סליחה מסרן ר'........

קוראים לה אימאן אל-האמס. זו הילדה שנהרגה באותה תקרית, במוצב גירית שברצועת עזה, ב-5.10.04. ערב שמחת תורה. שיא האינתיפאדה. באותם ימים התנהל מבצע "ימי תשובה" שניהל צה"ל בתוככי הרצועה. שדרות הייתה עיר רפאים בעקבות הקסאמים. חמישה ימים לפני כן נהרגו שני ילדים בשדרות, יובל אבבה בן 4 ודורית אינסו בת שנתיים. באותו יום נהרגו עוד שני חיילים ועוד שני אזרחים. שבוע לפני כן הותקף מוצב סמוך. היו נפגעים. זה היה בחג הסוכות, שהפך לאחד הימים העגומים בתולדות האינתיפאדה.     

אירוע רדף אירוע. תקרית רדפה תקרית. ילדים פלסטינים היו חלק מהסיפור. החמאס ניצל אותם לפעילות מבצעית. עברו עוד שלושה ימים מהאירוע ב"גירית", ופיגוע תופת בוצע בסיני. עשרות הרוגים. הימים הם ימי תופת. הכוננות בשיא. אלה הימים הקשים, שבהם היה נדמה שהאינתיפאדה מאיימת עלינו להחריבנו. זה הרקע. ואז, באותו בוקר, בשעת כוננות שיא, נראתה דמות חשודה בכניסה למוצב "גירית". היא לא הייתה ילדה תועה. היא לא הייתה בדרכה לבית הספר, כפי שדיווחו עיתונאים לאחר התקרית, וכפי שסיפרה אילנה דיין בתוכנית "עובדה".

אז מי היא הייתה אותה אימאן? כדאי להזכיר סיפור שמשום מה לא זכה לאזכור בתוכנית "עובדה". החמאס פרסם את תמונתה של אל-האמס על תקן שהידה באתר "אל סבירון" ("העומדים איתן"). החמאס אינו מפרסם תמונה כזאת לכבוד כל חלל פלסטיני. לכבוד הזה זוכים רק מי שלקחו חלק בפעולות מטעם החמאס. אלא שהחמאס הבין מייד מה קורה בישראל. הרי אסור להפריע לשקר העצמי על כך שמדובר ב"ילדה תמימה בדרכה לבית הספר". אסור להפריע להלקאה העצמית. אסור להפריע לפיגוע המתגלגל בדימוי הפגוע ממילא של ישראל. ולכן, הידיעה על השהידה הורדה תוך שעות בודדות מהאתר.

וזו הייתה רק ההתחלה. דמם של חיילי המוצב הותר. שורה של דיווחי שקר יצרו אווירה ציבורית מאוד מסוימת. הרושם שנוצר הוא שמדובר בחבורת חיילים צמאי דם שחיסלו ילדה בדם קר. המציאות הייתה שונה. כנראה הפוכה. היו גם סכסוכים בין מפקד הפלוגה החדש, סרן ר', לבין החיילים הוותיקים, שרצו לשמר את זכויות היתר. התקרית ההיא הפכה להזדמנות פז לחיסול חשבונות. כך שצריך לומר לזכות העיתונאים שטיפחו את העלילה שהיו להם משתפי פעולה. התחקיר הצה"לי ניקה לחלוטין את סרן ר'. חקירת מצ"ח בהמשך שינתה כיוון והוחלט על הגשת כתב אישום. זה קרה בעיקר בגלל עדויות שקר של חיילים. זו הסיבה שאילנה דיין הרשתה לעצמה לומר, במסגרת התחקיר, שהתחקיר הצה"לי כולו שקר. בדיעבד התברר שהתחקיר היה נכון. העדויות היו שקריות. וכך הפך סרן ר' למפלצת.

גם ללא העדויות וגם ללא החלק המודלף, הסלקטיבי והמגמתי מחקירת מצ"ח, תחקיר "עובדה" כלל מספר גדול, בלתי נסבל, של הטעיות. הילדה לא הייתה בדרכה לבית הספר. היריות ממא"ג, שהוצגו בתחקיר, כלל לא היו מאותו אירוע. לאחר הירי לעבר הילדה, לפי אילנה דיין, זה היה הדו-שיח בין החיילים: חייל א': "אינעל אמא של החייל הזה". חייל ב': "מי זה? מי זה בעמדה שמה?". חייל א': "לא יודע אבל הוא ינקה את המא"ג". הרושם הוא שזה עתה סיימו החיילים את הירי לעבר הילדה, ומה שמטריד אותם זה ניקוי המא"ג. וזה נמשך. התחקיר מציג את החיילים צוהלים וחוגגים בסמוך או בקשר לאירוע. בפועל, לא היה שום קשר בין התמונות שהוצגו לבין האירוע.  יותר מדיי טעויות, הגזמות, הטעיות, בישולים היו שם. מי שראה את הכתבה באותם ימים התפלץ מהתנהגות צה"ל, מתפקוד הפלוגה ובעיקר מסרן ר'. בעיני בית המשפט כל ההטעיות הללו שיצרו מפלצת הן שוליות. הוא קובע שזה לא בסדר, אבל לא יותר מכך. שיקול הדעת  הוא של העיתונאי והעורך. כללי האתיקה נרמסו כבר מזמן. עכשיו בא בית המשפט, ולצהלת העיתונאים יוצר הלכות חדשות, שמוחקות עוד ועוד ממה שנותר מחוק לשון הרע.

כתבתי בעבר פעם ועוד פעם על ההבדל בין חופש הביטוי לכוח הביטוי. בית המשפט העליון אמר את דברו. הוא העניק לכל עיתונאי את הכוח לסלף ולבלף. כל מניפולציה, כל הדבקה ובישול, יהפכו מכאן ואילך לעניין כשר. זו המשמעות האמיתית של פסק הדין. מדד האמון בעיתונות שכבר היה נמוך, יזכה לעוד צניחה. כל תחקיר שיוצג עכשיו, יאמר לעצמו הצופה הסביר - איננו תחקיר. הוא שורה של מניפולציות. זו הרי זכותם של העורך והעיתונאי. בית המשפט העניק הכשר. השופטים לא חיזקו את חופש הביטוי. הם חיזקו את יכולת המניפולציה.

תביעה שהפכה לכתבה

תראו, כתבו חלק מעמיתיי, הרי הכתבה ב"עובדה" לא הייתה שונה מכתב האישום שהוגש באותו יום שבו שודרה הכתבה. גם השופט עמית, בפסק הדין, נתלה בכתב האישום כדי להגן על הכתבה. והמסקנה היא שזו הייתה "אמת לשעתה". ראשית, זה לא מדויק. בכתבה עצמה היו אינספור הטעיות. אבל מעבר לכך: ממתי תחקיר עיתונאי הוא הזרוע הארוכה של התביעה? הרי כתב אישום, כמו כל כתב תביעה, מייצג צד אחד של הסיפור. תחקיר עיתונאי צריך להיות, חייב להיות, שונה בתכלית. תחקירן איננו דובר של רשויות התביעה, של מצ"ח או של המשטרה, וגם לא חסיד שוטה שלהן. אלא אם כן התבלבלנו. הרי פעמים רבות מדיי כתבי אישום, נגד אנשי ציבור, הופרכו לחלוטין. הרי אפשר להניח שזו התביעה שהדליפה את הקלטת המבושלת, מתוך חדר החקירות, שהייתה בסיס לכתבה. כך שההצדקה הזאת, על חפיפה בין הכתבה לכתב האישום, רק הופכת את התקשורת למגוחכת.

 

דיין איננה בכרי

אילנה דיין איננה מוחמד בכרי. היא טעתה. הוא עשה משהו הרבה יותר חמור. אלא שפסק הדין יוצר את הקשר בין השניים. "גם יצירה דוקומנטרית - יצירה היא", כתב השופט ריבלין, והזכיר את הלכת "ג'נין ג'נין". דיין אינה ראויה להשוואה כזאת. אבל ביהמ"ש עושה אותה. חבל. משום שכבוד השופט ריבלין מתקשה להבין שאצלו "ג'נין ג'נין" זו עוד הלכה. בציבור הרחב, ובצדק, מדובר בסדין אדום. ציון דרך בהפיכת "חופש היצירה" למכשיר להפצת שקרים. ואולי, בעצם, טוב שריבלין כתב מה שכתב. משום שזו צריכה להיות נורית אזהרה, ומשום שאם לא יבוטל פסק הדין הזה בדיון הנוסף, שחייב להיות, האמינות של התקשורת, שגם ככה היא לא משהו, תגיע למקום שבו נמצאת האמינות של "ג'נין ג'נין".   

כתבתי כבר לפני שנתיים, שאילנה דיין תנצח, וזה יהיה ניצחון פירוס. אין לי אלא לכתוב זאת שוב.

צילום פלאש 90

סליחה מסרן ר'

זה לא התפקיד שלי. אני כותב רק בשם עצמי. אבל יורשה לעשות דבר אחד: לבקש סליחה מסרן ר'. זה לא מגיע לו. הוא לא חטא ולא פשע, אבל בעוונותינו התעקשנו להפוך אותו למפלצת. בית הדין של התקשורת הרשיע אותו. עד שהגיע בית הדין הצבאי וזיכה אותו. השבוע בא בית המשפט העליון, שלא התכוון, ממש לא, אבל הרשיע אותו שוב. ובאותה הזדמנות יצר הלכה שמעניקה תעודת הכשר לכל שקר ומניפולציה, ולא רק בנוגע לחיילים.

 

ועוד שלוש הערות

ראשית, הרמטכ"ל באותם ימים, בוגי יעלון, הגדיר את תחקיר עובדה כ"שקרי ומזעזע" כבר אז, מייד לאחר השידור. כך גם דוברת צה"ל באותם ימים, רות ירון, שנכנסה לעימות חזיתי עם אילנה דיין, והטיחה בה: "את לא בוחלת בשום דבר". מעניין שביהמ"ש העליון מסתמך על כתב האישום כדי לספק הצדקות לתחקיר, אך שוכח לחלוטין שאותו צה"ל שהגיש את כתב האישום, הגדיר את הכתבה כשקר.

שנית, אצל חלק מכלי התקשורת יש חגיגה נגד השופט נעם סולברג, שאמור להצטרף בקרוב לביהמ"ש העליון. כך שכדאי להזכיר נשכחות. נרי אבנרי, שמנהל ארכיון קטעי וידאו, שלח לי קטע שבו פרופסור אסא כשר, לא בדיוק ימני, גם לא דתי ולא מתנחל, אמר דברים הרבה יותר בוטים מהשופט סולברג על אותו תחקיר.

ושלישית, מערכת "עובדה" התעקשה על שידור חוזר לכתבה, וגם לאחר פרסום פסק הדין לא מצאה לנכון להתנצל. גם ביהמ"ש העליון (סעיף 26 לפסק דינו של השופט עמית), מבהיר שאילנה דיין הפרה את כללי האתיקה, כאשר לא פרסמה את עובדת הזיכוי. מותר לעיתונאים לטעות בלהט העשייה. אבל על ההתעקשות קצת קשה לסלוח.

 

עמוס עוז וזכות השיבה

הערוץ הראשון שידר בעבר דברים שנשא הסופר עמוס עוז. דברים מרגשים, שהיו ממלאים גאווה כל ישראלי. אולי לא כל ישראלי. משום שיש ישראלים כמו אברום בורג ואחרים, שהדברים של עוז כוונו נגדם, גם אם לא הוזכרו בשמם. עוז דיבר שם, באומץ רב, על האובססיה האנטי-ישראלית בעולם. בהזדמנויות אחרות דיבר עוז, וטוב שדיבר, על כך ש"המילה שיבה וזכות השיבה זה שם קוד לחיסול ישראל". מילים שלו. אני חותם.

השבוע פרסמה הקרן החדשה את רשימת חברי המועצה הציבורית החדשה. עוז בפנים. הוא ימצא שם, בין השאר, גופים ואישים שהם בדיוק אלה שהוא דיבר עליהם בעבר. אישים, דוגמת בורג, שמצהירים על רצונם המפורש בחיסול החזון הציוני, וגופים נתמכים שהם ו/או ראשיהם פועלים למען חיסול ישראל, באמצעות זכות השיבה.

בעשורים האחרונים השמיע עוז ביקורת נוקבת על המדיניות הישראלית. גם כשהדברים צרמו, הוא אמר את הדברים מאהבה. לא משנאה. נקודת המבט שלו הייתה ציונית ופרו-ישראלית. יש אישים מישראל שמסיירים בעולם, וכל ביקור שלהם מוסיף נקודות לשונאי ישראל. לא עמוס עוז. ההרצאות שלו בעולם מוסיפות נקודות לישראל, גם כאשר יש לו ביקורת על ישראל.

 

שתי נשמות בשמאל

ההצטרפות של עוז לקרן החדשה יכולה להיות נקודת מפנה. משום ששתי נשמות מתרוצצות בשמאל. זו של בורג וזו של עוז. שתי הנשמות הללו מצויות בקרן, שהפכה לשתי קרנות. באחת יש עשייה חברתית וביקורת לגיטימית; בשנייה יש שנאת ישראל. בשנים האחרונות נעה המטוטלת לכיוון השני. בחסות הקרן השנייה הפכו יותר ויותר אישים מהשמאל הציוני, לפעמים בשוגג, לפעמים בזדון, לחלק מתעשיית השקרים נגד ישראל. כאשר הקרן השנייה מסייעת לגופים שמקדמים את "זכות השיבה", או לגופים שבראשם עומד מי שתומך בזכות השיבה, כמו "בצלם", הקרן הופכת לאויב של ההסדר שעוז תומך בו - שתי מדינות לאום - יהודית ופלסטינית. כך שעוז יצטרך להחליט לאיזו קרן הוא מצטרף. הוא לא יכול להיות חבר בשתיהן.

 

חגיגת האפרטהייד

ביום שלישי הקרוב אמור להתקיים בז'נבה כנס תחת הכותרת "הפוליטיקה של האפרטהייד בישראל". לפי פרסום של "ז'נבהBDS " (סנקציות וחרם נגד ישראל), סוהאד בשארה מארגון עדאלה אמורה להיות הדוברת המרכזית. מדובר בעוד כנס, אחד מני רבים, שמנסים לקדם את "זכות השיבה" ולהפוך את ישראל למצורעת.  הקרן החדשה היא הגוף העיקרי שמממן את עדאלה, והכנס הזה מהווה ניגוד ברור לקריטריונים של הקרן. לתשומת לבו של החבר עמוס עוז.  

הקרן מסרה בתגובה: "הקרן קבעה כבר לפני למעלה משנה קווים מנחים למתן תמיכות, והיא עומדת באותם קווים שקבעה לעצמה. מבירור שערכנו עם ארגון עדאלה עולה כי אין בכוונם להשתתף  בכנס המדובר". ארגון עדאלה מסר בתגובה: "הארגון או נציגיו לא משתתפים באירוע המדובר בז'נבה. ההזמנה לאירוע יצאה ללא תיאום וללא אישור של ארגון עדאלה". 

התקשרתי לדובר הארגון בז'נבה, נתן פינקלשטיין. יש או אין כנס בהשתתפות בשארה מעדאלה? "לא ידוע לי על שום שינוי", הוא אמר לי, "הכנס מתקיים כמתוכנן". בדקתי שוב באתר הכנס. מתברר שהמודעה עודכנה לאחר השיחה עם פינקלשטיין. נוסף דובר אחד ממחלקת עוכרי ישראל, מיכאל מנספלד, אך בשארה מעדאלה עדיין שם. דוברת ראשונה. כולי תקווה שהדובר מז'נבה טועה, ושהקרן ועדאלה מדייקים. הבדלי הגרסאות יחייבו אותנו להמתין לשבוע הבא. המשך יבוא.

.

מכה לשמאל הציוני

שתי הנשמות של השמאל מתרוצצות גם במרצ. יוסי ביילין וחיים אורון (ג'ומס) - היו חלק מהשמאל הציוני. גם יוסי שריד היה שם, לפחות כשהיה ראש התנועה. זהבה גלאון, היו"ר הנבחרת, מסמלת את התפנית ואת ההקצנה ואת הפנייה שמאלה. זה לא שהמחנה האנטי-ציוני ניצח. אבל המחנה הפחות ציוני, ואולי לא ציוני, השתלט על המפלגה. פעם היו שם פרופסור אמנון רובינשטיין ורן כהן ופרופסור אלכס יעקובסון. היום הם לא היו מוצאים שם מקום. מרצ של פעם ברחה למקום אחר. גלאון לקחה אותה לכיוון עדאלה. ביחד הם הגישו את העתירה נגד חוק האזרחות.

גלאון ניצחה. השמאל הציוני חטף עוד מכה.

הבהרה:
בבג"ץ שלא היה קשור לתביעת הדיבה אמר השופט אדמונד לוי שהתיק נבדק ולא נמצאו בו חומרי חבלה. זה לא משנה את טענותיי בעניין סרן ר', אך ההגינות מחייבת לציין זאת.


לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד,
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני