דרבניזציה של המחאה..

העובדה שגלן בק הוא תומך נלהב של ישראל אינה פוטרת אותו מסימני שאלה בנוגע לעמדותיו האנטישמיות, בדיוק כשם שהתמיכה בצדק חברתי אינה מעניקה הכשר גורף לאנשי שמאל קיצוני שעלולים להרוס את המחאה החברתית * ש"ס מתעללת בחלשים

גם אני, יורשה לי להודות, התלהבתי פה ושם מגלן בק, שדרן הטלוויזיה המוביל של רשת FOX האמריקנית. לשעבר. התחקירים שלו נראו מהממים, גם אם פומפוזיים. מתברר שגם לערוץ הימני והפופולרי הפך בק לבעיה. הוא נאלץ לפרוש. וזה בהחלט מעורר סימני שאלה.
בק הגיע לישראל כדי לקיים מפגן הזדהות. האם מדובר באורח רצוי? האם ראוי לקבל תמיכה מכל אדם? פעמים רבות בשנים האחרונות עסקתי בדיוק באותה שאלה, אבל מהצד השני. גופים ואנשי שמאל שפויים שיתפו פעולה עם אנטי-ציונים גמורים. כשפרופסור פניה עוז-זלצברג, לא מהשמאל הקיצוני, חתמה על עצומה הקוראת לסירוב חוק, זה היה מעשה חסר אחריות, בלי שום קשר לתוכן המחאה (שגם הוא עצמו היה מופרך מיסודו). משום שתמיכה של השמאל הציוני בהפרת חוק דומה לתמיכת דן מרידור בברוך מרזל. אלא שהשמאל, גם השפוי, החל לאבד שפיות. והשאלה היא, האם גם הימין, שהפירוד בו גדול יותר, וטוב שכך, עלול גם הוא לאבד שפיות. 

גלן בק הוא ידיד אמת של ישראל. אין רבים כאלה. הוא תמיד לצדנו. הוא חקר, הוא חשף, הוא תמך. כשאין לך יותר מדיי ידידים, קשה קצת להיות בררניים. זה נכון שהשמאל העולמי, וגם הישראלי, צועד יחד עם ג'יהדיסטים, בהפגנות נגד ישראל. לפעמים יש בהפגנות הללו קריאות להרג יהודים. הנאורים הגלובליים לא עושים שום חשבון. הם מצטרפים לכל הפגנה אנטי-ישראלית. יהיו יוזמיה ותומכיה מי שיהיו. אלא שמעשיו המתועבים של השמאל אינם צריכים להיות המודל הראוי לתומכי ישראל, מימין, ממרכז ואפילו משמאל.

ח"כ דני דנון, האמרגן של בק בישראל, הבהיר ששום דבר ברקע של בק אינו מעניין אותו, כל עוד מדובר בתומך נלהב של ישראל. תסמונת ידועה של השמאל הישראלי, גם בחלקו השפוי, שמוכן לשתף פעולה עם כל גורם מתועב, אדם או ארגון, שמתחזה ל"פעיל זכויות אדם" או "מתנגד לכיבוש". גם נסראללה מתנגד לכיבוש. זו סיבה להפגין אתו נגד ישראל? נעם חומסקי, האדמו"ר של חלק גדול מהשמאל העולמי, חושב שכן. מצד ימין, גם דנון חושב שכן.

בק איננו נסראלה, וגם לא קרוב לכך, במפת ההשוואות. אלא שגם כך, בק הוא ימין קיצוני במושגים אמריקניים. רחוק מאוד מהקונצנזוס. רחוק מאוד מרוב קשת הדעות שמאפיינות את היהדות האמריקאית או את תומכי ישראל. שמות רבים הוזכרו כמי שאמורים להשתתף במפגן התמיכה שלו בישראל, ביניהם גם מיט רומני, ניוט גרינגיץ', ג'ו ליברמן ואחרים - שידועים כרפובליקאים ו/או תומכי ישראל. רובם, אולי כולם, לא יגיעו. משום שבק זוכה לביקורת לא רק מליברלים אמריקניים, אלא גם מרפובליקנים ואוהדי ישראל. בק נתפס לתיאוריות מופרכות משהו. פה ושם על גבול האנטישמיות. בהיותו מורמוני, זה לא יהיה מוגזם לחשוד שההתנגדות שלו לפתרון שתי המדינות, והתמיכה שלו בישראל הגדולה ובמפעל ההתנחלויות נובעות מאמונה משיחית, שהמשכה הוא התנצרות של היהודים שנקבצו בישראל.
אחד הספרים שעליהם המליץ בק ברשימה הנבחרת שלו מצוי גם ספר של מחבר אנטישמי ידוע, אליזבט דילינג. יש גם טענות על סימני אנטישמיות אצלו. שמונה מתוך תשעת האנשים בעלי ההשפעה השלילית ביותר על העולם, לפי בק, הם יהודים. בעבר השווה בק בין רבנים רפורמיים לבין האיסלאם הרדיקלי. גם הליגה נגד השמצה, גוף שאינו חשוד באנטי-ישראליות, פרסמה גינוי לדברים.

כך שבק ראוי לקבלת פנים בנוסח כבדהו וחשדהו. לישראל אין שום עניין להיות מזוהה עם הימין הקיצוני בארה"ב. זה המיקום של בק. זה לא המיקום של ישראל.

דרבניזציה של המחאה

מה שנכון בעניינו של גלן בק ואהבת ישראל, נכון גם בעניינו של הצדק החברתי והשמאל הרדיקלי. דברים אמורים בכך שבשנות התשעים הייתי איש מחנה השלום. מפגשים, הפגנות, מחאות, וחוזר חלילה. הכיוון היה ברור. שתי מדינות לשני לעמים. זכות הגדרה עצמית. כסף לשכונות ולא להתנחלויות. ועוד ועוד. עמדותיי לא השתנו. מחנה השלום השתנה. נקודת המפנה הייתה ועידת דרבן, ב-2001, שהסתיימה ימים ספורים לפני פיגועי התופת של ה-9.11. רבים מאלה שהיה נדמה שהם שותפים למחנה השלום הגיעו לאותה ועידה. והנה, במקום רדיפת שלום, הטון הפך למאיים ולחשוך - רדיפת ישראל. ישראל הפכה למדינת אפרטהייד גזענית. מדינה שאין לה זכות קיום. הנימה לא הייתה רק אנטי-ציונית. גם אנטישמיות הייתה ברקע.

אפשר היה למצוא סימנים מוקדמים לפני הוועידה. הרי שמאל רדיקלי ואנטישמי היה מקדמת דנא. אבל ועידת דרבן הייתה סיפור אחר. לא עוד שלום. לא עוד שתי מדינות לשני עמים. לא עוד זכות ההגדרה העצמית. לא עוד בית לאומי לפלסטינים, לצד בית לאומי ליהודים. כל אלה עברו מן העולם, לרעת הפיכת ישראל למצורעת ולגיטימציה לטרור. החל מאותה שנה עמד העשור בסימן דרבן. לא עוד ארגוני שלום, אלא בעיקר "ארגוני זכויות אדם", שהתיישרו, מי יותר ומי פחות, לפי תזמורת דרבן. עכשיו זה  ה-BDS (חרם וסנקציות) על שלל ארגוניו שנותנים את הטון. והם אינם מסתירים אלא מבהירים: המטרה אינה שלום. ולא מדינה פלסטינית. המטרה היא ביטול הישות הציונית. הם לא בעד. הם נגד.

ועידת דרבן התחוללה דווקא בציון דרך היסטורי. היא התכנסה לאחר ועידת קמפ-דייוויד, לאחר הצגתו של מתווה קלינטון ולאחר שיחות טאבה. זו הייתה שנה עמוסה שבה שברה ישראל הרשמית כמעט כל טאבו. כן למדינה פלסטינית. כן לחלוקת ירושלים. כן לקווי שישים ושבע, למעט תיקונים וחילופי שטחים. אלה היו הפלסטינים שאמרו לא ופתחו באינתיפאדה. ולמרות זאת, דווקא באותה נקודה, כאשר היה נדמה שהשלום בהישג יד, נשבר מחנה השלום ורוסק. את ההובלה תפס המחנה האנטי-ציוני.  

כל ההקדמה הזו לא נועדה אלא כדי להסביר את היחס המעורב שיש לח"מ למחאה החברתית. המחאה מוצדקת. האחדות מבורכת. זה לא אומר שאסור לדבר על תופעות שעלולות להוביל אותנו להתרסקות בנוסח דרבן. זה קרה אז. זה עלול לקרות שוב. אפשר להגיע להישגים במאבק הנוכחי, משום שמחנה אדיר וגדול מרגיש שנמאס לו.  אחרי ההפגנות בעפולה ובבאר-שבע, מתגבר הפזמון הישן על אחדות המחנה, על מחיקת ההבדלים, על שבת שמאל וימין, כפר שלם עם כפר שמריהו. נשמע מרנין. אלא שזו גם נקודת זמן מסוכנת. משום שקורים עוד דברים. זו מחאה שיש לה הנהגה (בעיקר "השביעייה הסודית"), והשבוע בלטו אנשי רשימת "היועצים". יש שם אנשים טובים ורציניים. אבל לא רק. יש שם גם שמות ידועים מהשמאל הקצת פחות שפוי. כולל תומכי סרבנות וזכות שיבה. מה עושים שם, לעזאזל, אנשים כמו עדי אופיר ואראלה אזולאי? נכון, הם לא בחזית. הם מאחורי הקלעים. זה תמיד מתחיל ככה. והתוצאה היא אסון.
עוד טרם נפתח השיח עם ועדת טרכטנברג, כבר הודיעו היועצים שישראל היא "רפובליקת בננות", ושכל מעשי הממשלה הם בגדר "הולכת שולל". הניסוחים הללו, צריך להודות, מזכירים את ניחוח דרבן. אז זה היה בתחום המדיני: אסור לדבר עם ישראל. זו רפובליקת בננות בחסות אמריקנית. זו ממשלה שמוליכה שולל. הסגנון הזה חוזר, הפעם בתחום החברתי. 
וגרוע מכך, יש ציד מכשפות נגד כל ביקורת. אם מישהו כבר אומר או כותב משהו, בשם זכות הציבור לדעת, הוא הופך לאויב האומה והמחאה. אסור לבקר את מנהיגי או יועצי המחאה. אסור לספר את האמת. הרי מדובר בקדושים. הבולשביזם חוזר, ובגדול. 

בתוך מחנה השלום, בסוף שנות התשעים, בתחילת העשור הקודם, התרוצצו הרבה מאוד נשמות. רובן רחוקות משנאת ישראל. רובן בעד שלום. אבל תסמונת דרבן הפכה לסרטן שפגע במחנה השלום. לא בגלל הרוב. בגלל המיעוט שהשתלט על השיח. אין כמו אותה הצטרפות של עוז-זלצברג לקריאה להפרת חוק כדי להבין את הדרבניזציה של המחנה השפוי. הרוב, אט אט, התאייד. היה כלא היה. 

גם היום, בתוך המאבק החברתי, מתרוצצות נשמות רבות. הרוב רוצה צדק חברתי. ברוב הזה יש מרכז, שמאל וימין. אבל יש גם טיוח. יש גם העלמה של העובדות. התקשורת ממעטת, אם בכלל, לחשוף את הפרופיל הפוליטי, המלא, של מנהיגי ויועצי המחאה. כולנו מחנה אחד, מטיפים לנו, וזה לא מדויק. המפגינים מגיעים מהמעמד הבינוני והסובל. יש בתוכם את הגיוון הרחב. קשה קצת לומר שיש גיוון כזה בהנהגה או בשדרת היועצים. המרחב שם הוא בעיקרו בין השמאל לשמאל הקיצוני. גם ההפגנה האחרונה, שהייתה אמורה להתנהל בדממה, לאות הזדהות עם נפגעי הדרום, נלקחה למקום אחר, של הזדהות גם עם עזה, על ידי פעילי השמאל הרדיקלי. הדרבניזציה כבר כאן.

כך שהדרישה לשתיקה לנוכח האחדות היא חלק ממנגנון ההרדמה. דווקא משום שהמחאה חשובה, דווקא משום שרצוי וראוי שהיא תוביל לשינוי, כדאי וצריך לבדוק לאן זה הולך. מעטים מתוך מחנה המחאה שייכים לזרם שהרס את מחנה השלום לפני עשור. מעטים בכלל הציבור, מעטים במחנה המחאה, אבל רבים מדיי בהנהגה. אם לא ניזהר, הם עלולים להרוס את תנועת המחאה.

אתוס לאומי וערביי ישראל

בשבועות האחרונים הבעתי את הדעה שצדק חברתי תלוי בסולידריות, וכי סולידריות מושגת בתנאים של הומוגניות (פינלנד, דנמרק, צ'כיה, יפאן ועוד) או אתוס משותף. הטענה נגדי הייתה שאין סיכוי שערבים יהיו חלק מהאתוס, כך שהגישה שלי היא גזענית משהו. זו טענה אווילית. משום שערבים יכולים וצריכים להיות חלק מהאתוס. כאשר עזמי בשארה, ראאד סלאח וחנין זועבי הם הפנים הבולטות של המגזר הערבי - אכן יש בעיה. יש עוינות ולא סולידריות, ובוודאי שאין אתוס משותף.

אלא שיש מגזר ערבי אחר, שהוא חלק מהאתוס. ראשית, רוב ערביי ישראל, ועדיין רוב הצעירים, תומכים בשירות אזרחי, שהוא למעשה שירות לאומי. שנית, המעורבות של ערביי ישראל בפעילות עוינת - שואפת לאפס. פחות, באופן יחסי, לעומת המיעוט המוסלמי באנגליה. ושלישית, יש היום מודלים חדשים שיוצרים את האתוס המשותף.

הנה אחד מהם. בתפן שבגליל הקים היזם הערבי עימאד תלחמי את חברת באבקום ("השער שלכם", בערבית) שעוסקת במתן שירותי תוכנה, מוקדנות, תרגום ועוד לחברות ענק במשק. נכון להיום, תוך שנתיים וחצי מאז הוקמה, מעסיקה החברה 550 עובדים, תוך שמירה על חלוקה של 35% מוסלמים, 35% דרוזים, 10% נוצרים ו-20% יהודים. החברה גם מעסיקה חמישים מהנדסי תוכנה. 90% ערבים. ביקרתי במרכז החברה. אם מישהו זקוק להוכחה שאפשר גם אחרת, מבחינת האווירה ביחסים בין קבוצות אתניות - הרי ששם מצויה התשובה. האתוס המרכזי של החברה הוא מצוינות. משום שלפי הפילוסופיה של תלחמי, שאותה הוא מנחיל לעובדים, זו הדרך לצמצום פערים ולדו-קיום. וזה אכן עובד. אחד התחומים הבולטים שבהם עוסקת החברה הוא מוקדי שירות טלפוני. והנה, למרות המבטא הערבי של רוב המוקדניות והמוקדנים, החברה זכתה למקום ראשון בסקר שביעות רצון של לקוחות. ביטויי הגזענות מצד לקוחות יהודים, אומר תלחמי, שואפים לאפס.

עוד משהו שעלול להיראות מוזר למתבונן מהצד. החברה שומרת על הפרדה מסוימת, לא מוחלטת כמובן, בין קבוצות עובדים, על בסיס שיוך עדתי-דתי. תלחמי אינו מעוניין שבמקום ייווצרו רומנים בין בני קבוצות שונות. זה לא יתקבל בברכה בקהילות השונות באזור. כך שבחלק ממרכזי ההעסקה יש דווקא הפרדה. דרוזים, נוצרים, מוסלמים ויהודים יכולים ליצור חברת מופת ביחד, כשבראשה ערבי-ישראלי, וגם לטפח אתוס של דו-קיום ומצוינות.

יש עוד מודלים. כמו היוזמה לשיפור מעמד האישה, שראויה לכיסוי נרחב יותר, וכמו יוזמות נוספות, קהילתיות וכלכליות. כך שערבים יכולים וצריכים להיות חלק מהאתוס המשותף. ובתנאי שהאתוס הזה הוא קרוב יותר לתלחמי מאשר לראאד סלאח וחסידיו.

החזרת התעללות ליושנה

בשבועיים האחרונים עסקתי בסיפור כפר שלם, וההתעללות בתושבי הכפר מצד הממסד. שר השיכון, אריאל אטיאס, הבהיר בתגובה לשאלתי שבשלב זה לא יהיה פינוי תושבים, עד לגיבוש קריטריונים. אלא שהימים נוקפים ויש חשש שהתשובה היא על גבול ההונאה. משום שהבעיה איננה פינוי מידי. הבעיה היא שנגד חלק התושבים מתנהלים הליכי פינוי, גם בבתי משפט. חזרתי ושאלתי את השר האם ההליכים הללו יופסקו, והאם דינם של תושבי הכפר יהיה דומה לדינם של בני קיבוצים ומושבים שנשלחו על ידי המדינה ליישב את המדינה.  עבר למעלה משבוע והשר מתחמק מתשובה. המסקנה המתבקשת היא שהקפאת הפינויים שעליה הודיע השר היא בעיקרה הונאה. אין שום שינוי. אין הקפאת הליכים. ההתעללות בתושבי כפר שלם נמשכת. בבחירות הבאות תספר לנו ש"ס, כהרגלה, שהיא נציגת החלשים והנדכאים. ככל שאטיאס הוא נציג ש"ס, הרי שש"ס היא נציגת בעלי ההון והמתעללים.