קואליציית האשליות

גם איראן וגם מדינות אירופה עמדו מאחורי המימון והעידוד לפורעים בגבול הצפון * ד"ר דן שיפטן בכתב אישום נגד ערביי ישראל * הגזענות תחלק את ירושלים 

ביום הנ"כבה" וביום ה"נכסה" זכינו לטעימות מנחת זרועה של הקואליציה החדשה. איראן ואירופה הן החברות העיקריות בקואליציה. הכוונות אולי שונות. התוצאה היא אחת.
נתחיל עם איראן.  "פלסטין אינה ניתנת לחלוקה". זו הייתה הכותרת ביום שני, ה-6 ביוני, למחרת יום ה"נכסה" והמהומות בגבול עם סוריה, בעיון "טהרן טיימס". זה היה ציטוט מפיו של המנהיג העליון, עלי חמינאי. יודע מנהיג נפש נתמכיו. המנהיג שמממן את החיזבאללה ואת החמאס, שמנסה להנציח את משטר הדיכוי של השושלת העלאווית בדמשק - חזר גם על הסדר השלום שלו: מדינה אחת גדולה, מוסלמית כמובן, על פלסטין כולה. "המשטר שייבחר שם, לאחר משאל עם, יחליט על גורלם של הציונים שהגיעו מבחוץ". בעיקרון, אלה קווי ההסדר של "הכוחות הפרוגרסיביים" בעולם, שטיפחו בעשור האחרון את "זכות השיבה", יחד עם "ארגוני זכויות אדם". המערך הגלובלי הזה מתחיל להניב תוצאות. הנה, קורבנות האפרטהייד הערבי, שהונצחו כפליטים, התחילו להאמין בהבטחות של חמינאי, אחמדיניג'אד, עדאלה, HRW, ועוד עשרות גופי "זכויות" ואנשי אקדמיה במערב, כולל ישראל, שמטפחים את האשליה.

זה לא ברור אם יש סיכוי כלשהו להסדר. אבל אם יש סיכוי, המכשול העיקרי שלו הוא אשליית השיבה. יש צורך בלחץ בינלאומי. בכיוון ההפוך. אם אירופה וארה"ב היו מגייסות את אמצעי השכנוע שלהן כדי להוריד את הפלסטינים מ"זכות השיבה", היה סיכוי לשינוי. הבעיה היא שאירופה עושה בדיוק את הדבר ההפוך. היא מממנת עשרות עמותות שמטפחות את אשליית השיבה.

האיחוד האירופי ומדינות אירופה אולי אינם מתכוונים. אבל הם נושאים באחריות. הם בקואליציה אחת עם איראן של חמינאי. כך, למשל, אחד הגופים הפלסטיניים הפעילים ביותר בתחום השיבה, ארגון בדיל, ממומן בין השאר על ידי קרן NDC, שממומנת בעיקר על ידי הבנק העולמי וארבע מדינות אירופיות. כמו גופים דומים הפעילים בתחום, גם בדיל מתחזה לארגון "זכויות אדם".

המאבק נגדם אינו אבוד. שר החוץ של הולנד, אורי רוזנטל, למשל, החליט לאחרונה לעצור את המימון לגופים מהזן הזה, משום שדוח של משרד החוץ ההולנדי הצביע על האופי האנטישמי משהו של חלק מאותם גופים. אפילו ממשלת שוויץ החליטה לעצור את המימון לבדיל, על רקע סירובו לתמוך בהסכם ז'נבה.
אלא ששתי הממשלות, הולנד ושוויץ, ממשיכות לממן את בדיל, באמצעות המימון שהיא מעבירה ל-NDC. לחץ ישראלי יכול היה לעצור גם את המימון הזה. למעשה, גם ארה"ב מסייעת לבדיל באופן עקיף, משום שהיא תומכת ב-WA (אגודת הרווחה), גוף שמעביר כספים ל-NDC. מדובר, אמנם, בסכומים פעוטים יחסית, לעומת ההון האירופי, אבל הסיוע האמריקני הוא בגדר חותמת כשרות. אם ארה"ב מסייעת, עוד מימי בוש, מה לנו כי נבוא בטענות לאירופה.

המציאות העגומה היא, שהפורעים והמוסתים שמנהלים את המאבק האנטי-ישראלי הם תוצר של סיוע איראני ומערבי. הכוונות, אפשר וצריך להניח, שונות לחלוטין. אבל הנה לנו נקודת המפגש המדהימה בין "שיח הזכויות" המערבי לבין המהפכה האיסלאמית. זו הקואליציה שמטפחת את האשליה, ומונעת את הסיכוי לשלום ולהסדר, לטובת אלימות והסתה.

אל תגידו קיפוח

בשנים האחרונות עסקתי רבות באסכולות אקדמיות שמייצרות פרסומים מופרכים, שעומדים בתנאי התקינות הפוליטית, אבל לא במבחן העובדות, המחקר ההשוואתי או השכל הישר. כך שכל חריגה אקדמית מכללי משטרת המחשבות היא סיבה למסיבה. ובתנאי שמדובר בדברים רציניים ומבוססים.

זה בדיוק הסיפור של "פלסטינים בישראל", ספרו החדש של ד"ר דן שפטן (בהוצאת "זמורה ביתן"). כל דיון בנושא מחייב מס שפתיים קבוע על האפליה, על המסכנות, על ההדרה, על כך שישראל היא דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים. האצבע המאשימה בשיח האקדמי היא כלפי ישראל והמפעל הציוני.

ד"ר שיפטן הולך לכיוון אחר. הוא מפנה את האצבע המאשימה בעיקר למיעוט הערבי עצמו. הספר מנסה להוכיח שהמצוקה הכלכלית נובעת מבחירה חברתית, פוליטית ותרבותית של המיעוט עצמו, ולא מגילויי קיפוח לאומי. הוא מציג נתונים על כך שקו השסע אינו בין יהודים לערבים, אלא בין מי שבחר להיות שותף לאורח חיים מודרני, למי שבחר לחיות באורח שונה. ולכן, חלק מהערבים, בעיקר נוצרים, נמצאים בצד המשגשג, וחלק מהיהודים, בעיקר החרדים, נמצאים בצד השני. כלומר, קו ההפרדה איננו דתי ואפילו לא לאומי. קו ההפרדה הוא תרבותי וחברתי.

בעבר פרסמתי נתונים השוואתיים על מוסלמים בישראל לעומת מוסלמים באירופה (גילוי נאות: אחדים מהם מופיעים בספר). הצגתי נתונים שלפיהם מצב המוסלמים בישראל טוב יותר ממצבם של המוסלמים במדינות אירופה. בבלגיה, בירת האיחוד האירופי, רק 10 אחוז מהבלגים הוותיקים מצויים מתחת לקו העוני. נתון מצוין. עד שמגיעים לקהילות המוסלמיות. או אז, מתברר ש-58.9 אחוז מהתורכים ו-55.6 אחוז מהמרוקאים מצויים מתחת לקו העוני. וגרוע מכך, רק אחוז אחד מהוותיקים מצויים מתחת לקו המוגדר כעוני עמוק, לעומת 39 אחוז מהתורכים ו-25 אחוז מהמרוקאים. בצרפת המצב אינו שונה. "מוסלמים בצרפת סובלים מאפליה עמוקה" קובע מחקר שעסק בנושא. בבריטניה המצב גרוע יותר. המוסלמים נמצאים בתחתית בכל תחום. שלושה מתוך ארבעה ילדים ממוצא פקיסטני או בנגלדשי מצויים מתחת לקו העוני. שם אין קונפליקט לאומי או דתי ואין ציונות ואין כיבוש. ומי שהגיע, הגיע מרצונו החופשי. ולמרות זאת, האפליה זועקת.

כמובן שיש הבדל. כאן מדובר בילידים ושם במהגרים. כך שצריך להשוות בין קבוצות מהגרים שהגיעו לאירופה. מתברר שההינדים שהגיעו לבריטניה זינקו קדימה, והמוסלמים נותרו מאחור. זו כמובן הכללה. יש מוסלמים שהצליחו, ויש הינדים שנותרו מאחור. אבל התוצאות הן חד-משמעיות. זה לא שאין אפליה, אבל הפער, כפי שטוען גם שיפטן, הוא פועל יוצא של בחירה תרבותית והסתגרות תרבותית, גם בחסות הרב-תרבותיות.

זה נכון לבריטניה, וזה נכון גם לישראל. הספר של שיפטן כבר מעורר תגובות זועמות. מצוין. הגיע הזמן לנער את הוויכוח הציבורי, ולהתנער מקלישאות ישנות. במובן הזה, הספר של שיפטן הוא פיל בחנות חרסינה. הפעם, לשם שינוי, צריך לברך על כניסתו של הפיל, וזה לא יהיה נורא אם כמה חרסינות, כלומר קלישאות ישנות, יתנפצו באותה הזדמנות.

עוכרי ישראל מימין

בחגיגות יום ירושלים השתתפו פוליטיקאים חילונים. אבל נדמה שרוב החוגגים, על גבול כולם, היו חובשי כיפות. הרוב החילוני מדיר את עצמו. אם ירושלים תחולק יום אחד, זה יהיה גם באשמת המחנה הדתי, ציוני וחרדי. משום שיום ירושלים הפך גם ליום של פרובוקציות גזעניות ולאומניות. מי שצועד בירושלים וצועק "מוחמד מת", ו"איטבח אל-ערב", או "מוות לשמאלנים" מצוי בשורה אחת עם אלה שצווחים "איטבח אל-יהוד". נכון, אלה לא כל הצועדים. מדובר במיעוט מתוכם. מיעוט סרטני וגזעני. כאשר חברי מסדר השנאה הזה נעים ביחד, ומשמיעים קריאות קצובות מהסוג הזה, הם בועטים בציונות, ביהדות ובירושלים. הם הופכים את הסמל הלאומי, שהם כל כך רוצים לחזק, לסמל של תיעוב וגזענות.  

ירושלים איננה עיר שחוברה לה יחדיו. אין בה אחדות ולא דו-קיום ולא סיכוי לשלום או להשלמה. מחנה הצווחנים, הפעם מהצד היהודי, מספק לכך עוד ועוד הוכחות.

יש הבדל בין ביקורת על ישראל לבין הקמפיין לחיסול ישראל. יש הבדל בין ביקורת מוצדקת על השמאל לבין קריאות "מוות לשמאלנים". מותר לבקר את ישראל. מותר לבקר את השמאל. אבל מי שיורד לרמה של צווחני "איטבח אל-יהוד" או לשפל של שמאלנים חדורי שנאה וגזענות אנטי-ציונית, איננו ציוני, גם אם הוא צועד עם דגל ישראל. הצווחנים של יום ירושלים אינה סיבה לגאווה, אלא מקור לחרפה - ליהדות ולציונות. הם אינם אוהבי ציון. הם עוכרי ציון.