חרפת התקשורת..

העובדות ברורות: כפי שפורסם ב"מעריב," שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב רות רונן קיבלה החלטה תמוהה, בעקבות עתירת עמותת השמאל "גישה".  רונן החליטה לכפות על המדינה לחשוף מסמך, וגם את בעלי התפקידים שחיברו אותו, העוסק באספקת מזון לעזה. בהמשך התברר שבעלה של השופטת זאב ברגמן הוא חבר הנהלת הקרן החדשה, וגם תורם לקרן שמסייעת לעמותת "גישה".  ניגוד אינטרסים ברור ומהותי.

הסיפור שנחשף ב"מעריב" זכה להשתקה טוטלית. אין כאן שום עניין של "שמאל" ו"ימין".  יש כאן פסיקה תמוהה כשלעצמה, גם ללא ניגוד אינטרסים, ויש ניגוד אינטרסים שנחשף רק לאחר שפורסמה ביקורת על הפסיקה. אבל מתברר שמישהו הרגיש שמשהו לא בסדר. והוא התייצב כדי לתרץ את החרפה. במקום ביקורת תקשורת,  הוא ביצע ביקורת למי שחשפו את הפרשה - הח"מ וקלמן ליבסקינד.

פסיקה שערורייתית? ניגוד אינטרסים? מה פתאום. לא היה ולא נברא. אז מדוע זה ולמה עוסקים ימיני וליבסקינד בפרשה? כשאין תירוצים ואין הסברים פונים אל התירוץ העלוב מכולם - מדביקים לחושפים זהות פוליטית. הם "ימניים".  ולא סתם, אלא קיצוניים.

שני דברים לא ידעתי - האחד, ש"ימני" הוא כינוי גנאי שמאפשר התעלמות מטענות. ושנית, לא ידעתי שאני עצמי "ימני".  מתברר שאם אתה מבקר את הדורסנות של חלק מהשמאל בישראל - אתה הופך אוטומטית לימני. העמדות החוזרות ונשנות שלי בזכות כל הסכם שלום, נגד הג'יהאד היהודי שקיים לצערי בשולי הימין, נגד הבנייה בשטחים ונגד ההתיישבות היהודית בשייח ג'ראח, ועוד ועוד - לא בלבלו את הכותב עוזי בנזימן, עורך "העין השביעית".

הדברים הללו, שנכתבו בעיתון שמתיימר לעסוק בביקורת תקשורת, מעידים על מצבה של התקשורת. לבנזימן אין תירוץ רציני לשתיקת התקשורת, כך שלא נותר לו אלא לצווח "הוא ימני". ונניח שהוא ימני. אז מה? ממתי זהות פוליטית פוסלת טענה? מה בכלל הקשר?

* * *

בנזימן טורח באותה הזדמנות לספר בשבחי עצמו, איך נמנע פעם, בעבר הרחוק, מייחוס קרבה משפחתית של איש ציבור לחשוד בפלילים. הוא, בניגוד לח"מ, התייחס לגופו של עניין, ולא לגופו של אדם. אין ספק, מדובר במופת של תקשורת. ענק בדורו.

אלא שיש בעיה.

כאשר פרסמתי ביקורת על פסק הדין היו ידועים לי פרטים על השופטת עצמה. למשל, על כך שהייתה עוזרת של יוסי שריד. ידעתי גם ששריד השתתף בתשדיר שירות של "גישה" (שנפסל לשידור ברשות השידור). השמטתי את הפרטים הללו. חשבתי שביקורת עניינית אינה נזקקת לתוספות וגם לא לפרטים פיקנטיים. הבהרתי זאת בהמשך, בלי קשר ולפני הפרסום של בנזימן על המודל האתי שהוא מציב לכל עיתונאי.

אלא שימים ספורים לאחר הפרסום הראשוני חשפנו את העובדה שבעלה של השופטת חבר בהנהלת הקרן, וגם תורם לקרן שתרמה בעבר לעמותת "גישה",  שהגישה   את העתירה, וממשיך לסייע לה גם היום. זה כמובן חייב פרסום. העובדות היו ברורות. אלא שבנזימן התקשה בהבנת הנקרא ובהבנת הפרשה. הוא התעקש לייחס לי התייחסות לגופו של אדם, כאשר זה בדיוק הדבר שאותו נמנעתי מלעשות, עד לחשיפת הקשר המשפחתי.

והקושי המעושה בהבנת הנקרא ובהבנת הפרשה רק נמשך. הרי כל "ניגוד אינטרסים" נובע מהתייחסות לחברות, לקשרים, בוודאי לקשרים משפחתיים. כשמדובר בניגוד אינטרסים, אין צורך בשום הוכחה להשפעה. יש צורך רק, ואך ורק, בחשש שכזה ובמראית עין. זה מה שחשפנו וזה מה שהיה ראוי לחשיפה.

בנזימן גם טורח להשחיל לסיפור את השופט נעם סולברג, ה"מתנחל",  שפסק בתביעה שהגיש סרן ר' נגד אילנה דיין. כך שכדאי להבהיר: אילו הייתה אישתו של סולברג תורמת שקל אחד בלבד לגוף שמעביר תרומות,  באופן ישיר או עקיף, להגנתו של סרן ר' - השופט היה ראוי לפסילה. חד וחלק. אבל אליבא דבנזימן, מבקר התקשורת, אין כאן סיפור. העיתונאים מצווים בשתיקה. לא בחשיפה. והאיש הזה הוא עורך פרסום שמתיימר לעסוק בביקורת תקשורת. לקרוא ולא להאמין.

* * *

בנקודה אחת יורשה לי לבהיר שטעיתי. הפרקליטות חזרה בה מהטענה שמדובר בחומר שמצוי תחת הגנת סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע, העוסק בחומר שפרסומו עלול לפגוע בבטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה. הפרקליטות ירדה מסעיף זה, לאחר שינוי מדיניות הסגר.

אלא שהטענה על אקטיביזם שיפוטי, שהפך לפוליטי, לא ירדה מהפרק. סעיף 10 לחוק חופש המידע, שבהסתמך עליו הוגשה העתירה, קובע שהרשות הציבורית צריכה לתת את דעתה "לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור".  השופטת מבהירה שעל אף ש"המחוקק לא כיוון את דבריו ל'ציבור' שאינו חלק מאזרחי המדינה או תושביה - הרי שוודאי ניתן ללמוד מהסעיף כי המחוקק ראה מידע המתייחס לנושא כזה כמידע שיש אינטרס ציבורי בגילויו".

סליחה?! הרי החוק, כפי שהשופטת מציינת, מתייחס לאזרחי ישראל. המחוקק בא לשרת את האינטרס הציבורי של אזרחי ישראל. לא של תושבי עזה. אבל השופטת, במעשה פלאים, מייחסת למחוקק כוונה כזו. מהיכן זה לקוח? האם זו קביעה משפטית או קביעה שלקוחה מתוך אג'נדה פוליטית?

* * *

ביום חמישי הגישה המדינה ערעור על החלטת השופטת רונן. בין השאר מבהירה המדינה, בסעיף 22 לערעור, שהחמאס הוא ארגון טרור, שמטרתו להשמיד את ישראל. ולכן, המידע בעניין העברת המזון לרצועת עזה הוא חלק מהמדיניות האסטרטגית של ישראל מול החמאס.

הערעור הוגש, וטוב שהוגש. עדיין נותרה בעינה השאלה, האם תגיש המדינה בקשה לפסילת השופטת. אנו עדיין ממתינים להחלטת הפרקליטות בעניין, ולנימוקי ההחלטה.

מי שהגיש את העתירה ביקש להשחיר את דמותה של ישראל. זה כבר קורה. האמת הפוכה. ישראל פנתה לאו"ם כדי לדעת מה המינימום הנדרש כדי למנוע משבר הומניטרי. ספק אם יש תקדים למדינה שמטילה סגר, על ישות שמשגרת אליה טילים - וזוכה בתמורה לסיוע הומניטרי. התמונה בעולם, בסיוע "עמותות לזכויות אדם",  תהיה כמובן הפוכה.

* * *

לא כל השופטים מגיעים להחלטות תמוהות. השופטת רחל ברקאי מבית המשפט המחוזי בבאר שבע עסקה בעתירה של תושב עזה, שדרש לצאת מהרצועה לטיפול רפואי. המטרה הייתה השתקעות ביהודה ושומרון. רק לאחר שהבקשות נדחו, פנה העותר לתירוץ הרפואי, שאותו כינתה השופטת "אמתלה". ובכן, פסק הדין מבהיר ש"מאז שבוטל ב2005-  הממשל הצבאי, בין השאר בתחום הבריאות, האחריות הועברה לרשות הפלסטינית. לא מוטלת עוד כל חובה על מדינת ישראל לדאוג לתושבי רצועת עזה וגם לא לבריאותם".  חד וחלק וברור וראוי.

* * *

משט נוסף מתארגן מכיוון טורקיה אל עזה. נניח שישראל תאפשר את כניסת הספינות, ובתנאי ששלטון חמאס יתיר לצלב האדום לבקר את גלעד שליט, כפי שדורש החוק הבינלאומי. ונניח שישראל תחליט על הפסקת כל אספקה לעזה, הפסקה מוחלטת, עד לביקור כזה של הצלב האדום. זו תהיה החלטה מדינית וביטחונית לכל דבר ועניין.
החלטה שהגיע זמנה. החלטה שתבהיר שהכדור בידי חמאס.

נכון שמיד כאשר זה יקרה, יגישו עמותות הקרן החדשה שורה של עתירות. הן יזעקו שההחלטה אינה חוקית. מה אז? האם בית המשפט יבטל החלטה מדינית? וכי לא ברור שהחלטה שיפוטית כזאת תהיה בגדר סקנדל? אלא שאין שום צורך להמתין.

בג"ץ כבר צעד לאותו כיוון, בדיון בנוגע לאספקת חשמל. השופטת רונן הלכה צעד קדימה. אין צורך שבעלה של השופטת יהיה תורם כדי להבין שמדובר באג'נדה פוליטית. הסקנדל הזה כבר כאן. והתקשורת שותקת. וכאשר היא פותחת את הפה, כמו אצל בנזימן, היא נוזפת במי שחושף את העניין.

* * *

איך זה שעיתונאים מתנגדים לחשיפת מידע? שאלה מיתממת. עיתונאים, צריך להזכיר, הם גם אזרחי המדינה. חלק מהם, תתפלאו, חושב שיש צורך בהפרדה בין פוליטיקה למשפט. חלק מהם אינו חושב שצריך לקפוץ לעמידת דום, כשהמילים "חופש המידע" נזרקות לחלל האוויר. יש מידע ביטחוני, מדיני, אסטרטגי, שזכותה של המדינה למנוע את חשיפתו.

גם דרכי התגובה לאיום האיראני הן עניין לדיון ציבורי. זה לא אומר שלגורם כלשהו יש זכות לכפות על המדינה לחשוף את האלטרנטיבות לתגובה. בקצב הזה, מי יודע, אולי גם האינטרס הציבורי, של הציבור האיראני, יזכה להכרה בבית המשפט, בשם האקטיביזם השיפוטי-פוליטי. גם הסגר על עזה הוא עניין שמצוי בדיון ציבורי. הטענות נגד הסגר הן לגיטימיות. אבל בין זה ובין כפיית חשיפת מידע - הדרך ארוכה.

בארצות הברית התיר בית המשפט העליון, בפסק דין מכונן, לפרסם מסמכים הנוגעים למלחמת וייטנאם ("מסמכי הפנטגון"), שהגיעו ל"ניו יורק טיימס".  אלא ששום בית משפט במדינה דמוקרטית, כולל ארצות הברית, לא כפה על הרשויות חשיפת מסמכים. יש הבדל תהומי בין שני הדברים.

* * *

האמון בתקשורת ובמערכת המשפט מצוי בירידה מתמדת. זה קורה גם בגלל פסיקות פוליטיות למהדרין, וגם בגלל התגייסות לדבר שתיקה, שעוזי בנזימן הפך למייצג שלה. בשלב זה קשר השתיקה ניצח. התקשורת התנהגה כמו בת יענה. אבל זה ניצחון פירוס. ניצחון שרק פוגע באמון הציבור בשתי המערכות. ההפסד הוא כולו של חופש הביטוי ושלטון החוק.