נתניהו יחלק את ירושלים..

כל נוסחה שמוצעת לישראל על ידי ידידיה, והיא דוחה אותה, סופה של ישראל שתגיע בדיוק לאותה נוסחה, אבל בעל כורחה

רבים ביקשו תרגום למאמר על "האפרטהייד הערבי". להלן תרגומים:

להלן גרסה מתורגמת לאנגלית של המאמר The Arab Apartheid

להלן גרסה מתורגמת לצרפתית   L'apartheid Arabe

להלן גרסה מתורגמת לספרדית El Apartheid Árabe

ולהלן גרסה מתורגמת לערבית الأبرتهايد العربي  


לפני למעלה מעשור וחצי קיימה מפלגת העבודה דיון על "מדינה פלסטינית". הימים היו ימי אוסלו העליזים. ימים מלאי תקווה. השלום נראה בהישג יד. לאחר דיון ארוך החליטה המפלגה לדחות את הרעיון. לקח לה עוד חמש שנים כדי לאמץ אותו. פעם, לפני שניים ושלושה עשורים, זה היה הרעיון של המפלגה הקומוניסטית. במצעדי האחד במאי היא הניפה שלטים שעליהם כתוב - "שתי מדינות לשני עמים". מבחינת הרוב, זו הייתה כפירה בעיקר. מחוץ לכל קונצנזוס. עברו שני עשורים. היום זה הדגל שמניף מנהיג הימין והליכוד, ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

כך שכדאי שנרשום לעצמנו: כמעט כל נוסחה שמוצעת לישראל על ידי ידידיה, והיא דוחה אותה, סופה של ישראל שתגיע בדיוק לאותה נוסחה, אבל בעל כורחה. זו מנהרת הזמן, שאינו פועל לטובתנו. כבר עשר שנים אומרים לנו ידידים - לא אויבים - שאין מנוס משתי מדינות לשני עמים. רוב הציבור הגיע לנוסחה הזאת מזמן. גם הליכוד הגיע לשם, אבל באיחור. כך שנתניהו היה יכול לצאת גדול, אם היה אומר, על תקן מנהיג, את מה שהוא בכל מקרה עוד יאמר, על תקן של מנהיג שאינו עומד בלחצים.

זה לא אומר שישראל צריכה לאמץ היום את העמדה של רק"ח. זו לא הטענה. הטענה היא, שיש ויתורים שעדיף להציג אותם עכשיו, על תקן של יוזמים, מאשר להמתין עוד שלוש שנים, ולהציג אותם כנגררים. פורמלית, נתניהו עדיין מתנגד למתווה קלינטון או לעקרונות אילון-נוסייבה או להסכם ז'נבה. מעשית, הוא כבר כמעט שם, גם אם הוא יתעקש לטעון משהו הפוך.

* * *

ועכשיו, יורשה לי להודות, את הדברים שלעיל כבר כתבתי, כמעט מילה במילה, לפני שבע שנים. זכיתי לתגובות מגחכות. נתניהו? מדינה פלסטינית? לא יקום ולא יהיה. הזמן עובר. נתניהו מציית לכללי מנהרת הזמן. הוא תומך בשתי מדינות. אלא שהיא הנותנת. מכיוון שברור לנו, כמעט בדיוק מוחלט, מה יקרה בעוד שלוש שנים, ואולי מוקדם יותר, אז עדיף שנקדים את המאוחר. משום שכל איחור הוא הפסד. הנאום של נתניהו היה מצוין. אם היה נאמר בתחילת הקדנציה. הוא היה הופך לגיבור. נכון לעיתוי הנוכחי, נתניהו החסיר את הצעד הנוסף שהיה בכוחו לשנות את התמונה. לא הייתה בנאום שום יוזמה ולא הצעה. למחרת הנאום הוצג נתניהו, גם בישראל ובוודאי בעולם הרחב, כסרבן שלום, כעקשן, כקשוח. זה כמובן שקר. גם אם נתניהו היה חוזר על נאום אובמה, מילה במילה, הפלסטינים היו אומרים לא. אלא שלמרות צדקת הטענה הזאת, שחייבת להישמע, נתניהו פספס בגדול. משום שנתניהו הרי יודע עם מי יש לו עסק. נתניהו יודע, ובוודאי צריך לדעת, שהעולם מתייחס לישראל באופן שונה. נתניהו יודע שאבו-מאזן הוא הסרבן. ודווקא משום כך היה נתניהו חייב ללכת צעד קדימה. וזה לא קרה.

* * *

למחרת הנאום הטיל תום פרידמן, הפרשן הבכיר של הניו-יורק טיימס, אחריות משותפת על נתניהו ואבו-מאזן. הוא גם הציע לפלסטינים להצטרף לאביב הערבי, ולפתוח במצעדי שלום שמציעים לעם היהודי שתי מדינות לשני עמים, וחלוקת ירושלים על בסיס דמוגרפי. מעין מתווה קלינטון מתומצת. באנגלית קוראים לזה wishful thinking. הרהורי לב. פנטזיות. אבל במחשבה נוספת, רעיון מצוין. נתניהו היה צריך להעלות את ההצעה הזאת. בעצם, עדיין לא מאוחר. שיציע. הצעה כזו הייתה מעמידה את נתניהו במצב של "win win situation". ניצחון בכל מקרה. אם היה אבו-מאזן עונה בשלילה, ברור שהניצחון ההסברתי, שאסור לזלזל בו, היה של ישראל. ואם אבו-מאזן היה עונה בחיוב, זו הייתה פריצת דרך, שהייתה נרשמת כולה לזכות ישראל.

* * *

כל מה שנתניהו לא אמר ביום שלישי, הוא ייאלץ לומר בעוד שלוש שנים. לא חשבנו שהוא יסכים למדינה פלסטינית, וזה קרה. אין סיכוי, אנחנו חושבים, שהוא יסכים לחלוקת ירושלים. וגם זה יקרה. אלא שאז הוא יעשה את זה על תקן נגרר, לחוץ, כפוי. במחירי הפסד. היום, עדיין, אפשר לגייס את רוב מדינות העולם החופשי להסדר מוסכם של שתי מדינות לשני עמים, ללא מימוש הפנטזיה של "זכות השיבה". היסטורית, זו הדקה האחרונה להסדר כזה. מחר יהיה מאוחר. מנהרת הזמן פועלת לרעתנו.
אנחנו טוענים, ובצדק, שהפלסטינים אינם מפספסים הזדמנות כדי לפספס הזדמנות. מתברר שלמדנו מהם משהו.