תבוסת הציונים

החלטת בג"ץ על שיבה פלסטינית * בחזרה לימי החלטת החלוקה, בהיפוך תפקידים * חוק החרם הוא החיזוק הגדול ביותר לחרם * משרד הביטחון מסייע לעוכרי ישראל

אלה לא ימים קלים. המאבק בעד מדינה יהודית ודמוקרטית חוטף בימים אלה מכות קשות. פעם זה קורה כאשר הימין נותן זריקת עידוד לעוכרי ישראל, בדמות חוק החרם. עידוד שהם אפילו לא חלמו עליו. עוד נחזור לכך. מצעד ההבלים יימשך בשבוע הבא, עם החלטת בג"ץ בעניין חוק האזרחות. הדברים צריכים להיכתב בזהירות. הרי ההחלטה עדיין לא פורסמה. פעם לא היו הדלפות מכיוון ביהמ"ש העליון. אם הדברים שנפוצו בחוגים רבים נכונים - נזכה כאן לעוד דרמה לא פשוטה. העתירה של עדאלה וזהבה גלאון תתקבל. הפלסטינים יזכו ל"איחוד משפחות". התוצאה המעשית תהיה זכות שיבה זוחלת. זו תהיה ההחלטה הפוליטית ביותר בתולדות בג"ץ. המסוכנת ביותר. החלטה שדגל אדום מתנוסס מעליה. אך נמתין קצת. עניין של ימים בודדים.

הפלסטינים - היהודים החדשים

השבוע, בבודפשט, פגשתי את ריאד מנסור, השגריר הפלסטיני לאו"ם. הולכים להצבעה באו"ם? שאלתי. זה היה ביום שלישי, לפני כינוס הקווארטט. נחכה להחלטה, הוא אמר, עם יותר מרמז לכך שאם אפשר יהיה לחדש את השיחות, הרשות תלך על זה, ולא תתעקש על ספטמבר. למחרת בבוקר התברר שהקווארטט לא הצליח לגבש שום נוסחה. כך שהתשובה זכתה לעדכון. הפלסטינים הולכים על מסלול ספטמבר של הצבעה על מדינה פלסטינית. בשבועות הקרובים ייתכנו עדיין מהלכים נוספים. ייתכן שנשיא המדינה, שמעון פרס, ינסה לבשל משהו ברגע האחרון. זה התחום שלו. אלא שבשלב הזה זה כבר ברור. ישראל עושה את כל הטעויות האפשריות. לא לאובמה. לא להקפאת התנחלויות. לא חלקית. לא זמנית. לא ליוזמה הצרפתית. לא ולא ולא.

הימים הללו מזכירים את השבועות שלפני החלטת האו"ם הקודמת באותו עניין. החלטה 181, על הצעת החלוקה, שהייתה גם ההחלטה על הקמת מדינה יהודית, ובהמשך החלטה 194, שזכורה רק בגלל סעיף 11 העוסק בתנאים לשיבת פליטים (תנאים שאף פעם לא התקיימו). הליגה הערבית גייסה את כל כוחותיה כדי להכשיל את שתי ההצעות. ההסברים היו מצוינים. החלוקה לא צודקת ועוד ועוד. הם גם עברו לאיומים על מה שצפוי ליהודים בארצות ערב, אם רק תתקבל ההצעה. איימו ובהמשך גם קיימו. אבל בן-גוריון, בחכמתו, לא נבהל. הוא תפס את הרגע. הוא אמר כן. ההמשך ידוע. עברו עוד חודשים לא רבים, וישראל הכריזה על עצמאות. הערבים הכריזו על התנגדות וזכו ל"נכבה".

עכשיו אנחנו חיים במציאות הפוכה. ישראל מסבירה מדוע צריך לומר לא לכל יוזמה. לא לאובמה. לא ליוזמה הצרפתית. לא להכרה במדינה פלסטינית. תירוצים מצוינים. כל מה שהערבים אמרו אז אנחנו אומרים היום. אנחנו גם מפחידים את עצמנו בתחזיות על גל אלימות חדש ומסוכן. הפלסטינים, לעומת זאת, תפסו את מקומה של ישראל. הם אומרים כן וכן וכן.

מנסור הוא עכשיו הפנים של המאבק הפלסטיני. האבא אבן שלהם. אולי אפילו יותר. הוא אף פעם לא נרגן. הוא נשמע הרבה יותר מתון מהשמאל הרדיקלי ומעסקני שיח הזכויות. הוא אינו משתמש בשפה של "פשעי מלחמה" ואפילו לא "זכות השיבה". הוא אומר בעיית הפליטים. הוא אומר שלום. אנחנו נרגנים ואומרים לא והם מחייכים ומסבירי פנים ואומרים כן.  אנחנו עומדים על זכויותינו ומסבירים למה לא. הם מנפנפים עם דגל השלום, הפיוס, ההתנגדות לאלימות.

כל דיפלומט או עיתונאי זר שמקשיב בימים אלה לעמדות הפומביות של שני הצדדים, אינו צריך ללקות במחלה של שנאת ישראל כדי לצדד בצד הפלסטיני. זה כל כך פשוט. הם נגד אלימות ובעד כל הצעה שעל הפרק. ישראל בעד הרחבת הבנייה בהתנחלויות ונגד כל הצעה שעל הפרק. וזה כולל התנגדות להצעה של מנהיג המדינה הכי פרו-ישראלית בעולם. בין קמפיין שלום פלסטיני לסרבנות ישראלית - נתניהו צריך להזיע קשות כדי לקושש מדינות שיתנגדו להכרה במדינה פלסטינית. יהיו לו, מן הסתם, כמה הצלחות. אבל התבוסה מובטחת מראש.

זו לא תבוסה של נתניהו. זו תבוסה של מדינת ישראל.

החרם זכה לעידוד

להיות ציוני, זה להיות בעד מדינה יהודית ודמוקרטית. גם וגם. לא שילוב פשוט. שילוב שזוכה לאינספור התקפות וטענות. כבר עסקנו בטענות הללו. הן כבר זכו לאינספור הפרכות. העניין הוא, שהימין הקיצוני מתעקש לחזק את עוכרי ישראל. הוא חייב להעניק להם הוכחות שהם צודקים. שהשילוב בין יהודית לדמוקרטית פסול מיסודו. השבוע הצליח המחנה הלאומני להביס את המחנה הציוני.

הצעות חוק רבות זכו לביקורות קטלניות בשנה האחרונה. רוב ההצעות לא התקבלו. בין המציעים היו גם חברי כנסת שפויים. הם הבינו שטעו. ההצעות הללו גרמו נזק לישראל, גם ללא שעברו. הצעת חוק החרם לא הועלתה רק על ידי חברי כנסת מהימין הקיצוני. היו שם גם חברות כנסת מ"קדימה". כמו בפעמים הקודמות, הן ירדו מההצעה. מותר לטעות. אסור לדבוק בטעות. אלא שרבים אחרים התעקשו. השבוע הם זכו לניצחון. בצדק כתב פרופסור אמנון רובינשטיין שמדובר ביום שחור לדמוקרטיה הישראלית. משום שהלאומנים הדביקו אות קלון לציונות. הם ניצחו את הציונים.

ההתנחלויות מצויות במוקד ויכוח קשה ונוקב. במחנה הציוני והנאמן יש רבים שמתנגדים להן, ובוודאי להמשך המפעל. משום שיש סתירה מהותית בין מדינה יהודית ודמוקרטית לבין מדינה דו-לאומית. מפעל ההתנחלויות, מחוץ לגושי ההתיישבות, מעבר לקו ההפרדה, גורר אותנו לתהום של מדינה אחת גדולה. כך מגשימים את חזון החמאס. לא את החזון הציוני.

מותר גם לחשוב אחרת. מותר לחשוב שהתנחלות בתוככי אוכלוסייה ערבית, לפעמים תוך כדי נישול אדמות, היא המעשה הנכון. זו חשיבה מעוותת. אבל בחברה דמוקרטית, גם זו חשיבה מותרת. לדידם של רבים, זו חשיבה מסוכנת, שעלולה לחסל את החזון הציוני. אבל איש לא יעז לחוקק חוק שהופך את הגישה הזאת לעבירה, פלילית או אזרחית.

המחנה הציוני הובס השבוע, משום שרוב תומכי ישראל בעולם אינם חסידים של הרחבת ההתנחלויות. בכל זירה בינלאומית, גם זירה שאינה עוינת, נקודת התורפה של ישראל היא הרחבת ההתנחלויות. אתם לא יכולים גם לדבר על שלום וגם להמשיך לחבל בו באותו זמן, אומרים הפלסטינים. אז למה לא נקטתם בעמדה הזאת לפני כן, בזמן ממשלות אולמרט, שרון וברק? טעינו, אמר לי השבוע השגריר הפלסטיני באו"ם. היינו צריכים להעמיד את המשך ההתנחלויות כתנאי מוקדם.

אין צורך לתמוך בעמדה הזאת כדי להבין שכל אוזן בינלאומית, גם של ידידי ישראל, מקבלת עמדה כזאת בהבנה. אבל האנטי-ציונים מימין החליטו השבוע להביס את תומכי ישראל. ראש הממשלה הבין את נזקן של הצעות החוק המיותרות. גם הפעם הוא הבין. הוא ניסה לדחות את ההצבעה השבוע. זה לא הלך. ואז הוא ברח. הוא הפקיר את הכנסת לאלה שמחזקים את עוכרי ישראל.

עד היום היה ציבור שולי מאוד בשמאל הישראלי שתמך בחרם נגד ההתנחלויות. השבוע העניקו לו הלאומנים זריקת עידוד. גם החרם הכללי על ישראל זכה מן ההפקר. תנועת ה-BDS צריכה לשלוח פרחים לחה"כ זאב אלקין. השבוע הוא היה הגיבור הגדול שלה.

רק לא ועדת חקירה

הסיפור עומד לחזור על עצמו בעוד ימים אחדים, עם ועדת חקירה נגד ארגוני השמאל. חקירה מיותר. צריך להיאבק בתעשיית השקרים, אבל לא באמצעות ועדות חקירה, אלא באמצעות חשיפה, דיון ציבורי, הפרכת שקרים. לא באמצעות ועדה פוליטית. מותר גם להיאבק באמצעים כלכליים. אירופה מממנת גופים ששוללים את זכות הקיום של מדינה יהודית ודמוקרטית, או תומכים בזכות השיבה. המימון הזה הוא סקנדל. אבל זה בדיוק ההבדל בין מאבק לגיטימי ומותר לבין חקירה מטופשת, שתהפוך את ועדת הכנסת לטריבונל פוליטי מסוכן. זו תהיה עוד החלטה שתחזק את אלה שחושבים שישראל היא מדינה מצורעת.   

איוולת משרד הביטחון

לפני שנים פרסם המשורר יצחק לאור מאמר ב"לונדון בוקס רוויו", בו הוא טוען ש"אין צורך בתאי גזים כדי להשמיד עם ... אפשר לעשות את זה עם הגדלת תמותת התינוקות". לאור, כמובן, לא טרח להציג באותו מאמר שום נתונים או מקורות לטענה, וכתב העת היוקרתי גם לא דרש ממנו. מדובר בעלילת דם. כשמדובר ביהודים, סליחה, בישראל, אין הרי צורך בראיות כדי להוכיח עלילות. 

נתוני האמת הם, שבשנת 1967 עמדה תמותת התינוקות בעזה על בין 100 ל-150 ל-1,000 תינוקות, ובשנת 1994 עמדה התמותה על בין 20 ל-25. כלומר, ירידה דרמטית. גם בהמשך, בשנות האלפיים, נמשכה הירידה בתמותה.

כאשר מפרסמים נתונים כאלה בכתבי עת, יש צורך במקורות מידע מבוססים. לפעמים רצוי ביותר ממקור אחד. מכיוון שנודע לי על מחקר המצוי במשרד הביטחון, שבו יש נתונים רציניים ואמינים, ביקשתי להשיג עותק. פניתי לראש המחלקה שהמחקר היה ברשותו. הוא שמח לשתף פעולה, הבהיר לי שאכן מדובר בחומר שיכול לסייע לי, ושאין מניעה להעביר אותו. אלא שהוא זקוק לאישור דובר משרד הביטחון. פניתי לדוברות. בכתב ובעל פה. מאז הם ניהלו אתי הרבה מאוד שיחות. מה אתה רוצה? למה? הסברתי שוב ושוב. ואז ביקשו לקשר אותי עם החוקר. לא ביקשתי שיחה. ביקשתי מחקר. אבל שיהיה. גם שיחה לא צלחה. איכשהו הוא תמיד נעלם מהקו. 

עברו שבועות. עברו חודשים. עד לרגע זה לא דיברתי עם החוקר ולא קיבלתי את המחקר. לגורמים מסוימים במדינת ישראל יש איזו מין נטייה להתנהג באופן מוזר משהו. אם זה היה בזדון - ניחא. היה אפשר להתגולל נגדם. אלא שלא מדובר בזדון. מדובר באיוולת. 

כך שאני נאלץ לפנות מכאן לשר, לדובר, למי שלא יהיה: הגזמתם. אם קשה לקבל דרככם נתונים מהימנים שיכולים לסייע בהפרכת השקרים, אז מבחינתכם, צריך כנראה להשאיר את הבמה ליצחק לאור ודומיו. הם ימשיכו להפיץ עלילות. אתם לא תסייעו בהפרכת העלילות. ואם מישהו מכם יתעשת סוף כל סוף - אשמח לקבל את המחקר.