ללא הנהגה

עצה מהאופוזיציה האיראנית * סרקוזי כועס וצודק * המסתננים הופכים לצונאמי * דיפלומט על אופניים

פרופסור מהדי מוצפארי (Mehdi Muzaffari), גולה איראני, חתם בשנת 2006 על הצהרה של 12 אינטלקטואלים בולטים בעולם, ביניהם הסופר סלמן רושדי, הסופרת אירשאד מנג'י והפילוסוף ברנר הנרי לוי, נגד הטוטליטריזם החדש המאיים על העולם: האיסלאמיזם. למעשה, הוא האיש שניסח את ההצהרה, שרוב החותמים עליה היו מוסלמים.

כבר שנים רבות הוא חוקר ומלמד במרכז ללימודי האיסלמיזם והרדיקליזציה באוניברסיטת אהרוס בדנמרק. הימים הללו, של פרסום הדוח על ההתגרענות האיראנית, אינם קלים בשבילו. טועה מי שחושב שהוויכוח הנוקב על תקיפת איראן הוא עניין לישראל בלבד. הוויכוח הזה מתקיים גם בין האיראנים הגולים. רובם, ובעצם כולם, מתנגדים חריפים של משטר האייתולות. אלה שהנהיגו את ניסיון ההתקוממות לפני שנתיים, והצליחו להימלט, פרסמו השבוע מכתב לנשיא ארה"ב: אל תאפשר לאיראן להגיע לנשק גרעיני. די עם הפייסנות כלפי המשטר. הם מזכירים לאובמה את חטאיו. הוא כבר אכזב אותם פעם אחת, וחיזק את המשטר. הפייסנות הובילה גם להפיכת איראן למדינה הרבה יותר טוטליטרית ומסוכנת, וגם להאצת המירוץ לפצצה. הם מציעים שורה של צעדים קונקרטיים שיכולים להזיק באופן ממשי לשליטי איראן. אבל אל נא נטעה. הם אינם תומכים בהתקפה צבאית.

מוצפארי מצטרף לעמדה שהובעה במכתב לאובמה. הוא נגד המשטר. הוא מתעב את הטוטליטריזם. הוא מתריע מפני האיסלאמיזם. אבל הוא גם נגד תקיפה צבאית. ויותר מכך, הוא מתנגד להתקפה ישראלית על איראן. משום שלטענתו, זה בדיוק מה שיחזק את הזרם הקיצוני במשטר האיראני, שאינו עשוי מעור אחד. כדי להוכיח את דבריו, מזכיר מוצפארי את המלחמה שיזם סדאם חוסיין נגד איראן. גם אז זה היה משטר שניסה לבסס את עצמו. גם אז היו סיעות אופוזיציה, בתוך השלטון ומחוץ לשלטון. ואז הגיעה המלחמה שיזם סדאם. ובאופן פרדוכסלי משהו, למרות שאיראן הייתה חלשה, למרות שהיה נדמה שהצבא העיראקי, שנתמך אז על ידי המערב, הולך למחוץ את צבא איראן - זה לא קרה. "נעמתי אלאהי" ("ברכת האל"), הם קראו למלחמה ההיא, משום שהיא חיסלה את המחלוקות ואת יריבי המשטר, וחיזקה את הזרם הרדיקלי. זה בדיוק מה שעלול לקרות עכשיו. במקום מחלוקת בצמרת, נקבל התחזקות של המשטר. איראן אולי תיפגע, כמו שקרה במלחמה שיזם סדאם, אבל המשטר יהפוך להרבה יותר חזק. גם איראן, בסופו של דבר, יצאה מחוזקת.

בניגוד לרבים מעמיתיי בתקשורת, שיש להם עמדה נחרצת בעניין איראן, לח"מ אין שום עצה טובה למי שצריך לקבל החלטה. רק עצה אחת. כדאי לקחת בחשבון גם את אלה שמבינים משהו במשטר האיראני, דוגמת פרופסור מוצפארי.

* * *

מדוע אמר סרקוזי שנתניהו שקרן, ומדוע אובמה, למעשה, הסכים אתו. ובכן, השבוע עמדתי בפני קבוצת סטודנטים בקופנהגן. הצגתי בפניהם סקירה על תעשיית השקרים נגד מדינת ישראל.  הצגתי גם את התמונה האמיתית. את העובדות. על הסרבנות הקבועה לכל הסדר ולכל יוזמת שלום. על הנצחת הפליטות הפלסטינית, גם באמצעות אונר"א. על הנכבה היהודית והפליטים היהודים שגורשו מארצות ערב. ועוד ועוד.

עד שמגיעים לעניין ההתנחלויות. אם ישראל רוצה שלום, הם שאלו, מדוע מפעל ההתנחלויות רק מתרחב. אל נא נטעה בהם. הם אינם שונאי ישראל. בדנמרק, יחסית למדינות אחרות באירופה, מפלס העוינות הרבה יותר נמוך. ניסיתי לטעון שההתרחבות בעשור האחרון הייתה, כמעט כולה, בתוך הגושים שממילא אמורים להישאר בתחום ישראל. אלא שאז קפצה שוב ההתבטאות הקשה של סרקוזי, שזכתה לכיסוי עולמי. סרקוזי איננו עוכר ישראל. הוא ידיד. ובעניין ההתנחלויות, אף אחד לא קונה את ההסברים של ישראל. גם לא הסטודנטים שישבו מולי. מדובר בפעולה שנתפסת כחבלה מכוונת בסיכוי לשלום. בעיקר כשמדובר ב"דווקא", כמו בהכרזה האחרונה על הרחבת התנחלויות. אנחנו מביסים את עצמנו. ראש הממשלה שלנו מתואר כשקרן. והתשובות שניתנות כאן בישראל, על ידי נציגי הימין, הן התשובות שהופכות לקלף המנצח של עוכרי ישראל. אם ישראל כולה שלנו, אז בבקשה. נא להעניק זכויות לערביי השטחים. זה מה שכבר אומרים חלק מאנשי הימין. זה בדיוק מה שמטיפים לו אנשי השמאל הקיצוני. אדם אחד. קול אחד. מדינה אחת. זה בדיוק מה שיוביל אותנו, וזה מוביל אותנו, לחיסול החזון הציוני.

* * *

זה לא ברור איך קוראים לתופעה הזאת, אבל זה ברור שמדובר באסון. בשבוע שעבר, בטור הזה, כתבתי על 2,100 מסתננים בחודש אחד. שיא של כל הזמנים. הטפטוף הפך למבול. והנה, מתברר שהשיא של כל הזמנים נשבר שוב, באותו סופשבוע. 950 מסתננים. המבול הפך לצונאמי.

גם בסיפור הזה, הגרסה המעוותת של שיח הזכויות הופכת לאסון לאומי. הרי אפשר גם אחרת. אוסטרליה, למשל, אינה מאפשרת חדירה של מסתננים, גם אם ארגוני זכויות טוענים שמדובר בפליטים. ספינות מבריחים נגררות לאי כריסמס, שקרוב יותר לאינדונזיה מאשר לאוסטרליה. אפילו האוסטרלים בקושי יודעים על האי השכוח, וגם מטחי ביקורת, פנימית וחיצונית, אינם משנים את המדיניות הקשוחה. מאוד קשוחה. גם בצרפת מתחכמים, ומכניסים את חסרי האישורים לאזורים שהם "מחוץ לחוק" בשדות התעופה. אצלנו אמרו פעם "בלי בג'ץ ובלי בצלם". בצרפת זה המצב בפועל. לתורכיה הגיעו, וממשיכים להגיע, אלפי פליטים מסוריה. פליטים. לא מהגרי עבודה ולא מסתננים. ובכן, תורכיה החסודה והנדיבה הקימה להם מחנות ענק סמוך לגבול, ואין להם שום אופציה להפוך למהגרי עבודה בתורכיה. הקהילה הבינלאומית דווקא מצדיעה לתורכיה.

ורק ישראל, מכל מדינות המערב, מאפשרת כניסה חופשית והמונית. 2,100 מסתננים בחודש אחד, לפני השיא של סוף השבוע האחרון, זה משהו כמו 20,000 בחודש אחד לצרפת. זה לא היה קורה שם כמו שזה לא היה קורה בשום מדינה באירופה, אפילו לא בשבדיה.

ארגוני הזכויות ממשיכים להפציץ אותנו במידע כוזב על "פליטים" ולא מסתננים. מעניין. הרי בחודשים האחרונים לא קרה שום דבר חדש במדינות שמהן מגיעים רוב המסתננים. להפך. הוקמה מדינה חדשה, דרום סודן, ויש לאן לחזור. רשויות רבות, גם של האו"ם, עוסקות בהחזרה של מיליונים לסודן. הבורחים מאריתריאה מוגדרים משום מה כ"פליטים", משום שהם בסכנה של גיוס לצבא. נכון, המשטר שם בעייתי. השירות הצבאי איננו הדבר נעים. אלא שמדובר בפוטנציאל של מאות אלפי צעירים, שיש להם מסלול פתוח רק למקום אחד בעולם - ישראל. והם אכן מגיעים. בהמוניהם. האם ישראל יכולה וצריכה לקבל את כולם?

בניגוד לפעילי הגופים העוסקים במסתננים, שמרושתים מצוין בתקשורת, בדרום תל-אביב הסיפור שונה. אף אחד לא שם עליהם. אף אחד לא משמיע אותם. הם לא "משלנו". שיפסיקו להפריע לנו להתבשם מהנאורות של עצמנו. אנחנו היפים שעוזרים לפליטים. הם המכוערים שיוצאים נגד זרים. בצר להם, פונים תושבי דרום תל-אביב לא רק לעיתונאים, שמתעלמים מהם, אלא גם לחברי כנסת. וגם הם אינם מגיעים. הם הרי פוחדים ממשטרת הפוליטיקלי-קורקט. כך שהם נותרים עם נציגי הימין הקיצוני. היחידי שהיה מוכן להגיע השבוע להפגנה הוא מיכאל בן-ארי. עם כל ההבנה למצוקתם של תושבי הדרום, אם המאבק נגד הצונאמי של מסתננים יהיה מזוהה עם הימין הקיצוני - זה יהיה מאבק אבוד. היכן, ריבונו של העולם, חסידי הצדק החלוקתי? מדוע הם חושבים שנאורות על חשבון החלשים, ורק החלשים, היא הדבר הנכון?

יש חוק ואמנות בינלאומיות. צריך לכבד אותם. יש פליטים. צריך לקלוט אותם. אבל יש גם צונאמי של מסתננים שאינם פליטים. הגיע הזמן שממשלת ישראל תתעורר. משום שכל יום שעובר, הופך את מחר, ותמיד זה מחר, למאוד מאוחר.

* * *

ערוץ עשר בסכנת סגירה. בכל מה שקשור לתוכן, יש מקום לביקורת. היא כבר הובעה גם בטור הזה.  אבל הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לגיוון הזה ולנשכנות הזו ולחופש הזה ולהלקאה העצמית, גם אם היא לפעמים מטעה ומרגיזה ומעצבנת.

כך שדינו של ערוץ עשר איננו רק עניין כלכלי של עמידה בתנאים כאלה או אחרים. אם יש מקום להקלות כדי למנוע סגירת מפעל בדרום, יש מקום להקלות כדי למנוע את סגירת ערוץ עשר. נכון, יש צורך בהתייעלות. יש צורך בתוכנית הבראה. אבל ככל שהדברים תלויים בהחלטה פוליטית, יש טעם לפגם בכך שבסופו של יום, ועדה של הכנסת היא זו שמחליטה אם למנוע או לאשר הקלות לערוץ. 

אם בסופו של יום ייסגר ערוץ עשר, בגלל החלטה פוליטית, זה יהיה יום שחור לדמוקרטיה. 
* * *

פה ושם, בעוונותיי, אני מוזמן להרצאות על ידי גורמים שונים כדי לדבר על הסכסוך במזרח התיכון, על תעשיית השקרים ועוד. כתבתי כבר פעמים רבות על מחדלי המדיניות שלנו, וגם על מחדלי ההסברה, בעיקר של משרד החוץ. זה לא הפריע למשרד החוץ לבקש ממני, פה ושם, להרצות או להיפגש עם גורמים כאלה ואחרים. התנאי שלי היה אחד ויחיד: העמדות שאביע הן שלי, והן כוללות גם ביקורת על מדיניות כזו או אחרת של ישראל.

אחרי כל הביקורת, שהשמעתי ועוד אשמיע, מותר לי לספר שבכל המקומות שבהם הייתי נתקלתי בדיפלומטים חרוצים. לפעמים הם צריכים להסביר דברים שקשה מאוד להסביר. לפעמים התנאים אינם תנאים. העבודה קשה ומייגעת. רחוק ממה שנדמה לנו. לא קוקטיילים ולא מסיבות ולא ארוחות פאר. להפך. סדר יום מטורף, אכילה במזנונים, נסיעה בתחבורה ציבורית, ועוד ועוד. בשבוע שעבר, בדנמרק, העברתי שלושה ימים עם דן אורין, דיפלומט שעובד משבע בבוקר עד כמעט חצות כל יום, ומטפל באירועי תרבות, בתיאומי הרצאות, בפגישות עם פקידים ועיתונאים, בלוגיסטיקה, בהסברה ובעוד שלושים דברים במקביל. וכל זה עם אופניים ככלי תחבורה, משום שהתקציב לא מאפשר רכב צמוד או חשבון מוניות בלתי מוגבל.

יש מקום לביקורת עניינית. אבל צריך לספר גם על העבודה הקשה, הסיזיפית, של רוב נציגי ישראל בחו"ל, עבודה שרחוקה מהעין הציבורית וגם ריבוא פרסה מהתדמית הזוהרת. כך שלפעמים, צריך לזכור עוד מילה פשוטה אחת: תודה.