כמובן לא יקרה. וטוב שלא יקרה. אבל לאקדמיה מותר. ומול כל ביקורת תושמע המנטרה הקבועה שלפיה "אסור להתערב בחופש הביטוי האקדמי". התוצאה איננה חשיבה חופשית. התוצאה איננה דיון אמיתי. התוצאה היא אינדוקטרינציה מסוכנת. התוצאה היא פגיעה חמורה בחופש האקדמי. דיון אחד כמובן לא ישפיע. אבל כשזו הרוח, אין כאן שום חופש. יש כאן שטיפת מוח.  

ומכאן לגילוי נאות: בשלב מסוים, לאחר שהמודעות כבר הוכנו, מישהו כנראה שם לב להרכב הכל כך לא מאוזן של הפאנל. או אז קיבלתי טלפון, והתבקשתי להשתתף. לא תודה, עניתי מייד. אם וכאשר יהיה לכם פאנל יותר מאוזן, אשמח לקבל פנייה נוספת. עד אז, אין לי שום כוונה להשתתף בהצגה.

למען הסר ספקות, גם בפאנלים דומים, מצד ימין (לא אקדמיים כמובן), סירבתי להופיע.

 

סולידריות אנושית ועדתית

לבעיה ה"עדתית", שהיא עדיין נפיצה בישראל, יש היבט שצריך להזכיר אותו שוב ושוב: אחריות עצמית. לפעמים מדובר בחיי אדם. לפי נתוני מאגר מח העצם, יש עדות שמצויות בתת-ייצוג. 600,000 איש כבר מצויים במאגר. יוצאי גיאורגיה, בוכרה, כורדיסטן, אתיופיה, קווקז, עיראק ותימן תורמים פחות (בין 0.3 ל-3 אחוזים), לעומת חלקם באוכלוסייה. הסיכוי של חולה הזקוק למח עצם מיוצאי העדות הללו לזכות בתרומה קטן יותר לעומת בני עדות שתורמים יותר. זה אומר אובדן חיי אדם. זה אומר הפקרה והפקרות.

הנה לנו משהו חיובי שגם ש"ס יכולה לעשות: לפרסם קריאה חברתית, ואולי אפילו הלכתית, למען השתתפות ותרומה למאגר. זה לא כואב. זה לא עולה כלום לתורמים. מדובר במתן דגימת רוק בלבד. לא יותר מכך. אין שום פגיעה בבריאות. יש רק, ואך ורק, עשיית מצווה של הצלת נפשות.

השבוע, ביום חמישי, יהיה יום דגימה והתרמה ברחבי הארץ. ככל שרבים יותר ישתתפו בדגימה, יהיה סיכוי גדול יותר להצלת חייהם של חמישה חולים שזקוקים לממתינים לתרומת מח עצם. זו הזדמנות נפלאה להפגנה קולקטיבית של עשייה אנושית.

לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד, 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני