פיגוע זוחל

שני פיגועים היו לנו השבוע. האחד זכה לכיסוי היסטרי. התקשורת פמפמה את הקצין המכה כאילו היה מדובר בטבח כפר קאסם. לפחות. הייתה הפגנה של חבורת פרובוקטורים. בהפגנות קורים דברים לא נעימים, לא רק ליד כביש הבקעה, אלא גם בלב קופנהגן. עוד נחזור לכך. אבל אצלנו העכבר הוליד הר. תמונה, אכן, שווה אלף מילים. אלא שקטע הווידאו הפסיק להיות תמונה. הוא הפך לשטיפת מוח עצמית, בעיקר בתקשורת הציבורית, בכל הערוצים. נסחפנו.

הפיגוע השני הוא "חוק ההסדרה", ששייך לסדרת הפיגועים הזוחלים. זה קורה לאט. שלב אחרי שלב. בית אחרי בית. הקצה הימני של המפה כופה עלינו את פלסטין הגדולה. חוק הכשרת המאחזים, שזכה השבוע לדיון חגיגי בכנסת, הוא עוד ציון דרך במסלול לאבדון לאומי, לרעת הפתרון הדו-לאומי. במפת הדרכים התחייבה הרשות הפלסטינית להיאבק בטרור, וישראל התחייבה לפנות את המאחזים. לפלסטינים לקח זמן. אפשר לטעון נגדם הרבה דברים, והדברים עלו בטור הזה, אבל בעניין הטרור הם עומדים בהסכם. הגדר חשובה. פעילות כוחות הביטחון חשובה. אבל גם פעילות הרשות נגד טרור חשובה. עכשיו, יסביר לנו בבקשה ראש הממשלה: איך בדיוק הוא מתכוון לדרוש מהפלסטינים "עמידה בהתחייבויות לפי הסכמים קודמים", כאשר הקואליציה שלו מקדמת חוק שכל כולו הפרה בוטה של הסכמים קודמים?

לימין יש טענות מצוינות בעניין המשפטי. הרי יש עוד מבנים שיש נגדם צווי הריסה. אז למה דווקא הם? משום שמ‏דובר בעניין לאומי. לא משפטי. איזו מדינה אנחנו רוצים כאן? לאומית או דו-לאומית? אם וכאשר יהיה שלום, הוא יתבסס על הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. הסכמי השלום שלא הגיעו לכלל מימוש, ובכלל זה מתווה קלינטון, הסכם ז'נבה ותוכנית אולמרט - משאירים את רוב ההתנחלויות והמתנחלים בתוככי מדינת ישראל, ובצד המערבי של קו ההפרדה. המאחזים, לעומת זאת, מצויים ברובם בצד המזרחי של קו ההפרדה. אפשר לטעון שהרחבת התנחלויות בצד שבכל מקרה לא יוחזר - אינה מכשילה את הסיכוי להסדר. לא כך בעניין המאחזים. מדובר לא רק בהפרה בוטה של התחייבויות מפורשות של ישראל, ולא רק בהכשלה מודעת של הסיכוי להסדר, אלא גם, ובעיקר, חיסול החזון הציוני, על ידי יצירה של מציאות דו-לאומית.  

השמאל האנטי-ציוני, שמקדם את הרעיון של מדינה אחת, אינו צריך לעבוד קשה מדיי. הימין הקיצוני, בהתעקשותו על המאחזים, עושה עבורו את העבודה.   

הבלים מתוצרת גלאון

ליו"ר מרצ הייתה פליטת פה מעוררת חלחלה. היא קראה ליהודי ברוקלין "יהודונים", ומייד חזרה בה. בעניין הזה היא ראויה למחילה. אלא שבאותו ראיון לרזי ברקאי בגלי צה"ל היא אמרה דברים הרבה יותר חמורים. זה היה בשיחה בנוגע לחוק יסוד, האמור להסדיר את יחסי בית המשפט והכנסת בנוגע לפסילת חוקים. "אנחנו נמצאים היום ערב יום השואה", היא אמרה, "כבר ראינו מה כוחו של רוב עריץ ודורסני". ברקאי קלט את חומרת העניין, התפרץ ואמר: "אני מוחק את זה מהפרוטוקול". המחיקון לא עבד. 

דווקא מהחוגים של גלאון זוכה נתניהו לביקורת, כל אימת שהוא עושה השוואה כלשהי עם הימים הרעים ההם. כל השוואה כזו חורגת מכללי התקינות הפוליטית, שלפיהם איראן מקדמת את השלום העולמי וישראל היא סכנה לשלום העולם. אבל הנה, מתברר שלגלאון דווקא מותר לעשות השוואות מופרכות. גם חוק לגיטימי לחלוטין, שאפשר להתווכח עליו, היא ממהרת לקחת למשטר הנאצי. 

שיעור קטן בהיסטוריה ליו"ר ההיסטרית של מרצ: המפלגה הנאצית לא הגיעה לשלטון בזכות רוב. להפך. היא ביססה את שלטונה על רמיסת הרוב. המפלגה הנאצית לא ביקשה לחזק את בית הנבחרים (הרייסטאג), אלא שרפה אותו. המצב הנוכחי, ביחסי הרשויות, כולל את האבסורד שלפיו כל שופט שלום, צעיר עם חמש שנות ניסיון כעו"ד, הוא הריבון העליון, שבסמכותו לבטל חוק שהתקבל ברוב של שמונים חברי כנסת. יש חוסר אמון הולך וגובר בסמכות בג"ץ לבטל חוקים. החוק החדש, לראשונה, מעניק סמכות כזאת, רק לבג"ץ, באמצעות חקיקה. לא במחטף. אבל מרצ המליכה עליה יו"ר שפולטת לא רק "יהודונים", אלא בעיקר הבלים. בקצב הזה, מי היה מאמין, עוד נתגעגע לשולמית אלוני. 

ועוד משהו שגלאון לא יודעת: הרעיון של "התגברות" על פסיקת בימ"ש חוקתי על ידי בית הנבחרים קיים בקנדה. מי שהעלה את הרעיון להעניק לכנסת סמכות דומה הוא דווקא מי שהיה נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק. זה לא נשאר בתיאוריה. זה גם קרה, בעקבות בג"ץ מיטראל הראשון, שהתיר יבוא בשר לא כשר, הכנסת אישרה סעיף התגברות, ובג"ץ מיטראל השני כיבד את החלטת הכנסת. 

יש צורך בשינויים מסוימים בהצעת החוק הנוכחית. צריך להפריד בין עליונות וריבונות הכנסת בתחומים מדיניים, אזרחות והגירה וכד', לבין סמכות מבוססת יותר של בג"ץ בעניינים מובהקים של זכויות אדם. אבל כאשר גלאון היא זו שמציגה את טענות "השמאל", התוצאה היא למטה ממביכה. 

בגנות החרם נגד הקרן

בלונדון ובניו-יורק מתקיים בימים הללו דיון על חרם. בלונדון רוצים להחרים את התיאטרון הלאומי, "הבימה". בניו-יורק זה מגיע מהצד השני. לקראת מצעד ההצדעה השנתי לישראל לכבוד יום העצמאות, יש מי שמבקש לשלול מהקרן החדשה את זכות ההשתתפות במצעד.

חרם פוליטי, כלכלי ותרבותי איננו עניין פסול מעיקרו. מדובר באמצעי מחאה לגיטימי של אנשים פרטיים, גופים ציבוריים, מדינות והקהילה הבינלאומית. ובשני תנאים: ראשית, יש הצדקה לחרם; ושנית, החרם מופעל באופן הוגן, ולא לפי כללי המוסר הכפול.

עסקנו כבר בצביעות, במוסר הכפול, במניפולציות ובשקרים של מסע החרם נגד ישראל. אין צורך לעסוק בהם. הדרישה להחרמת הקרן החדשה מחייבת בדיקה לפי אותן אמות מידה. בעבר מימנה הקרן גופים שתומכים בחרם. העובדה הזו בלבד מצדיקה את הוצאתה אל מחוץ למחנה. אלא שהקרן שינתה מדיניות. הופסק המימון ל"קואליציית נשים לשלום", שתומכת בחרם נגד ישראל, וארגון "עדאלה" אינו מעורב יותר בקמפיין החרם.

לאחרונה נבחר בריאן לורי כמחליף לנשיאה הנוכחית, נעמי חזן. בריאן הוא יהודי חם, תומך ישראל לכל דבר ועניין. הבחירה של לורי, כשלעצמה, מהווה עוד נדבך במאמצי הקרן לשנות כיוון. צריך לברך על השינוי, וגם להמשיך בביקורת. חזקה על הקרן שהיא תספק סיבות.

כך שגם אם הטענות שהועלו נגד הקרן בניו-יורק הן טענות מבוססות, בנוגע לפעילות הקרן בשנים האחרונות, אין שום צורך לדחוף את הקרן החוצה. בוודאי לא בימים שבהם הקרן מנסה, לפחות מנסה, להיות חלק מהמחנה שתומך במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

עשר שנים לעלילת ג'נין

זה קרה לפני עשר שנים. לאחר חודשים ארוכים של פיגועי טרור, לאחר ייאוש ואיפוק, החליטה ישראל להגיב. זה קרה רק לאחר הטבח במלון פארק. ישראל יצאה למבצע "חומת מגן". הקרב על ג'נין, העיר שסיפקה מתאבדים יותר מכל עיר אחרת, הפך לקרב עקוב מדם.  מייד לאחר הקרב נפוצה עלילת הטבח. טבח? ג'נין הפכה למוקד הטרור של הגדה המערבית. בדיוק כמו פלוג'ה בעיראק של שנת 2004. שני הצבאות יצאו לקרבות דומים של מאבק בטרור. בג'נין נהרגו 23 לוחמים ישראלים ובין 52 ל-56 מקומיים. רובם טרוריסטים. בפלוג'ה היו שני סיבובי קרבות, בסיבוב השני, העיקרי, נהרגו 95 חיילים אמריקאים, כ-1,300 טרוריסטים, ובין 900 לאלפי אזרחים. המספר המדויק אף פעם לא ייוודע. ההרס של פלוג'ה היה טוטלי. עברו ימים ושבועות, והעלילה על הטבח בג'נין התנפצה.

התנפצה? לא בדיוק. עיתון אחד בעולם, ה"גרדיאן", הריץ את העלילה הזאת שעות נוספות. מותר לעיתון לטעות. וכאשר התמונה האמיתית מתבהרת - זו לא זכותו של עיתון, אלא חובתו, לפרסם את האמת. לא בעיתון הבריטי לאנשים חושבים.

סטודנט בריטי, מיר (myrrh), ששמו המלא נותר חסוי פן יבולע לו, שלח מאמר ל"גרדיאן" שבו הוא מפרט, אחת לאחת, את טעויות והטעיות העיתון. העורכים הרלבנטיים, ובראשם בריאן וויטאקר, אישרו את קבלת המאמר. זה קרה לפני שבועיים. לפני ימים אחדים הם הודיעו לו רשמית: המאמר לא יפורסם. תקצר היריעה מלפרסם את הפרטים. עבודה יסודית ורצינית. מדובר במאמר חובה בחוגים לתקשורת. בצר לו, פרסם הסטודנט את המאמר בבלוג פופולרי.

עיקר העניין הוא שעיתון ה"גרדיאן", למעשה, גם פרסם עלילה, גם ניפח אותה לממדים מפחידים, וגם, ובעיקר, אף פעם לא חזר בו מהעלילה. היא בעינה עומדת. יש משהו עצוב בעובדה שעיתונים מסוימים מעדיפים את תרבות השקר. ה"גרדיאן" לא לבד. זו תופעה ידועה בקרב חוגים שמרבים לדבר בשם חופש הביטוי. הם חסידים של החופש הזה, ובתנאי שמדובר במונופול שלהם. ובתנאי שאף אחד לא יבלבל להם את המוח עם עובדות. ובתנאי שזכותם להסית ולשקר, ולא לתקן, תהפוך לזכות מוחלטת. ככה זה, לפעמים, עם עיתונים לאנשים חושבים.

מוסר כפול

בעקבות האירוע בבקעה, והעליהום התקשורתי על סא"ל שלום אייזנר, פרסמתי מאמר תמיהה, "השתגענו", על כך שהתקשורת הציבורית חורצת דין לפני שהתמונה המלאה נחשפה, ועל כך שאותה תקשורת התעלמה לחלוטין מהקונטקסט: הצעיר שהוכה הוא חבר בקבוצת ISM (תנועת הסולידריות הבינלאומית) שסייעה בעבר לטרור, המטרה שלה היא פרובוקציות, והמאבק שלה איננו בכיבוש, אלא בעצם קיומה של ישראל.

מה הקשר? שאלו אותי מגיבים שאני מוקיר את דעתם. וכי בגלל הדעות הפוליטיות שלהם מותר לנהוג בהם באלימות? טענה נכונה. אלא שבשום מקום לא טענתי שדמם או גופם מותר, רק משום דעותיהם. טענתי שהתמונה המלאה חשובה. הקונטקסט חשוב. ואם מדובר בקבוצה שמכוונת את חבריה לעסוק בפרובוקציות, מותר לחשוד שגם שם הייתה פרובוקציה. הסיכוי שחבורה כזו פעלה באלימות, שגררה אלימות, הוא מאוד גבוה.

אבל נישאר עם הטענה הנכונה על כך שדעות פוליטיות אינן מצדיקות תגובה אלימה. והיא הנותנת. משום שהתגובה התקשורתית ההיסטרית נבעה מהטיה פוליטית, ולא מתוך רגישות תמימה לזכויות אדם. לו היה מדובר באלימות נגד פרובוקציה של מישהו מנוער הגבעות, התגובה התקשורתית הייתה, אם בכלל, הרבה יותר רגועה. למעשה, אין צורך להמתין. זה כבר קרה. צריך להביט בצילומי הווידיאו מפינוי עמונה. התמונות הרבה יותר מצמררות מהקטע הקצר ששודר השבוע. צריך להיזכר גם בדברים שאמר מי שהיה אז תנ"צ ניסו שחם. הוא לא הסתפק ב"שיישרפו" המתנחלים, אלא העניק היתר להכות בהם.

אין לי שום דבר חיובי לומר על מתבצרי עמונה, ששייכים לאותה מחלקה אידיאולוגית, מימין ומשמאל, שמובילה אותנו למציאות דו-לאומית. זה לא מצדיק את האלימות נגדם. ובדיוק לפי אותו היגיון, הדעות הפוליטיות המתועבות של פעילי ISM אינן מצדיקות אלימות נגדם. ולמען הסר ספקות, האלימות של אייזנר, לפי השניות הבודדות ששודרו שוב ושוב ושוב - ראויה לגינוי.   

ניסו שחם לא הודח. הוא קודם. אף אחד מלובשי המדים שפינו את עמונה, באלימות מצולמת, שחלקה אף שודר, לא זכה לאלפית מהלינץ' התקשורתי שעבר השבוע על אייזנר. כך שהטפת המוסר היא עניין ראוי. ובתנאי שלא מדובר במוסר כפול.

ווידאו מקופנהגן

דנמרק איננה אויבת ישראל, והצעיר הדני שנפגע בפניו איננו שגריר דנמרק, וגם לא של צעירי דנמרק. שר החוץ של דנמרק, וילי סובנדאל, ביקש הבהרות מישראל. יפה מצדו, בהתייחס לעובדה שמדובר באיש שמאל, שחתם בעבר על תמיכה בחרם נגד ישראל, וגם הספיק להסיר את חתימתו.

לפני פחות מחצי שנה התקיימה בקופנהגן הפגנה של גלובליסטים. ואולי זו הייתה המהדורה המקומית של מחאת האוהלים (שגם שם דעכה). המשטרה פיזרה את ההפגנה. מישהו צילם. התמונות קשות. הכאה ברוטלית של מפגינים חסרי ישע. לפי סרט הווידיאו, מפגינים שוכבים על הקרקע, ושוטרים דניים מכים בהם ללא רחמים.

האם אלימות אחת מצדיקה אלימות אחרת? בוודאי שלא. אלא שיש הבדל בין מה שקרה בקופנהגן לעומת מה שקרה בישראל. המפגינים בקופנהגן לא השתייכו לקבוצת תמיכה בארגוני טרור. המדיניות הרשמית שלהם איננה שלילת זכות קיומה של דנמרק. שהרי יש הבדל בין סייעני טרור לבין מפגינים. ולמרות זאת הם הוכו ללא רחמים. דנמרק לא הגישה מחאה נגד ישראל. אפשר להניח שיש להם סיבה טובה.

לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד, 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני