הנכבה החברתית...

בשיא המחאה על מצוקת הדיור, מודיעה המדינה לתושבי כפר שלם שהם עומדים להיזרק לרחוב * הפרוטוקולים, השקיפות והנתק בין המחאה להנהגה* "מסמך הדרישות" ותסמונת בילעין *  על פליטים ומצוקת הדיור

 

אם חשבנו שמשהו השתנה, בעקבות המחאה, אז כדאי לחשוב שוב. ראינו את מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה, כשלידו שר האוצר ושר השיכון. הם דיברו גבוהה על פתרונות. אבל באותם רגעים שבהם הם הרעיפו הצהרות, ישבו בחברת חלמיש, חברה בשליטת משרד השיכון ועיריית תל-אביב, והוציאו מכתבים לתושבי כפר שלם בדרום תל-אביב. הם מתבקשים ל"תאם בתוך 14 יום" את הפינוי מבתיהם שלהם.  זה כנראה הפרויקט המעשי הראשון. זו התשובה של שר השיכון, איש ש"ס אריאל אטיאס, למצוקת הדיור. הוא רוצה לזרוק אותם לרחוב.

סיפור כפר שלם הוא סאגה שנמשכת עשרות שנים. מדובר בפליטים יהודים מארצות ערב. הם יושבו שם לאחר קום המדינה. בדיוק כמו אחרים שהגיעו למושבים. אין להם בעלות משפטית על הקרקע, כפי שאין למגזרים האחרים. במשך שנים היו תהליכי פינוי. כך, למשל, בשנות התשעים פעל שם פרוייקט "בנה ביתך". תושבים קיבלו פתרונות דיור הוגנים. ואז, בשנת 1996, נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה. תשעים אחוז מתושבי האזור הצביעו לו. לאות תודה, ביטל השלטון החדש את הפרוייקט. זה היה שלב א'. ההתנכלויות החלו. עכשיו אנחנו בשלב ב' - צווי פינוי.

נתניהו אינו לבד. אפשר גם להניח שאינו מעורב. שר השיכון הוא חבר במפלגה חברתית שמתיימרת, איזו בדיחה, לייצג את החלשים. ולכן הוא משגר להם מכתבי פינוי. אין גבול לחוצפה. בעצם הימים שמסביב רוחשת המחאה החברתית הרצינית ביותר שידעה המדינה - החלשים זוכים להודעות מראש על כוונה לזרוק אותם לרחוב. חרפה.

תושבי כפר שלם הגיעו לישראל כפליטים מארצות ערב, לאחר שרבים מהם נושלו וגורשו. עד עכשיו הייתה גאוותה של ישראל על כך שהיא שיקמה את הפליטים. היא לא הנציחה אותם בפליטותם, כפי שעשו מדינות ערב. עכשיו מתברר שממשלת ישראל - ממשלה ימנית בראשות בנימין נתניהו - מתכוונת להפוך אותם שוב לפליטים. אין גבול לאיוולת.

תושבי כפר שלם, כמו שכונות אחרות שאליהן הגיעו יהודים כפליטים, ראויים לאותם הסדרים, אבל בדיוק אותם הסדרים, כמו תושבי קיבוצים ומושבים. זכויות על הקרקע. היו הצעות חוק בעבר, שעסקו בהסדרי פינוי שכונות. הן אף פעם לא זכו להשלמת חקיקה. תמיד יש אחרים שש"ס טרחה לדאוג להם. כמו כל ממשלות הימין. עכשיו זו ההזדמנות של הליכוד ושל ש"ס. את החרפה הזאת, בעצם הימים הללו של משבר הדיור, הם לא רק יכולים למחוק. הם חייבים למחוק.  

פרדוקס המחאה ואחוז החסימה
בין כפר שלם לשדרות רוטשילד יש מרחק של פחות מעשר דקות נסיעה. אבל תרבותית, חברתית, ופוליטית יש מרחק של שנות אור. תושבי כפר שלם לא חלמו לשתף את "מנהיגי המחאה" במצוקה שלהם. הרי מדובר בעולמות שונים.  

וזו אולי הבעיה הגדולה של מהפכת רוטשילד.  
הפרדוקס הגדול ביותר מצוי בפער שבין הכוח הציבורי של המחאה לכוח האלקטורלי שלה. הכוח הציבורי עומד, לפי הסקרים, על קרוב לתשעים אחוז. תמיכה שלא הייתה לשום תנועת מחאה חברתית מאז קום המדינה. העם רוצה שינוי. העם רוצה צדק חברתי. אבל אם חלילה ינסו יוזמי המחאה לרוץ לבחירות, הם לא יעברו את אחוז החסימה. הרי אפילו על שירת ההמנון הלאומי, בסיום ההפגנה בתל-אביב, הם לא הגיעו להסכמה. כך שהכוח האלקטורלי שלהם שווה בערך למספר המפגינים בשייח' ג'ראח.

ולמרות זאת, המחאה חשובה הרבה יותר מחברי הגרעין המייסד שלה. היא גדולה יותר. יש להם זכות ראשונים. אין להם זכות קניין. הם כבר מאבדים תמיכה ואחיזה. באשמתם. עוד רמיסה של ההמנון, ועוד הערות מאסכולת בילעין (סתיו שפיר: "נתניהו עלול לפתוח במלחמה כדי לדכא את המחאה"), והפיצול בין הגרעין המייסד למחאה רק יגדל. והוא ממשיך לגדול. בעיתון "הארץ" פורסם שמארגני המחאה הוסיפו שני סעיפים ל"מסמך הדרישות": הכרה בכפרים בדואיים לא מוכרים והגדלת השטח המוניציפלי של הרשויות הערביות. מוזר. הכרה בכפרים הלא מוכרים מגיעה מכיוון עמותות מאוד ידועות. בעיקר מהשמאל הרדיקלי. זה בערך כמו להכיר במאחזים הלא-חוקיים. הדרישה בעניין השטח המוניציפלי מוצדקת לחלוטין. אבל למה רק לרשויות ערביות? הרי עיירות פיתוח רבות סובלות מאותה בעיה, של חלוקה לא הוגנת ולא צודקת של שטחים מוניציפליים. שאלתי את איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, צעיר בגילו, אבל האחראי המבוגר של מחנה המחאה, על הדרישות החדשות. הוא היה מופתע. טען שאין לו מושג. וזו רק ההתחלה. 
צריך לציין שסיעת "עיר לכולנו", בראשות דב חנין, הייתה מחוברת בעבר לשכונות בדרום ת"א בכלל ולכפר שלם בפרט. כך שיש לנו כאן עוד פרדוקס. יש חלקים בשמאל שאכן מתייצבים לצד השכונות. אבל אותם תושבים יצביעו תמיד, אבל תמיד, גם בהקשר המקומי, בוודאי הארצי, רק לאותן מפלגות שעושקות אותם באופן שיטתי.

מנהיגות ושקיפות

האם שמעתם על נועה סביר? אולי על מיה שושן? מישהי מהן התראיינה לתקשורת? מייד נחזור אליהן. ובכן, מאהל רוטשילד, הראשון בגל המחאה הנוכחי, היה אמור להיות חלון הראווה של  הדמוקרטיה העממית. עם אספות פעילים, בנוסח האגורה באתונה. לאסיפות הללו הגיעו, כמובן, גם הדמויות הידועות. נוהלו פרוטוקולים מסודרים. זה קרה, למשל, ביום רביעי, ה-27.7, לאחר ההפגנה הראשונה והגדולה. היו שם דפני ליף, יגאל רמבם, רגב קונטס וסתיו שפיר, שאפילו אמרה: "חלמנו על אסיפות דמוקרטיות. חלמתי על אסיפות בקונצנזוס". המילה "שקיפות" עלתה שם שוב ושוב. כך נאה וכך יאה למי שדרשו שקיפות מול המצלמות גם מהמשא ומתן שלא היה ולא יהיה עם ראש הממשלה.

עברו עוד יומיים, והתנהלה עוד ישיבה. שוב עם פרוטוקול מסודר. בהתאם להחלטות קודמות, באותה אסיפה נבחרו שני נציגי המאהל של רוטשילד, לצורך הקמת המנהיגות או פורום התיאום הארצי. שתיים נבחרו: נועה סביר ואיה שושן. עברו עוד ימים אחדים. איש לא החליט להדיח אותן. אבל איכשהו, כפי שאמר לי אחד מפעילי המאהל, ההחלטה התאיידה. השתיים הללו לא התאימו לגרעין המייסד. הן מודרו והודרו.  

"רימיתם אותנו, בגדתם בנו"

זו הייתה רק ההתחלה. בשבוע האחרון התגברה התסיסה במאהל. לא ברור אם רוב, אבל ברור שרבים מאלה שיושבים שם ולנים שם חשו שהם מורחקים ומנותקים. זה כבר לא הנתק בין הממשלה לציבור. זה נתק בין מה שהיה אמור להיות הנהגת המחאה לבין יושבי המאהל. לפי תלונות שהגיעו לח"מ, רוב אנשי הגרעין המייסד (למעט יגאל רמבם), שהפכו לאורחים קבועים בתקשורת, אינם לנים במאהל. הם מבקרים בו, אם יש צורך, בעיקר לצורכי תקשורת.  "תחושת אנשי המאהל כלפי 'הנהגתם' היא: רימיתם אותנו ובגדתם בנו", נכתב במסמך שפרסמו אנשי המאהל. אותם אלה שהיו חלק מהאסיפות הראשונות.

אסור לזלזל בחברי הגרעין המייסד. הם יזמו. הם הובילו. הם סחפו. יש להם זכות ראשונים. אבל משהו קרה שם. מתברר שהאנרכיה במאהל, אור הזרקורים ועודף החשיפה, גרמו לנתק. אבל אל דאגה. המחאה אינה נשארת ללא הנהגה. יש את אנשי המאהלים, יש את התאחדות הסטודנטים, בראשות איציק שמולי, שנותר על תקן המבוגר האחראי. ויש את הארגונים החברתיים, שהם חלק מההתארגנות המשותפת לצורך ניסוח הדרישות. המחאה הזו חשובה מכדי לוותר עליה בגלל משבר בין הגרעין המייסד לבין המאהל או שאר חלקי הפאזל שמרכיב את המחאה. יש שם, דווקא בשדרות רוטשילד, אנרגיות אדירות. ערב רב של קבוצות, מחאות ומוחים. עם המון סתירות פנימיות. זה לא נורא. אין משברים. אין מריבות. אלא אם כן פעילי הימין הקיצוני מגיעים כדי לחרחר ריב ומדון. וגם זה קורה. 

שורש הבעיה - המיעוטוקרטיה

הבעיה מספר אחת של הדמוקרטיה הישראלית, צריך לחזור על כך שוב ושוב, כמו קאטו הזקן, היא המיעוטוקרטיה. שיטת השלטון מאפשרת לקבוצות לחץ כמו חרדים, חלק מהמתנחלים, ועדים חזקים, וגם חלק מהטייקונים, להשפיע הרבה יותר מכוחם האמיתי. שלטון שבנוי על קואליציה הוא גם שלטון שבנוי על תלות מוחלטת בקבוצות מיעוט.

יש רוב לשינוי השיטה. השינוי הנדרש ידוע. הוא גובש בוועדת החוקה. הוא מאפשר משילות. הוא מחזיר את כוח ההכרעה לרוב. אבל מיעוט שהקואליציה תלויה בו מצליח לטרפד את החקיקה. סליחה שצריך להזכיר אותם שוב. החרדים. הם מונעים את השינוי. הקואליציה תלויה בהם. לא רק הנוכחית. כל קואליציה. כשחקיקה משקפת את המיעוט, הרוב יוצא רמוס. החוקים שאמורים להיות המכנה המשותף, הופכים לאמצעי כפייה ועיוות. זה שורש הרע. זו הסיבה שהציבור שנושא את המדינה על הכתפיים, שעובד, שמייצר, שיוזם, שמשלם מסים, שעושה מילואים - הוא הציבור הרמוס ביותר.

כל השינויים האחרים, אם יתקבלו, יהיו קצרי טווח. ש"ס, אגודת ישראל, ישראל ביתנו או הוועדים החזקים ימשיכו להחזיק את המדינה בגרון. זה המיעוט שרומס ושולט. זו השיטה שהיא שורש הבעיה. אפשר לעשות שינויים. אפשר לתקן עיוותים. אלא שקצת קשה להגיע לקומה השנייה כאשר יש בעיה ביסודות או בקומת הקרקע. לא כל הבעיות נובעות מהשיטה. אבל כל הבעיות המבניות נובעות ממנה.

אם הייתי ציפי לבני, או, מי יודע, יאיר לפיד עם תנועה חדשה, או מנהיג תנועת המחאה שאולי תהפוך למפלגה, הייתי רץ לבחירות עם סעיף אחד, או לפחות עיקרי: שינוי השיטה. סעיף שמעוגן כחוזה בין הבוחרים לנבחרים: לא מצטרפים לשום קואליציה אלא אם כן יש הסכמה על שינוי השיטה. לא עוד שתלטנות של מעטים. לא עוד מיעוטוקרטיה. לא עוד חוקי נהרי. לא עוד כניעה קבועה לעובדי חברת החשמל או קבוצות עובדים אחרות ששולטים במרכזי מפלגות. הגיע זמן דמוקרטיה. זה לא היה פותר את כל הבעיות. זה מה שהיה מאפשר את הסיכוי למסלול הבראה. 

הצפת הפליטים והמסתננים נמשכת

בחודש יולי האחרון חצו 1,686 איש את הגבול עם מצרים. מסתננים. פליטים. רובם מגיעים לת"א. גם אם מדובר בחמישה בחדר, בשלבים הראשונים, מדובר בשלוש מאות חדרים. רק בעקבות חודש יולי. בדרום ת"א יש כבר קרוב ל-40,000 זרים, רובם אפריקאים. גם אם נגזים ונטען שמדובר בחמישה בחדר, זה אומר לפחות 8,000 חדרים. למעשה, הרבה יותר. הרי הוותיקים יותר חיים בתנאים נוחים יותר. אבל עדיין תנאים קשים.

הבעיה איננה בפליטים. הם מגיעים למקום שאפשר להגיע אליו. מי שמעודד את ההגירה מטפח את תעשיית הפשע של הבדואים בסיני, מאמלל את הפליטים ופוגע בתושבי דרום ת"א, שהנטל עליהם. לא על הפעילים למען עוד ועוד מסתננים. זה גם משפיע על שוק הדיור בת"א. אבל אסור לדבר על זה. זה לא תקין פוליטית. והגרעין המייסד, כידוע, מצוי בצד שדווקא תומך בעוד ועוד פליטים.

אין שום צורך להאשים את המסתננים, או הפליטים, או פעילי העמותות, במצוקת הדיור. אבל מהזווית של מחאת המאהלים בדרום תל-אביב, זו בעיה קשה. מחירי הדיור, להשכרה או לקנייה, אינם יורדים, אבל איכות החיים התרסקה.

התוספת השנתית של פליטים לעיר המבוקשת ביותר במזרח התיכון, תל-אביב, גדולה יותר מהתוספת השנתית של סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב. לפי קצב ההסתננות של החודש האחרון, התוספת תחייב לפחות כ-300 חדרים בחודש, ולפחות 3,600 חדרים כל שנה. וזה רק בתנאי שהם יצטופפו בתנאים מחרידים. וזה אומר עוד סבל לפליטים. עוד סבל לדרום תל-אביב. יש רק פתרון אחד לבעיה: גבול. למה עוד הם מחכים שם? 

ובאותו עניין: כתבתי ביום שלישי שעיריית תל-אביב התנכלה למאהל בדרום תל-אביב. העירייה טוענת שלא מדובר רק בדרום, אלא גם במאהל שהוקם בכיכר המדינה, וכי המטרה הייתה לשמור על הסדר הציבורי. באופן לא פורמלי נודע לי שההתנגדות נובעת מתוך חשש להקמת מאהל פליטים מאפריקה. ובכן,  במאהל לוינסקי נבחרה נציגות. היא מורכבת משולה קשת, אמנית ופעילה חברתית, ומאחד, אוסקר, פליט מאפריקה.

ובעצם, לא רק פליטים מאפריקה. אם תצלח המזימה לזרוק את תושבי כפר שלם מבתיהם, אנחנו נזכה למאהל פליטים יהודים. פליטי הנכבה היהודית, שגורשו ממדינות ערב, יהפכו שוב לפליטים. הפעם זו תהיה הנכבה החברתית. בחסות ממשלת ישראל.