הפרדוקס המזרחי

שבעים שנה לפוגרום הערבי בהשפעה נאצית * אמנות היא לפעמים עדריות * כור ההיתוך ניצח את השסע העדתי

זה קרה השבוע לפני שבעים שנה. קצת לפני כן, באפריל 1941 בוצעה בעיראק הפיכה צבאית, שהעלתה לשלטון את רשיד עאלי אל-כלייאני. השלטון החדש היה אנטי-בריטי ופרו-נאצי. היהודים לא רצו להבחין בשינוי. לא שלא היו אירועים אנטישמיים לפני כן. היו גם היו. לא שהם לא ידעו על האידיאולוגיה הנאצית, שחדרה לעיראק, גם באמצעות המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, ובכלל זה הקמת תנועת נוער נאצית. היו עוד סימנים, כמו התנפלות על היהודים בעיר בצרה, שהסתיימה ללא אבדות בנפש. אבל היהודים, כמו יהודים, העדיפו להתעלם מסימני האזהרה. ההמשך ידוע. חג השבועות, שנת 1941, לפני שבעים שנה, התרחש בעיראק ה"פרהוד" - פוגרום ביהודי בגדד.

פרעות קישינב ב-1903, שבהם נרצחו 49 יהודים, זכו למקום של כבוד בזיכרון הקולקטיבי, וגם ל"על השחיטה" ול"בעיר ההריגה" של ביאליק. הפרהוד, שבמהלכו נרצחו 179 יהודים, כמעט נפקד לחלוטין מההיסטוריוסופיה היהודית או הציונית. אין שירי משוררים. היה, כמעט, כלא היה.

אותו אירוע מושכח הוביל לדיון היסטורי נוקב. אנשי אקדמיה, בעיקר מישראל, ניסו להמעיט מחשיבותו של אותו פוגרום, ולטעון שמדובר באירוע שולי. לפי גרסה אחת, כשבעים מוסלמים נרצחו גם הם באותו פוגרום (פרופ' יהודה שנהב). לפי גרסה אחרת, כמאתיים מוסלמים נהרגו, בניסיון להגן על היהודים (פרופ' ששון סומך). בעיתונות הערבית חגגו על הרוויזיוניסטים החדשים מתוצרת עיראק. הנה, ראו, כלל לא היה פוגרום בנוסח נאצי, אלא משהו שונה לחלוטין.

החוקר והעיתונאי סלים פתאל עבר את החוויה בעצמו, בלב התופת, כשהיה ילד בן 11. בבגרותו, הוא השתייך לאותם חוגים שמנסים להמעיט ממשמעותו של אותו טבח. מכחישי פוגרום. הוא היה קומוניסט הן בעיראק והן בישראל. אלא שאת החוויה הקשה ההיא הוא עבר בעצמו. הוא התקשה לחיות עם העיוותים שהחלו לצוץ אצל עמיתיו או חבריו. הוא עצמו עבר תהליך התפכחות. לפני שנה הוא פרסם ספר - "צלם בהיכל האקדמיה הישראלית", שבו הוא בא חשבון עם סלפני ההיסטוריה. הוא מזהה אצלם את הווירוס הפוסט והאנטי-ציוני.

ספרו הפולמוסי של פתאל הוא ניסיון חשוב במאבק על הזיכרון הקולקטיבי. הוא אינו לבד. גם אנשי אקדמיה אחרים, כמו פרופסור שמואל מורה, עסקו בנושא ברמה המחקרית. בכל הפרסומים צוינה העובדה שלא כל המוסלמים פגעו ביהודים. יהודים רבים דווקא ניצלו כתוצאה ממעשי הצלה של מוסלמים. שבעים שנה לפוגרום הקרוי "פרהוד". צריך לנצח את משכתבי ההיסטוריה ולזכור את כולם. את הקורבנות, את הרוצחים, ואת חסידי אומות העולם.

עדריות ואמנות

לאמנות אין גבולות ואין כללים. חופש היצירה אינו כפוף לקודים של תקינות, סבירות, איזון, דיוק בעובדות. זה כוחו של החופש האומנותי, בוודאי כאשר יש לו גם אמירה חברתית, ציבורית או פוליטית. הוא אמור להתסיס, להרגיז, לשחות נגד הזרם, ליצור פרובוקציות.

זה עיקרו של התירוץ שעומד מאחורי כל פרובוקציה. כך שטענת החופש הזו ראויה לבדיקה. בימים אלה מציג מוזיאון ה"לובר" בפריז, אולי החשוב בעולם, יצירה של היוצרת הישראלית מיכל רובנר. מדובר במיצג חסר תקדים. כבוד גדול לישראל? נבדוק. המיצג מורכב משרידי בתי ערבים מתקופת מלחמת העצמאות. האם יש סיכוי כלשהו שה"לובר" היה מעלה מיצג דומה, שמורכב משרידי חורבות של בתי יהודים שנפגעו בפוגרומים של ערבים במדינות ערב? האם היה עולה מיצג של שרידי הבתים של גרמנים אתניים שגורשו מחבל הסודטים בצ'כיה?

זה בדיוק הסיפור של הסרט "עדות" שפתח את "פסטיבל דרום". לוועדת גולדסטון היו לפחות יומרות חקירתיות. גולדסטון עצמו הודה ש"אם הייתי יודע בזמן הכתיבה מה שאני יודע היום - הדוח היה נכתב אחרת". אבל לא כך כשמדובר ביצירה אמנותית. מוחמד בכרי רשאי לשקר, והשופטת דאז, דליה דורנר, אמרה על "ג'נין ג'נין" - "אלה ואלה דברי אלוקים חיים". השקר עולה לדרגת דברי אלוקים חיים. וגם יוצרי הסרט "עדות" רשאים לעשות ככל העולה על דעתם. זה רק עניין של זמן עד שגם הם יעלו לדרגת "דברי אלוקים חיים". 

בקצב הזה, כשכל שקר זוכה לשדרוג שמימי, זה רק עניין של זמן עד שגם מכחישי שואה ידרשו את ליטרת הבשר שלהם במסגרת "חופש הביטוי". אבל שני דברים חובה לעשות. ראשית, להפריך את הפוזה שלהם על היותם "אמיצים, אוואנגרד, פורצי דרך, יוצאים נגד הזרם". האמת הפוכה. בעולם שבו ישראל, לפי סקרים בינלאומיים, נחשבת לאחת המדינות המסוכנות ביותר לשלום העולם, אם לא המסוכנת שבהן, בעולם שבו ישראל נתפסת כמי שמבצעת אינספור פשעים נגד האנושות, בעולם שבו השקרים שקרויים "נרטיבים" מנצחים את האמת - היצירות הפוליטיות באותה רוח אינן אמנות, אלא בעיקר עדריות. אין באמנים הללו שום דבר אמיץ. יש בהם בעיקר חנפנות לדעת הקהל העולמית ולחוגי האידיוטים השימושיים שבקרבם הם פועלים. יש אומץ באמירת אמת. אין אומץ בהפצת שקרים.

אסור לוותר על האמת. ישראל גרמה לפחות פגיעות בחיי אדם, ולפחות פגיעה בזכויות אדם, לעומת כל מדינה אחרת שמצויה בעימות. ואם היוצרים הללו תורמים לכך שתדמיתה של ישראל בעולם הפוכה - הם אשמים בעלילת דם מודרנית. שרק לא יספרו לנו שהם "אנשי מצפון" ו"אמיצים". הם בעיקר חנפנים ושקרנים, גם אם זה קורה בחסות "חופש הביטוי והיצירה".


הפרדוקס המזרחי
שלושה עשורים עברו מאז בחירות 1981, שהתקיימו בשנה ה"עדתית" ביותר מאז קום מדינת ישראל. האם "השד העדתי", כפי שקראו לו אז, חזר לבקבוק? פרסומים שונים מעידים על כך שהפערים הולכים וגדלים. האמנם? פרסומים כאלה, ובכלל, צריך לקרוא קצת בזהירות. משום שעם חלוף השנים, כבר לא לגמרי ברור מיהו מזרחי. האם בוז'י הרצוג או גדעון סער הם מזרחים או אשכנזים, שהרי הם "מעורבים", והיכן הם בדיוק בסטטיסטיקות?

הלכתי ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי למצוא נתונים. זו משימה כמעט בלתי אפשרית. הנתונים הם לפי מוצא האב. אלא שככל שעוברות השנים, גם האב הוא כבר יליד ישראל, ואין נתונים לפי מוצא האם. המחקר האחרון בתחום, של פרופ' ברברה אוקן ואורנה חייט-מראלי התבסס על נתוני 1995. ובכן, נכון לאותה שנה, 25.1% מבני 10-11 היו ממוצא "מעורב", לעומת רק 5.3% מהיהודים בני 40 עד 43. הנתונים אז הצביעו על עלייה של כחצי אחוז בשנה. כלומר, אם לא היה מאז ועד היום שינוי דרמטי, כ-33% מבני ה-10-11 היום הם ממוצא מעורב. ומקרב אלה שנולדים בימים אלה, כ-38% הם ממוצא מעורב.

אחוז הילדים המעורבים מבטא את אחוז נישואי התערובת. אלא שיש לשים לב לנתוני רקע נוספים. ראשית, אחוז נישואי התערובת אצל החרדים (אשכנזים וספרדים) הוא קרוב לאפס. שנית, אחוז נישואי התערובת אצל בני העלייה הרוסית והאתיופית הוא נמוך יותר. התוצאה המסתברת היא שאחוז נישואי התערובת בחברה הדתית, מסורתית וחילונית הוותיקה יותר - הוא גבוה מאוד, כ-40%.

אכן, יש חממות "עדתיות", בקרב אזורי מצוקה ו/או, למשל, מצביעי ש"ס. הרי עדיין, למעלה מחמישים אחוז מהעומדים מתחת לחופה הם בני מוצא דומה. אלא שיש כאן טעות אופטית. משום שאם מדובר בשתי קבוצות בעלות גודל שווה, ואם הבחירה בבן זוג היא עיוורת לחלוטין, הרי שהמכסימום לנישואי תערובת הוא 50% ולא 100%. כלומר, אחוז נישואי התערובת בישראל, בקרב בני הקבוצות הוותיקות יותר, מתקרב למכסימום האפשרי. מקומו של השיקול העדתי הולך ופוחת.

כאן אנו מגיעים לפרדוקס המזרחי. משום שככל שיש יותר נישואי תערובת, הפערים הולכים וגדלים. משום שהקבוצות ה"טהורות" מצטמצמות. והפערים ביניהן גדלים. כך שתיאורטית, אם שמונים אחוז מהילדים יהיו מעורבים, ובצדדים יהיו עשרה אחוזים מכל קבוצת מוצא, מזרחים מול אשכנזים, הפער בין שתי הקבוצות יהיה הרבה יותר גדול. אלא שהפער הזה הופך להרבה פחות משמעותי, משום שהרוב כבר מצוי בהגדרות אחרות. ובכלל, בהנחה שבקרב ישראל הוותיקה 3 או 4 מתוך כל 10 זוגות הם "נישואי תערובת", הרי שאפשר להניח שרוב לרוב הסבתות והסבים מקבוצה זו יש נכד מעורב. המשמעות היא, ש"כור ההיתוך" זכה להצלחה אדירה. אלא שזה כל כך אופנתי להלקות את השלטון הישן, של שנות החמישים והשישים, שלא שמנו לב שבמשימה העיקרית הוא דווקא הצליח. לא שאין לו חטאים. וחטאים רבים נמשכים גם היום. החברה הישראלית רחוקה משלמות. אלא שקרה גם משהו דרמטי אחר. תהליך ההיתוך דווקא הצליח.

המיליטנטים המזרחים של היום, שמרוכזים בעיקר באקדמיה, הם בעיקר אולטרה-אשכנזים. הם אימצו לחלוטין את סדר היום המערבי, הם מדברים מערבית, אבל הם שקועים בתוך פנטזיות פוסט-קולוניאליות. המזרחיות שלהם היא פוזה פסאודו-אינטלקטואלית. כור ההיתוך, אצלם, עבד שעות נוספות. הרבה יותר מהממוצע, הגבוה כשלעצמו, בקרב שאר האוכלוסייה. ספק אם יש מקבילה דומה לכך בעולם. כור ההיתוך ניצח. הגיע הזמן להרכין ראש, ולהודות שהעתיד שלו.