מאבדים לגיטימציה .

כל מה שהשיגו מנהיגי הציונות וישראל נבע מכך שבכל מה שעשו הם דאגו לדבר נוסף: לגיטימיות בינלאומית. אנחנו עלולים לאבד אותה * העלאווים בעד הציונים ונגד המוסלמים * גלי צה"ל: בין כוח הביטוי לחופש הביטוי

 

קווי ההסדר של מנהיג מחנה השלום ותהליך אוסלו היו ברורים: לא למדינה פלסטינית; צירוף גושי יישובים למדינת ישראל והתנגדות להורדת יישובים; ירושלים הרחבה מאוד שכוללת את מעלה אדומים וגבעת זאב; הצבת גבול ביטחון בבקעת הירדן. אלה היו העקרונות המנחים של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, כפי שהוצגו בכנסת ב-5 באוקטובר 1995.

עברו עוד שלושה שבועות, ובסוף אוקטובר גיבשו יוסי ביילין ואבו-מאזן את ההסכם שקרוי על שמם. ההסכם מעולם לא הוצג באופן רשמי. אלא שאין ויכוח על תוכנו. הוא פורסם ב"ניוזוויק", וזכה לאזכורים רבים. ההסכם כלל עקרונות מדהימים: ירושלים נשארת עיר מאוחדת, כאשר אבו-דיס תהיה בירת המדינה הפלסטינית, וירושלים תוכר כבירת מדינת ישראל; סעיף הפליטים כולל קביעה ברורה על כך ש"המציאות שנוצרה מאז 1948 הופכת את זכות השיבה לבלתי ישימה" (סעיף 7.1). כלומר, שיבה לפלסטין ולא לישראל. זה חשוב יותר, הרבה יותר, מהכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית; סעיף ההתנחלויות קובע שגושי היישובים יישארו בריבונות ישראל, וישראלים יוכלו להמשיך ולחיות במדינה הפלסטינית; המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, יישארו בתוכה כוחות צבאיים של ישראל, ויתקיימו סיורים משותפים יהיו לאורך הירדן.

ביילין לא הספיק להציג את ההסכם לרבין, שנרצח ימים אחדים לאחר שההסכם גובש. ההסכם הוצג למחליפו, שמעון פרס, שהעדיף להגיע לבחירות ללא הסכם שעלול לצייר אותו כאיש שמאל קיצוני. עברו עוד חמש שנים, וזה ההסכם שעליו התבססה יוזמת נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון. ישראל הסכימה עם הסתייגויות. ערפאת הציג סירוב מוחלט. כהרגלו.

כאשר בודקים את עקרונות נתניהו נוסח 2011 והדרך הארוכה שבה צעד, ברור לחלוטין שהוא עקף את רבין מצד שמאל, והוא מצוי קרוב, מאוד קרוב, למקום שבו היה ביילין באותם ימים. כל שנתניהו נדרש לעשות הוא להוציא מהארון את אותו הסכם משנת 1995 ולהציג אותו לאבו-מאזן: מקבל או לא מקבל? התשובה, חוששני, ידועה מראש. אבו-מאזן יצביע נגד אבו-מאזן.

כך שתמונת המצב ברורה: ההנהגה הישראלית, ובכלל זה הליכוד, ובעיקר הליכוד, צעדו כברת דרך רצינית לכיוון של פשרה היסטורית, בשעה שההנהגה הפלסטינית צעדה לכיוון ההפוך. כל עיון במסמכי המשא ומתן שהודלפו בתחילת השנה מבהיר שהפלסטינים הקשיחו את עמדתם לעומת הסכם ביילין אבו-מאזן. 

* * *

מדוע, אם כן, זו ישראל שמצטיירת היום בעולם כסרבנית שלום? ראשית, משום שמפעל ההתנחלויות הופך כל הסדר להרבה יותר מסובך. אולי לבלתי אפשרי. זה מה שרצו חלק מהמתנחלים. אם הם הצליחו, אז תהיה לנו כאן "מדינה אחת". בדיוק כרצון השמאל האנטי-ציוני. שנית, בעולם החופשי יש עדיין ידידים לישראל. הם אינם מיעוט מבוטל. הידידים הללו כוללים את מנהיגי איטליה, צרפת, גרמניה, קנדה ואפילו את מנהיגי בריטניה וארה"ב. אין הבדל בין בוש, קלינטון ואובמה. כולם מציגים לישראל הצעה שמתבססת, פחות או יותר, על אותם עקרונות ישנים וידועים.

בכל ההצעות שעלו לאחרונה יש מרכיב של "שתי מדינות לשני עמים". לא רק "שתי מדינות", כגרסת הפלסטינים, שאינם רוצים להכיר בעם היהודי. הבסיס הוא קווי 67', עם תיקונים שיאפשרו את השארת רוב המתנחלים בצד הישראלי. ישראל תהיה מסוגלת לעכל מתווה כזה, ולא בקלות, רק אם הוא יכלול את שלילת הפנטזיה הפלסטינית בעניין השיבה. בדיוק לפי הסכם ביילין אבו-מאזן מ-1995.

התנועה הציונית, ובהמשך ישראל, הגיעו לכל מה שהגיעו - הישגים מדיניים, הכרה בינלאומית, שגשוג - רק משום שתמיד ידעו לשמור על דבר אחד: לגיטימיות בינלאומית. בן-גוריון אמר אולי "אום-שמום", אבל עשה את ההפך הגמור. הוא הנהיג את היישוב ובהמשך את ישראל באופן ששמר תמיד על הלגיטימיות הבינלאומית. שנה לאחר שפלט את השמום שלו, נזיפה קטנה מארה"ב גרמה לו להתקפל לאחר מבצע סיני, ולבצע נסיגה די חפוזה. הצד הערבי, לעומת זאת, לא אמר "אום-שמום", אבל נהג כך. התוצאה ידועה. ישראל אמרה תמיד כן והשיגה תקומה. הם אמרו לא והשיגו נכבה.

אלא שמשהו משתנה. ראש ממשלת ישראל יצא מארה"ב עם מחיאות כפיים סוערות בקונגרס. אלא שבעניין אחד הוא הפסיד בגדול, וכולנו הפסדנו: הרושם שנוצר הוא שישראל אומרת לא לאובמה. ההפך קרה בצד הפלסטיני. מאז שהצמד עבאס ופיאד התחילו לחייך לעולם, הרשות הפלסטינית זוכה להישגים. ישראל נדחקת לשוליים. זה אבו-מאזן שאמר כן ליוזמה הצרפתית, וזו ישראל שאמרה לא. החכמה הובילה ללגיטימיות. שתיהן עברו לצד הפלסטיני.

עדיין לא מאוחר. ישראל חייבת לומר כן לכל יוזמה. רק אחר כך להעמיד תנאים. ה"כן" ייתן את ההכשר ל"אבל". זו הייתה הנוסחה המנצחת של ישראל. אסור לוותר עליה.

אסאד - אנטי-מוסלמי ופרו-ציוני

כבר למעלה משנות דור נשלטת סוריה על ידי האליטה העלאווית. יש כאן משהו מעורמת ההיסטוריה. משום שעד שנת 1920 היו העלאווים בני העדה הנחותה והדחויה ביותר בסוריה. הם נקראו בעיקר "נוסיראתים", והם לא נחשבו למוסלמים. ההכרה בהם כמוסלמים הייתה רק בשנת 1973 על ידי המנהיג השיעי מוסא סאדר. זו הכרה שיעית שנויה במחלוקת. פוליטית יותר מדתית. ספק אם הסונים רואים בהם מוסלמים, משום שהדת הנסתרת משהו של העלאווים כוללת יסודות נוצריים. שיתוף הפעולה עם השלטון הצרפתי שיפר את מעמדם. הם זכו לאוטונומיה וביקשו להנציח את השלטון הצרפתי. הם גם דרשו מדינה עצמאית לאזור לטקייה, שבו היה להם רוב. עם התגבשותה של מפלגת הבעת' החילונית, הם הצליחו לטפס מעלה, עד לתפיסת השלטון.

אבי סבו של הנשיא הנוכחי, סולימן אל-אסאד, היה אחד מנכבדי העדה העלאווית. ב-1936 הוא חתם על מכתב לראש ממשלת צרפת, ליאון בלום, המבהיר ש"תהום עמוקה פעורה בינינו לבין הסונים". הוא חתום על מכתב נוסף: "היהודים הביאו איתם שלום ופיתוח הפיצו שגשוג בפלסטינה, ולא נישלו אף אחד. למרות זאת, המוסלמים הכריזו עליהם מלחמת קודש, ולא היססו לטבוח בנשים ובילדים ... גורל איום ונורא מצפה ליהודים אם המנדט יסתיים, והמוסלמים יתאחדו". כזה היה אסאד הסבא: פרו-ציוני ואנטי-מוסלמי. העלאווים, למעשה, חששו לגורלם הם. אלא שגורלם של העלאווים דווקא שפר עליהם. במקום להפוך לנטבחים, הם הפכו לטובחים.   

קשה לנתק את הרקע ההיסטורי ממה שקורה שם עכשיו. זו גם התקוממות גם של הרוב הסוני. העדויות על מעורבות כפולה, של איראן והחיזבאללה, אינן צריכות להפתיע. הרי העלאווים הם צאצא מוזר משהו של השיעים. בהתקוממות הסונית יש בוודאי יסודות של רצון לחופש ולחירות. אבל נדמה שיש לנו גם מיצג נוסף של מזרח תיכון ישן, ששרוי בתוך מחלוקות שבטיות, עדתיות ודתיות.

כוח הביטוי או חופש הביטוי

תרגיל מרגיז עשתה תנועת "ישראל שלי" לגלי צה"ל. קולותיהם של אנשים כמו ריבחי רנטיסי, איש החמאס, הוקלטו על תקן של תומכים בתחנה. ספק אם רנטיסי היה ממליץ על רשת ב'. הוא הרי הפך, אכן, לבן בית בגלי צה"ל. התירוצים ידועים: חופש הביטוי, "צריך לשמוע את הצד השני", וכו'.

הבעיה אינה בכך שמראיינים אותו. נניח שזה בסדר. הבעיה היא שגם ברדיו יש שפת גוף. זה ברור את מי המראיינים אוהדים ואת מי הם עוינים. המראיינים המובילים שם אינם אנטי-ציונים. אבל האמפתיה שהם משדרים לסרבנים, לרנטיסים, לחובבי חמאס שהופכים בהבל פה ל"פעילי שלום" - מעלה את הסעיף לרוב המאזינים. האמפתיה הזאת נעלמת כשמדובר באנשי ימין. כך גם בעניין עמיר בניון. הוא התלונן על כך שהוא הפך למוחרם, בעקבות השיר שלו נגד מלשינים. התגובה השחצנית של התחנה - "לא רוצים להגיב" - רק הוסיפה שמן למדורה. האם בגלי צה"ל יש חרם נגד יוצרים שברוב חוצפתם משמיעים עמדות ימניות?

ועוד משהו: מול כל ביקורת שולפים אנשי התחנה את "המילה האחרונה" של עירית לינור, ג'קי לוי, אברי גלעד, קובי אריאלי ואחרים. וזה בדיוק העניין. זו לא שעה ימנית. המגישים שם, רובם, הם אנשי מרכז. הם ציונים. לא אנשי ימין ולא פוסטים. ואם זו ה"הוכחה" לכך שהתחנה מאוזנת, אז גלי צה"ל בבעיה קשה.

בקרוב ייבחר מפקד חדש. הוא לא צריך לסתום את הפה לאף אחד. הוא לא צריך לפגוע בחופש הביטוי ולא לצמצם אותו. להפך. זו הזדמנות פז לריסון כוח הביטוי לטובת הרחבת חופש הביטוי. לא עוד שליטה של הברנז'ה שרוצה מונופול וקוראת לזה "חופש ביטוי", אלא גיוון הרבה יותר גדול. זה יהיה מבחנו של המפקד החדש שעומד להיבחר. ובתנאי שהוא לא יהיה אחד מהם.