חזון הבלהות מנצח

רעיון ה"מדינה אחת" זוכה לתעודת כשרות באוניברסיטת הרווארד היוקרתית. השמאל יוצר את התשתית הרעיונית והימין יוצר את המציאות בשטח * אבו-מאזן הוא הסרבן, אך הסירוב של נתניהו להקפאת ההתנחלויות מסייע לחסידי המדינה הדו-לאומית * הנכבה הנוצרית בעולם המוסלמי * פרשת סרן ר' ואילנה דיין מול פרשת אל-דורה - ביהמ"ש בישראל לעומת ביהמ"ש בצרפת

עוד סבב קטן של שיחות, שנערך ברבת עמון, התנפץ אל הלא כלום. לא שמישהו חשב שהתוצאה תהיה שונה. וכרגיל בכעין אלה, שם ההצגה הוא מי אשם. אבו-מאזן פצח בסדרת הצהרות לוחמניות וגם העלה דרישות. הוא רוצה שחרור מחבלים, הקפאת התנחלויות והסכמה על קווי 67' כבסיס למשא ומתן. בתמורה הוא אינו מוכן לוותר על כלום. הוא בעד שתי מדינות. הוא נגד שתי מדינות לשני עמים. מדינה אחת רק לפלסטינים, ומדינה שנייה הוא רוצה להציף בפלסטינים. הוא יצטרף לעתירה הקרובה לבג"ץ נגד חוק האזרחות, בתקווה להשיג שיבה ("איחוד משפחות") במסלול עוקף.

השבוע פרסם אלי ברדנשטיין ב"מעריב" שראש הממשלה הסכים להקפאה בפועל. בלשכת ראש הממשלה טוענים שהצעה כזאת לא עלתה על ידי עו"ד יצחק מולכו, שייצג את ישראל בשיחות. אבל ייתכן שהצעה כזאת הועלתה במסלול אחר. נתניהו זקוק לשקט בשני אגפים. גם להוכיח לאמריקאים שהוא איש פשרות, וגם להוכיח לימין שהוא אינו מוכן לשום פשרה. התוצאה איננה רווח כפול אלא הפסד כפול. ישראל עדיין מצטיירת כסרבנית, והימין הקיצוני עדיין שולט על מהלכיו של ראש הממשלה.

זה לא ברור לאן חותר ראש הממשלה. משום שאין שום שקט. זו אשליה. כל יום שעובר הופך את פינוי המאחזים לבלתי אפשרי. הם מכתיבים. גם פשרת מגרון היא לעג לרש. בעניין הנקודתי, לתושבי מגרון יש טענות מצוינות. נעשה להם עוול. הבעיה היא עקרונית: האם ישראל רוצה מדינת לאום יהודית או מדינה אחת גדולה. כל יום שעובר מקרב אותנו אל נקודת האל-חזור. חלום הבלהות מתקרב.

"מדינה אחת" בהרווארד

עוכרי ישראל אינם יושבים בשקט. הפעם הם מגיעים לדובדבן שבקצפת. גם ביה"ס קנדי באוניברסיטת הרווארד היוקרתית מקיים כנס שכותרתו "מדינה אחת". יש מי שיטען, בזלזול, שאפשר לתת לאינטלקטואלים לקשקש. הרי רוב הציבור האמריקאי, לפי כל הסקרים, עדיין תומך בישראל. אלא שאנחנו עוסקים בתהליכים. "מדינה אחת" לא תקום ביום אחד. מדובר בפיגוע זוחל. מצד אחד הימין, שיוצר עובדות בשטח. מצד שני השמאל, שיוצר הצדקות "אקדמיות". מדובר בכנס שבו יש טיוח של המטרה האמיתית: חיסול מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. שלילת הזכות של עם אחד מכל עמי העולם. והחוצפה האנטישמית הזאת היא חלק מ"שיח הזכויות" ו"החופש האקדמי". פעם אלה היו כנסים נידחים של גופים קיקיוניים. אחר כך זה הגיע לקולג'ים. ועכשיו זה כבר חודר לאוניברסיטאות היוקרתיות. זה לא שישראל לא נאבקת בפיגוע הזוחל הזה. אבל איכשהו, הוא מתקדם.

גם סרבן. גם מנצח

נתניהו חי באשליה שהזמן פועל לטובתנו. המציאות הפוכה. פעם, בימים רחוקים, היה אפשר להגיע ל"הסכם לונדון". פרס וחוסיין הגיעו ב-1987 להסכם שהיה יכול לממש את "האופציה הירדנית". לא רצינו את ירדן, וקיבלנו את ערפאת. בעקבות תהליך אוסלו הגיעו יוסי ביילין ואבו-מאזן להסכם מדהים (שפורסם במלואו ב"ניוזוויק"): ירושלים תוכר כבירת ישראל ותישאר עיר מאוחדת, אבו-דיס תהיה בירת המדינה הפלסטינית; סעיף הפליטים קובע ש"המציאות שנוצרה מאז 1948 הופכת את זכות השיבה לבלתי ישימה" (סעיף 7.1). זה הרבה יותר חשוב מהכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית; סעיף ההתנחלויות קובע שגושי היישובים יישארו בריבונות ישראל, וישראלים יוכלו להמשיך ולחיות במדינה הפלסטינית; המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, יישארו בתוכה כוחות צבאיים של ישראל, ויתקיימו סיורים משותפים לאורך הירדן. היום אפשר רק לחלום על הסכם כזה.

שרק לא יספרו לנו שהשקט הנוכחי הוא הישג מדיני. ממגרון עד הרווארד, הקואליציה השמאלנית-ימנית טורחת לקדם את המדינה האחת, כדי לחסל את מדינת הלאום היהודית.

בצמרת המדינית מעריכים שאבו-מאזן שינה כיוון. שום דבר לא יספק אותו. הוא מערים עוד ועוד דרישות. ההתקרבות לחמאס, גם אם זמנית, עושה את שלה. ההערכה נכונה, אלא שאבו-מאזן לא שינה שום כיוון. זה תמיד היה הכיוון שלו. מאז פשרת ביילין-אבו-מאזן הוא הלך לכיוון ההפוך. הוא היה הסרבן בקמפ-דייוויד, לנוכח מתווה קלינטון, והוא גם קינח ב"לא" גדול לאולמרט (למרות שהאחרון הפך בשנה האחרונה לסנגור שלו). אלא שבאיוולתנו, בעיקר בעניין הקפאת ההתנחלויות, אנחנו משחקים לידיו. הוא מצטייר כמתון. ישראל מצטיירת כסרבנית. חובבי המאחזים ויוזמי הכנס בהרווארד דוהרים. הניצחון שלהם. התבוסה שלנו. 

מדינת כל קורבנותיה

ונניח שיום אחד תהיה כאן מדינה אחת. ובכן, כבר שנים רבות מכתיבה התקינות הפוליטית, יחד עם האסכולה הפוסט-קולוניאלית, סוג של שיתוק מוחין על חלקים גדולים, גדולים מדיי, בתקשורת ובאקדמיה במערב. כמובן שגם בישראל. והנה, הגיליון האחרון של "הניוזוויק", שבועון רציני, ובוודאי לא קונסרבטיבי, חרג משורת המקהלה. "המלחמה הגלובלית על הנוצרים בעולם המוסלמי", זועק עמוד השער. זה לא שלא ידענו. הרי התפרסמו ידיעות, גם אם בהצנעה, על הקופטים במצרים, על הנוצרים הבודדים תחת שלטון החמאס, ועל ההגירה הנוצרית מאזור בית-לחם, גם מאימת הפתאח. אבל כאשר הדברים זוכים לשער בשבועון יוקרתי ומוביל - זה בהחלט ציון דרך. סדק קטן בתרבות העיוורון. 

הכותבת היא איאן חירסי עלי, הפליטה מסומליה שהפכה לחברת פרלמנט בהולנד, לחוקרת במכון המחקר האמריקני "אנטרפרייז", ולמבקרת חריפה של האיסלאם הפוליטי ודיכוי הנשים באיסלאם. הג'יהדיסטים מאיימים על חייה. היא נזקקת לשומרי ראש מסביב לשעון. גם "כוחות הקדמה", כצפוי, הפכו אותה לאויבת. אבל היא ממשיכה ובועטת וכותבת ויוצרת. כנערה מוסלמית, אגב, היא הפגינה נגד  הסופר סלמן רושדי. פעם הפאתוות היו נגדו. עכשיו נגדה.

דיכוי המיעוטים הנוצריים, כותבת חירסי עלי, הפך לנורמה השלטת. לעתים מדובר בשלטונות עצמם, לעתים בקבוצות הנתמכות על ידי השלטון. שורה של גופים מוסלמיים בעלי כוח והשפעה הצליחו להפוך כל ביטוי של ביקורת ל"איסלאמופוביה". והאמת היא, טוענת החוקרת, שמדובר ב"כריסטופוביה" שמאפיינת את העולם המוסלמי. אלפי נוצרים נהרגו ונפצעו בשנה האחרונה כתוצאה משורה של רדיפות, מאות כנסיות נופצו ונשרפו, מאות אלפי בני אדם נאלצו לעקור ממחוזות מולדתם ומיליונים חיים בפחד. והעולם שותק.  למען הסר ספקות, חירסי עלי מבהירה שלא מדובר ברדיפה על ידי קבוצות שוליות, אלא ברדיפה שזוכה לתמיכה של ההמונים ושל הממסד הדתי, ובדרך כלל גם של השלטונות. לא כל המוסלמים עסוקים ברדיפה. אבל הלך הרוח השולט ברחוב המוסלמי תומך ברודפים. 

המסקנות? רוב יהודי ברור ומוצק. ורק לא מדינה אחת. זכויות למוסלמים ולמיעוטים - בוודאי. שוויון מלא. ויחד עם השוויון, גם דאגה מתמדת לקיומו של רוב יהודי. לא רק משום זכות ההגדרה העצמית, ולא רק משום ההיסטוריה היהודית, אלא משום שזה מה שמכתיבה גם המציאות השוררת בעולם המוסלמי. אלא שהעובדות, כידוע, לא יבלבלו את דעתם של תומכי "מדינת כל אזרחיה" וחובבי הגירה, הסתננות ו"שיבה". הם ימשיכו בשלהם, כדי שישראל, לאט אבל בטוח, תאבד את הרוב היהודי. 

האנטישמיות החדשה

ידיד גרמני לא יהודי, ד"ר קלמנס הני, חוזר וטוען באוזניי שיש לנו אשליות בקשר לגרמניה. היא לא מה שחשבנו. לא אנטישמית. עדיין לא. רק 20% מביעים עמדות אנטישמיות. רוב הגרמנים, 67.5%, מרוצים מכך שיש יותר יהודים במדינה. אפשר להבין את זה, על רקע העובדה שמדובר בעיקר במהגרים יהודים מרוסיה, שאחוזי ההצלחה שלהם הופכים אותם לקבוצת הגירה שכל מדינה הייתה מברכת עליה. אלא שיש גם סימנים לנטיות אנטי-ישראליות הולכות ומחמירות. בניגוד לתמיכה בישראל של מפלגת השלטון והקנצלרית אנגלה מרקל, יותר ויותר סקרים מעידים על כך שהמיתוסים על היהודים המסוכנים הופכים למיתוס על ישראל המסוכנת. תמיד אפשר, כמובן, להאשים את "המדיניות הישראלית". ככל שמדובר בעובדות - הביקורת לגיטימית. אלא שמדובר בבדיות ובעלילות. כך, למשל, לפי סקר של אוניברסיטת בילפלד שפורסם לאחרונה, 57% מהגרמנים סבורים ש"ישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלסטינים", ו-40% סבורים ש"ישראל מתנהגת לפלסטינים כפי שגרמניה הנאצית התנהגה כלפי יהודים". סקרים, בדרך כלל, צריך לקרוא בזהירות. אלא שלא מדובר בסקר אחד. מדובר בשורה של סקרים. והכיוון מדאיג. כך, למשל, סקר של ה-BBC מצביע על העובדה שמקרב מדינות אירופה, גרמניה היא המובילה בגישה השלילית כלפי ישראל. זה רחוק, מאוד רחוק, מכל מה שרצינו לחשוב. 

מה שמטריד יותר הוא, שבבדיקה לאורך זמן יש עלייה בעמדות השליליות כלפי ישראל. בימי האינתיפאדה אפשר היה לראות מדי יום תמונות לא נעימות בתקשורת, שהיו יכולות להסביר את העוינות. אלא שגם בשלוש השנים האחרונות, לאחר "עופרת יצוקה", עם מספר נפגעים פלסטינים ששואף לאפס, המגמה רק מחמירה. אין שום קשר לעובדות. יש קשר לעובדה שיש יותר ויותר דוברים אנטי-ישראליים, חלקם מישראל, בתקשורת ובאקדמיה. בסיסי העוינות הם הימין הקיצוני, והברית בין השמאל הקיצוני לג'יהדיסטים. העוינות לישראל, מתברר, היא העתק מושלם של העוינות ליהודים. אז לא נזקקו לעובדות כדי להפוך את היהודים למפלצות. היום אין צורך בעובדות כדי להפוך את ישראל למפלצת. 

פשיסטים וסותמי פיות

בשבוע שעבר נערך באוניברסיטת פנסילבניה כנס, עוד כנס, של ה-BDS (חרם וסנקציות נגד ישראל). הכנס יצר דיון תקשורתי סוער. באחד הפאנלים, פרופסור שישב בקהל שאל את המרצה, פרופסור איימי קפלן, איך לנצל את חדרי הלימוד לצורך קידום ה-BDS, גם כאשר אין שום קשר בין נושא הקורס לבין הסכסוך במזרח התיכון. השאלה עצמה מלמדת על דרכי החשיבה של התועמלנים שמתחזים לפרופסורים. אבל הנה, באווירה הנינוחה, שבה מוסכם על כולם שישראל היא מפלצת, הרגישו הנוכחים שהם יכולים לדבר על העניין בגלוי. קפלן, כמובן, אמרה מילות נימוסים, אבל מייד העניקה לשואל תדריך קצר. ספרות? אל תשכח את מחמוד דרוויש. בתי סוהר? הפלסטינים יושבים שם.  

כשאותו פרופסור יעביר את הקורס, וקבוצת סטודנטים מהקמפוס תטען שמדובר בשטיפת מוח או אינדוקטרינציה - יעברו האנטישמים (כן, חלקם יהודים) לשלב ב' בתוכנית ההפעלה. הם מייד יפצחו ברשימה קבועה של ביטויים - "פשיסטים, סותמי פיות, אויבי החופש האקדמי", שתמלא את החלל הציבורי. בעיתונים לאנשים חושבים יופיעו מאמרים מלומדים על הסכנה לדמוקרטיה ולחופש האקדמי, ופרופסורים מכובדים יספקו לבתי המשפט הצדקות לכינוי "פשיסטים" שהודבק לסטודנטים. הניצחון העיתונאי והמשפטי של "כוחות הקדמה" מובטח מראש. ובעצם, למה לדבר על העבר, ומדוע צריך לספר על אמריקה שמעבר לים. הרי מחזה האימים הזה מתחולל גם אצלנו. 

הצדק עדיין ממתין ליומו

וחלק מבכירי העיתונות ממשיכים בחגיגות, בעקבות פסק הדין של העליון בעניין אילנה דיין. איזה יופי. הכל מותר. זה לא שאין יותר גבולות, אבל הם זזו. כמעט כל סילוף יקבל הכשר בשם "חופש העריכה" או "חופש היצירה". זה בערך כמו שפקידי ממשלה יזכו לפטור מביקורת של מבקר המשרד. מעכשיו, יאמרו להם, רק אם תבצעו עבירה פלילית, יינקטו נגדכם אמצעים. זה בדיוק מה שעשה פסק הדין לעיתונאים. והם חוגגים. בשם "חופש הביטוי" כמובן, שהפך לכוח הביטוי. 
גם כך, פסק הדין עמוס בהערות על סילופים. יש גם אמירה מפורשת על כך שדיין הפרה את תקנון האתיקה. ולמרות זאת, באופן תמוה משהו, נוצרה הלכה חדשה. במצב שנוצר, עם הקביעות הברורות, דיין הייתה יכולה לעשות דבר פשוט: להתייצב בתוכנית שלה  ולהתנצל, לפחות באותן נקודות שבהן שופטי ביהמ"ש העליון קבעו שמדובר באי-דיוקים. אבל גם את המינימום הזה היא לא עשתה. כאילו כלום. משפט היה. הצדק עדיין ממתין ליומו. אולי זה יקרה בדיון הנוסף.
בצרפת התקבל השבוע עוד פסק דין, שני בסדרה, שהוא עוד סימן דרך בהפרכת עלילת אל-דורה. הראשון היה בעניין פיליפ קרסנטי, שזכה בערעור לאחר שטען שערוץ 2 הצרפתי שיקר בעניין טענתו נגד חיילי צה"ל. השני, השבוע, היה בעניינו של ד"ר יהודה דוד, שטען שהפצעים שהציג ג'מאל אל-דורה כלל אינם מהאירוע המפורסם. קצת קשה להשתחרר מהתחושה שאם פסקי הדין בעניין אל-דורה היה ניתנים בישראל - התוצאה הייתה שונה. העלילה הייתה זוכה לשדרוג, בשם חופש הביטוי.  

הקרן החדשה ועדאלה צדקו

בשבוע שעבר סופר כאן על השתתפותה הצפויה של נציגת עדאלה, סוהאד בשארה, בכנס של ה-BDS, דבר העומד בניגוד חמור לעקרונות הקרן החדשה, שלפחות פורמלית מתנגדת ל-BDS. הן הקרן והן עדאלה טענו שלא תהיה השתתפות של סוהאד, למרות שהמארגנים הבהירו לח"מ שהיא מגיעה. ובכן, ביום שלישי בערב התקיים הכנס בז'נבה. סוהאד לא השתתפה. הקרן ועדאלה צדקו.

לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד,
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני