שיבוש מערכות..

עסקת שליט היא רק קצה הקרחון. משהו הרבה יותר חמור עובר עלינו. זו הגרסה המעוותת של שיח הזכויות, וזה הקמפיין שדיבר על הפקרה והוביל אותנו להפקרות לאומית, וזו והתקשורת שדיכאה את הדיון הציבורי, וזו המנהיגות שיודעת מה נכון וקיבלה החלטה הפוכה. נותרנו עם הצורך בזעקה

המחיר גבוה. מחיר בלתי נסבל. דמיוני. 1,027 מחבלים תמורת חייל ישראלי אחד. אבל זה לא רק המספר. וזה לא רק העידוד לטרור. וזה לא רק הניצחון של החמאס. הבעיה הרבה יותר גדולה. בעיה אסטרטגית. זה לא אולמרט או נתניהו, לבני או ברק. זו העובדה שכבר שנים מנתבת ישראל את עצמה לנתיב שמוביל לתוצאה אחת בלבד. שחרור סיטוני של מחבלים הוא רק סימפטום. אחד מני רבים. מדובר במחלה. זה לא התחיל היום. זה התחיל בשנות השמונים. וכל פעם אנחנו משכנעים את עצמנו שזהו, זה לא יקרה שוב. אבל זה קורה שוב.

ישראל איננה המדינה הראשונה שמתמודדת עם סוגיית החטיפות. גם מדינות נאט"ו בכלל, וארה"ב בפרט, נאלצו להתמודד עם אותה בעיה. המדיניות הייתה אפס כניעה ואפס שחרור מחבלים. התופעה נעלמה. אין בשביל מה לחטוף. שם זה היה אל-קעידה וגידולי הפרא שלו. כאן זה החיזבאללה והחמאס. ואיזה הבדל. במו ידינו הפכנו את גרורות הטרור האיסלאמי הגלובלי שלידינו לחזקות ביותר בתבל. הילרי קלינטון הזדרזה להתקשר לברך את נתניהו על הכניעה. סליחה, על העסקה. היא רק שכחה לספר לו שאצלם זה לא היה קורה. שיש חייל אמריקני, בו ברגדל, שנמצא בשבי הטליבאן, והיא מסרבת לפגוש את המשפחה, ואין שם הפגנות ואין קמפיין. הטליבאן ביקש 21 מאנשיו תמורת עסקת חילופין. ארה"ב סירבה.

והיה עוד הבדל. כאן הובילה התקשורת את הקמפיין האדיר להחלשת הדעת. רחמנים אנחנו. רחמנים בני רחמנים. רחמנות שהגיעה לדרגת שטיפת מוח. היה כאן שיבוש קולקטיבי של מילון השיח הציבורי. סירוב לכניעה הפך ל"הפקרה". סליחה?! וכי הפקרה של הביטחון הישראלי היא התגלמות הסולידריות? וכי לא ידוע מראש ששחרור מחבלים מוביל ליותר טרור וליותר נרצחים? וכי מאתיים ישראלים לא קיפחו את חייהם רק על ידי משוחררי העסקאות הקודמות? הכל ידוע. אבל שטיפת המוח הצליחה לבלבל אותנו. "ואם זה היה הבן שלך", המשיכה מערכת שטיפת המוח. לא ידוע על כך ששופט רשאי לשפוט את בנו. משום שהחלטות מקבלים בשום שכל. לא בניגוד אינטרסים. ובכלל, לכל חברה, לכל קהילה, אין רק בן אחד. יש גם את ההורים של אלה שהילדים שלהם כבר נרצחו בעסקאות קודמות. וגם את ההורים של אלה שעוד יירצחו. כך שצריך להציג עוד שאלה: "ואם הנרצח הבא הולך להיות הבן שלך?". אם כבר שאלות, אז לשני הכיוונים.  
* * *

זה לא אותו דבר, אומרים לנו. בארה"ב מדובר במתנדבים, וכאן בשירות חובה. נו, באמת. וכי אם היה מדובר בחייל בשירות קבע היינו מתנהגים באופן דומה? על מי אנחנו עובדים? וכי זו הסיבה שבגללה ישראל צריכה להפקיר את הביטחון הלאומי? וכי דמו של חייל אמריקני או צרפתי אדום פחות מדמו של חייל ישראלי? מדינות מערב אחרות בחרו בעמידה קצת יותר איתנה. אנחנו בחרנו בהפקרות ובהפקרה ובכניעה.

העובדה שרוב האמריקנים אינם יודעים מיהו בו ברגדל אינה נובעת מכך שחיי אדם שם הם הפקר. אולי להפך. שם יודעים שקמפיין חסר ריסון, כפי שהתנהל כאן, הוא סכנה לאומית. זה קמפיין שכולו הטעיה. זה קמפיין שדורש כניעה. זה קמפיין שהפך למכשיר הטוב ביותר של החמאס. מלאכתם של רשעים נעשתה מכאן על ידי תמימים. והתקשורת הוסיפה שמן למדורה. הרבה שמן.

* * *

אומרים לנו שמדובר בסולידריות חברתית. עוד הטעיה רבתי. משום שסולידריות חברתית איננה דאגה ליחיד על חשבון הכלל. הקמפיין למען שליט הוא ביטוי לאינדיבידואליזם קיצוני שהשתלט עלינו. זו דאגה לאחד ויחיד על חשבון האינטרס הקהילתי, הציבורי, החברתי, הלאומי. חברה מתוקנת דואגת גם ליחיד ולבודד, אבל לא על ידי גרימת נזק גדול הרבה יותר לחברה. לא על ידי חיזוק הטרור. לא על ידי שחרור רוצחים שההסתברות לשובם למעגל הטרור קרובה לוודאית. אבל לנו מכרו "סולידריות", כאשר למעשה הסיפור היה הפוך.
* * *
זה לא רק מחיר העסקה. זה המכלול. רוצחים וארכי-מחבלים שיושבים בכלא הישראלי משחקים שש-בש, עושים תארים אקדמיים, חיים בתנאים של שלטון עצמי, מבשלים לעצמם את האוכל, מחזיקים טלפונים דור שלישי, צופים בערוצי טלוויזיה חביבים עליהם, זוכים לאספקת מזומנים מסודרת בחסות הרשות הפלסטינית (גם כסף שמזרימה ישראל), מנהלים חשבונות פייסבוק, ומכתיבים את סדר היום של עצמם. אין עוד קבוצת אסירים בעולם שזוכה לתנאים כל כך מדהימים. הם אולי מאחורי חומות וגדרות, אבל הם האדונים. הגרסה המעוותת של שיח הזכויות הפכה אותנו למשותקים. לא משום שאמנת ז'נבה כופה על מדינה כלשהי הענקת תנאי לוקסוס לרוצחים. ממש לא. זה משום שרוח רעה השתלטה עלינו. היא זוכה לשלל ביטויים. בקרבנו פועלת "קליניקה" לאסירים ביטחוניים, ועמותות ישראליות קוראות להם "אסירים פוליטיים", והן גם מקיימות ימי עיון רציניים לחלוטין בין כותלי האוניברסיטאות. כן, קליניקה בשליטת עדאלה באוניברסיטת חיפה, ויום עיון על "אסירים פוליטיים" (הס מלומר רוצחים או מחבלים) בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. ואצלנו קוראים לזה "חופש אקדמי" או "חופש ביטוי".

* * *
אין שום קשר בין נתניהו לבין השיח המעוות הזה. אבל מדובר באותו אובדן של שכל ישר. גם כאשר הם כבר מחוץ לכלא, הם ממשיכים להפוך את שיח הזכויות לפלסטלינה בשירות הטרור. מוסטפה דיראני, ששוחרר באחת העסקאות הקודמות, תבע את מדינת ישראל מהכלא, והוא זכה להחלטה שיפוטית שמאפשרת לו להמשיך לנהל תביעת נזיקין נגד ישראל גם לאחר שחרורו בעסקת חילופין ב-2004. זה כמובן מנוגד לדין הנוהג במדינות מתוקנות אחרות, אבל אפשר לסמוך על היהודים. אין גבול לתקדימים העולמיים שישראל יוצרת, בתחום הכניעה לטרור. 

* * *  

ומה שנכון לאסירים נכון לרצועה כולה. בחסות ישראל מתפתחת שם החממה הגדולה ביותר של האיסלאם הרדיקלי. מצד המנהרות זורמים אמצעי לחימה ללא הגבלה, ומהצד הישראלי מוזרמת אספקה הומניטרית שוטפת. מדי יום ומדי שבוע אספקה ללא סוף. הסגר היה לא יותר מהצגה, שרק פגעה בישראל. מדוע ספגטי כן ופטרוזיליה לא? ישראל הפכה למגוחכת. כאשר גלעד שליט ישב בכלא, לפני ואחרי "עופרת יצוקה", העבירה ישראל לרצועה חשמל, מים, אספקה שוטפת ומשאיות עמוסות כסף. הכסף נועד לתשלום משכורות לעובדי הרשות הפלסטינית. אלא שככל שמדובר ברצועת עזה, ההגדרה גמישה. 9,000 מהם עובדים במשטרה הכחולה. בתוכם כלולים גם אנשי מנגנונים נוספים. ייתכן שגם אלה שהחזיקו את גלעד שליט.
וכי באמת לא ניתן היה להפסיק להם את התשלומים? נכון, ישראל חתומה על הסכמים. אבל זה קצת מגוחך לדבר על חובת ישראל לכבד הסכמים, כאשר החמאס רמס ברגל גסה את זכותו של שליט לביקורים של הצלב האדום. אין לישראל שום חובה לשלם. ישראל הייתה יכולה ללחוץ. זה מה שאומר השכל הישר. איבדנו אותו. 
היה אפשר לעצור לא רק את אספקת המזומנים, אלא גם את אספקת החשמל. נכון, ארגוני "זכויות אדם" היו עותרים מייד לבג"ץ. הם כבר עשו את זה. אבל אוי לה למדינה שהופכת למשותקת, לחסרת יכולת לפעול, כאשר במקום שמירה על זכויות אדם, התוצאה היא פרס לטרור, לחמאס ולרמיסת זכויות אדם. זכויות אדם הן עניין חשוב. אבל ישראל, בלחץ ארגונים זעירים עם הון ממדינות המערב ומגופים כנסייתיים הצליחו להשליט עלינו מוטציה מעוותת של שיח הזכויות. "זכויות אדם" הפכו למכשיר בשירות הטרור. משום שאם צד אחד אינו נדרש לשלם מחיר, והוא מוחזק על תקן של ילד מפגר שמותר לו הכל, והמדינה הפטרונית חייבת לספק לו הכל - אז זו לא גישה הומנית. זו גישה גזענית. גזענות במסווה של נאורות והומניות.

* * * 

במבחן התוצאה, מתברר שהקמפיין לשחרור שליט הוא סיפור הצלחה אדיר. לחמאס כמובן. נכון, פה ושם עלו דרישות להפסיק את הזרמת ההון לחמאס, להקשיח את התנאים לאסירים פושעי המלחמה והרוצחים, אבל הטון הכללי היה בעל מסר ברור: "בכל מחיר". מה בדיוק היו אמורים להרגיש ראשי החמאס עם קמפיין כזה? עם הזמן הפך הקמפיין לפסטיבל. גימיקים, ידוענים, מצגים והצגות. זה קמפיין שהצלחתו הגדולה היא בדיכוי הדיון הציבורי. למעט הבלחות קצרות של הצעות ללחץ על החמאס, זה היה קמפיין בשירות הנהגת החמאס. זה לא ברור אם הקמפיין עצמו העלה את המחיר. זה ברור שהקמפיין הקשיח את לבם של מנהיגי החמאס. ככל שהקמפיין התגבר, כך היה ברור בשירות מי הוא עובד ועל מי הוא לוחץ. כאשר ראש המוסד הפורש, מאיר דגן, ניסה לומר משהו בגנות הכניעה - הדברים שלו לא זכו לשום הד רציני. הפסטיבל השתיק את הדיון.

בחודש יוני האחרון זכה הקמפיין לאחד משיאיו. תמונה של ארבעה ראשי שב"כ ומוסד הופיעה בפרסומות ובשלטי חוצות תחת הכותרת: "אפשר וצריך להחזיר את גלעד הביתה היום". בדיוק באותם ימים גילה ראש הממשלה שעל הפרק עמדה הצעה גרמנית חדשה לשחרור שליט. הוא קיבל את ההצעה, סיפר נתניהו, והחמאס אפילו לא טרח להשיב עליה. הוא הוצג מייד כשקרן. עבר עוד יום, וממשלת גרמניה הבהירה שנתניהו דובר אמת. האם זה שינה משהו בקמפיין? כלום. בדיוק כפי שנתניהו הוצג בתקשורת כשקרן, וההבהרה הגרמנית פורסמה בקטן, כך בדיוק נמשך הקמפיין. כך שנחזור למנהיגי החמאס. בתנאים כאלה, עם קמפיין כזה, מה הם בדיוק צריכים לעשות?

* * * 

זה הרקע. קמפיין, תקשורת, שיח זכויות מעוות. המנהיגות, ללא יוצא מן הכלל, עמדה בצד השני. אולמרט, לבני, ברק, נתניהו. כולם היו נגד הכניעה. הם הסבירו מצוין מדוע הם נגד. אבל השבירה, או הכניעה, הייתה רק עניין של זמן. התוצאה איננה סולידריות אלא הפקרות. ישראל הפקירה את האינטרסים שלה. ישראל הפקירה את החיילים שעלולים להיחטף. ישראל העניקה ניצחון אסטרטגי לחמאס. ישראל העניקה פרס אדיר לטרור. אל נא נקרא לזה סולידריות.

מותר למנהיגים לשנות עמדה. מה שרואים מעמדת ההכרעה שונה ממה שהם רואים מעמדת האופוזיציה. אלא שלא בשינוי כזה עסקינן. שום דבר לא השתנה. הם כבר היו בעמדת המנהיגות. הם ידעו, יותר מאחרים, שאין כאן שום עסקה. יש כאן רק כניעה. שום אינטרס לאומי או ביטחוני לא התגלה לפתע פתאום. להפך. החמאס הפך עם הזמן לאיום הרבה יותר גדול. היה ויש צורך לטפל באיום הזה. אם היה צורך בשינוי, הרי שהוא לכיוון ההפוך. אבל זה לא קרה.

כאשר כתב נתניהו, אז שגריר באו"ם, מכתב נגד עסקת ג'יבריל, הוא לא היה בעמדת הכרעה. אבל הייתה לו עמדה ברורה. עברו עוד שנים אחדות, והוא כתב: "הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש'ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות ... התוצאות לא איחרו לבוא. היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה". הוא כתב את הדברים בשנות התשעים. הוא התכוון לאינתיפאדה הראשונה. היא הייתה משחק ילדים לעומת מה שעוד הגיע אחר כך. גל רצחני שהחל בשנות התשעים, והפך לאינתיפאדה הרצחנית של העשור הקודם.

* * *

הזיגזג של נתניהו מצטרף אל הזיגזג של אהוד ברק. הרי רק בסוף 2009 הוא אמר: "אנו נמצאים במדרון חלקלק, מג'יבריל ועד טננבאום, ואת המדרון הזה אין ברירה אלא לעצור", ובאותה הזדמנות הוא גם יצא נגד הקמפיין: "אני מציע לעצמנו לא להתחיל לחשוב במושגים של התבכיינות, איבוד חוט השדרה". וכדי שיובהר שאין מדובר בפליטת פה, עברו ימים אחדים והוא חזר על עמדתו: "אנו עושים ונעשה כל מהלך ראוי ואפשרי להחזירו במהרה הביתה למשפחתו. כל מהלך אפשרי וראוי להחזירו, אבל לא בכל מחיר, לא בכל מחיר". עבר זמן לא רב, ואותו אהוד ברק הפך לחייל של הקמפיין ולתומך נלהב בכל עסקה. הוא אפילו לא היסס לשלוח אצבע מאשימה אל עבר נתניהו.

* * *

עכשיו מנסה נתניהו להציג את העסקה כהצלחה. כאילו ששלושים או ארבעים מחבלים שעליהם ויתר החמאס הם הסיפור. כאילו שהעובדה שהם יגיעו לרצועה, ולא לגדה, היא שעושה את ההבדל. נו, באמת. הרי מדובר בקוסמטיקה. הרי הסיפור איננו 1,027 ללא השלושים או עם השלושים. הטעות מצויה בכך שישראל משחררת יותר מאחד תמורת אחד. בצמרת המדינית והביטחונית יש קונצנזוס נרחב, כבר שנים רבות, שהעסקאות הקודמות היו טעות אסטרטגית איומה. זה ברור שבעוד ימים או שבועות או חודשים, זה יהפוך לקונצנזוס בצמרת גם בעניין העסקה הנוכחית. הרי ועדת שמגר, שמסקנותיה כביכול חסויות, תמליץ על סוף עידן הוויתורים. אם זה כל כך נכון, אז מדוע זה לא נכון גם עכשיו? כך שצריך לשאול: אז איך זה קורה שאתם חוזרים על אותה טעות ועוד בעיניים פקוחות? זה כוחו של קמפיין. זה כוחה של התקשורת. זה כוחו של שיח זכויות מעוות.
כל הדברים הללו אינם אומרים שהיה צריך להפקיר את גלעד שליט. היה צורך להפעיל לחץ - על החמאס. לא על ישראל. ואם הייתה נוצרת בעיה הומניטרית, ישראל הייתה צריכה להתייצב מול כל העולם ולומר: הבעיה יכולה להיפתר תוך יום אחד. ברגע שהחמאס יקיים את הסכם ז'נבה, ויתיר ביקורים סדירים של הצלב האדום אצל גלעד שליט, לא יהיה שום משבר. אלא שאיבדנו את הכוח לעשות אפילו את הדבר הפשוט הזה.

שום ועדה לא תפתור את הבעיה. הרי ברור שהמסקנות יהיו שאסור לבצע עסקאות כאלה, בלה-בלה-בלה. וזה ברור שהמסקנות לא יהיו שוות את הנייר שעליו הן כתובות.  והדברים כאן אינם הצעה ואינם תוכנית עבודה. זו רק זעקה.
* * *
הדברים הללו נכתבים בכאב. כאשר גלעד שליט ישוב, יהיו כאן הרבה דמעות. אני רק בן אדם. גם לי תהיה דמעה. גם אני אשתתף בשמחת המשפחה. אבל זה לא ימנע ולא צריך למנוע את זכות הזעקה.

לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד, 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני