תמוגר המיעוטוקרטיה

ישראל נשלטת על ידי קבוצות כוח, כאשר הרוב הדמוקרטי נרמס. שיטת השלטון הקואליציוני הופכת לאיום קיומי על מדינת ישראל

ישראל, צריך לכתוב שוב, איננה דמוקרטיה. ישראל היא מיעוטוקרטיה. היא נשלטת על ידי קבוצות כוח. לפעמים הן מתחלפות. בשנות השמונים  והתשעים "חברי מרכז הליכוד" היו אחת מקבוצות הכוח החזקות במדינה. לא עוד. בשני העשורים האחרונים מדובר בעיקר בשלוש קבוצות: חרדים, מתנחלים, משפטנים. אפשר להוסיף עוד. בעלי הון, עובדי חברת החשמל. המכנה המשותף של כל הקבוצות הללו הוא הימצאותן בנקודת ארכימדס שמעניקה להן כוח מוגזם, שרומס את הרוב.

כל עוד שיטת הממשל הנוכחית ממשיכה להתקיים, אין סיכוי לשינוי. ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, מפוחד משלוש הקבוצות. ללא החרדים אין לו שלטון. ללא המתנחלים אין לו שלטון. והמשפטנים, רק אם ירצו, יהפכו אותו לכלי משחק בידיהם. הם יודעים לעשות את זה מצוין. תמיד מתוך רצון לשמירה על "שלטון החוק" ו"מנהל תקין" ושאר ירקות. הם מכניסים את אפם לכל מקום. הם בעלי השפעה אדירה. מוגזמת. אין עוד מדינה שבה האחיזה שלהם בשלטון הופכת לכל כך אנטי-דמוקרטית.

המתנחלים אינם שונים. הם יוצרים עובדות. הממשלה רועדת מפחד. שבע פעמים הוחלט על הורדת מאחזים. הביצוע - אפס. זו הקבוצה היחידה בישראל שמצליחה לצפצף על המשפטנים. אולי לא היחידה. גם חלק מהבדואים וערביי ישראל מרשים לעצמם לצפצף על הדמוקרטיה בתחום הבנייה. אלא שאצל המתנחלים זה נובע מכוח מוגזם. אצל ערביי ישראל, צריך להודות, זה נובע מסיבות הפוכות.

ככל שמדובר במתנחלים מול משפטנים - אין כאן שום איזון. להפך. יש כאן פגיעה  כפולה. מגרש המשחקים הוא של שתי קבוצות רדיקליות. ואליהן מצטרפת הקבוצה השלישית, החרדים. מדי שנה גדל אחוז התלמידים בכיתות א' במסלול החרדי באחוז אחד. בשנה שעברה היה מדובר ב-25 אחוזים. זה אחוז כפול ממספר החרדים בגיל גיוס. 12 אחוז משתמטים היום, משום ש"תורתם  אומנותם". בעוד 12 שנה המספר יהיה כפול. אם נוסיף על כך את המשתמטים החילוניים, שמספרם הולך וגדל, ואת ערביי ישראל, שרובם המוחלט אינו מתגייס - אנו עומדים בפני אסון לאומי. אסון. כדאי שנרשום זאת לעצמנו.

כך גם בתחום הגיור. הרוב החילוני והדתי-לאומי הפקיר את התחום הזה לחרדים, שמצדם הפקירו את התחום הזה דווקא לאגפים הרדיקליים בתוכם. מדינה שלמה השתגעה. רוב יהודי, ציוני ודתי - ויתר ביודעין על אחד התחומים החשובים בזהות הלאומית. זה קורה משום שכל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים היו כנועות. שיטת הממשל כופה עליהם את הכניעה הזאת.

האם אפשר לשנות? בוודאי שאפשר. על ידי שינוי שיטת הממשל. יש רוב לשינוי. יש רוב להפיכת החרדים, גם אם לא את כולם, לחלק משולב בחברה הישראלית. יש רוב בציבור ובכנסת להפקעת הגיור מידי החרדים. אלא שנתניהו, בדיוק כמו קודמיו, העדיף שיקולים לטווח קצר על פני אינטרסים לאומיים לטווח הארוך. היה אפשר להקים ממשלת אחריות לאומית. היה אפשר לשנות את השיטה. אבל נתניהו, כמו קודמיו, העדיף כניעה באמצעות ממשלה צרה.

* * *

מדי פעם קמות לנו ועדות שמציעות את שינוי שיטת הממשל. האחרונה שבהן, בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה, הגישה את הצעותיה לפני שבועות אחדים. בראשות הוועדה עמד נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, מאיר שמגר. איש יקר וראוי. אלא שיש בעיה. כל ועדה שנשלטת על ידי אסכולת המשפטנים, תנציח את המיעוטוקרטיה, בוודאי בכל מה שקשור לשלטון המיעוט המשפטי. עצם העובדה שיותר מדיי תחומים, ועדות, מינויים, מצויים בשליטת השיח המשפטי - היא חלק מהבעיה. משפטנים מבינים בתחום שלהם. אין להם שום יתרון בתחומים אחרים. אבל הם אמפריאליסטים. הם כוחניים. גם אם הכיסוי הוא "אקטיביזם משפטי" או "שלטון החוק". הם לקחו את שלטון המשפט והפכו אותו לשלטון המשפטנים.

ניקח, למשל, את המלצת ועדת שמגר בעניין התפקדות למפלגות. לפי ההמלצה, רישום חברים למפלגות יתנהל באמצעות "רשם מפלגות". יופי של הצעה, שתיתן מענה רק לבעיה אחת: רישום כפול. אלא שזו הבעיה הפחות חמורה מכל הבעיות. וכי כמה מתפקדים כפולים יש? אחוז אחד? שניים? זו הבעיה? אבל הנה, זו ההמלצה בתחום הזה של ועדה רצינית. חבל.

כך שצריך להציג את הבעיה כפי שהיא. ראשית, המשפטנים עצמם הפכו את עניין החברות במפלגות לצרעת. במקום לעודד חברות במפלגה, שורה של פסיקות הפכה את המעורבות הפוליטית לסימן גנאי. אסור, למשל, לקבל תפקיד ציבורי. משום שחבר מפלגה הופך אוטומטית לאינטרסנט מסוכן, שצריך לבדוק את מניעיו. הגישה הייתה צריכה להיות הפוכה. הצטרפות למפלגות הייתה צריכה להיות מתוגמלת. אצלנו היא זוכה לחסמים ולאותות קלון.

"מפקד חברים" או "התפקדות" הפכו לשטח הפקר של קבלני קולות. אין שום קשר בין תוצאות הבחירות, בכל יישוב ויישוב, לבין מספר המצביעים. לפעמים מספר המתפקדים עולה על מספר המצביעים. ולעיוות הזה קוראים דמוקרטיה. התוצאה היא, שכל שיטת הפריימריס, בנוסח הישראלי, מעבירה את ההכרעה לקבלני קולות. שהרי רוב תומכי המפלגה אינם מתפקדים. הקבלנים מתפקדים ופוקדים. התוצאות בהתאם.

יש פתרון פשוט לעיוות המתפקדים והפריימריס: כל יישוב ומחוז יזכה לחלק יחסי בוועידת או מרכז המפלגה לפי תוצאות הבחירות, ולא לפי ההתפקדות. וכך, העיוות שבו מחוז או יישוב זוכה לכוח מוגזם, בגלל התפקדות יתר, יסולק מחיינו הפוליטיים. זה קרה גם בליכוד, כש"הבית היהודי" הצליח לגייס הרבה יותר מתפקדים מכוחו היחסי במפלגה. זה קרה במפלגת העבודה כאשר שני מחוזות, קיבוצים וערבים, מיוצגים הרבה יותר מחלקם בקרב המצביעים. זה קרה גם במרצ, במחוז הקיבוצים. רוצים השפעה במפלגה? בבקשה. באמצעות גיוס מצביעי אמת בקלפי, ולא באמצעות פיקציה של מתפקדים, שמגיעים בגלל קבלן הקולות, ולא מטעמי רצון למעורבות. 

הסוגיה הקשה הנוספת היא בתחום המשילות. או, נכון יותר, בתחום השיתוק. משום שהמשילות אאוט. השיתוק אין. הצעד הראשון חייב להיות סילוק שיטת הקואליציה. זו אינה המגרעת היחידה. זו המגרעת העיקרית. את המפגע הזה אפשר להוריד על ידי כך שהמפלגה שתקבל את מירב הקולות היא זו שתרכיב את הממשלה. נקודה. שיטה כזאת תגרום לכך שהמפלגות הגדולות יתחזקו. הגיע הזמן שזה יקרה. הממשלה תורכב על ידי ראש המפלגה הגדולה. הוא ולא אחר. השלטון שייך לרשות המבצעת. לא לכנסת. תפקיד הכנסת היה ונותר בתחום החקיקה, והפיקוח על פעולות הרשות המבצעת. התלות של ראש הממשלה בכנסת, בתחומי ביצוע, היא חלק מהבעיה. את התלות הזאת יש להסיר. בוודאי שיש תחומים, כמו תקציב המדינה, שבהם יהיה צורך בשיתוף פעולה. אך נדמה שניתוק התלות יאפשר ביטוי לרוב אמיתי בכנסת, בשורה של תחומים, לעומת המצב הקיים, שבו המיעוט שולט, בגלל התכתיב הקואליציוני. הפלת ממשלה תתאפשר רק ברוב מיוחד, של שני שליש מחברי הכנסת.

שינוי נוסף והכרחי מצוי בתחום המשפטי והשיפוטי. בניגוד למצב היום, שבו ממשלת הצללים השיפוטית עומדת מעל הממשלה, צריך לחזור לסדרי שלטון תקינים. הממשלה, למשל, היא זו שתמנה את היועץ המשפטי לממשלה. כך היה בעבר. כך חייב להיות. כך גם בכל מדינה שפויה. 

מהפכה דומה חייבת להיות בתחום מינוי השופטים. הממשלה והכנסת ימנו את השופטים, בהליך שבו שלטון השופטים על המינויים ייפסק. בניגוד לשטיפת המוח הקולקטיבית שבה אנו חיים, השיטה שבה שופטים ממנים שופטים היא ייחודית לישראל. אין עוד מדינה אחת בעולם עם שיטה כל כך אנטי-דמוקרטית. יש שתי מדינות, איטליה וספרד, שבהן שופטים מעורבים במינוי שופטים. מעורבים - אך לא קובעים בלעדיים ודומיננטיים. כבר שני עשורים שהמשפטן הדגול, אהרן ברק, טוען שאו-טו-טו, מדינות אחרות צועדות בעקבות ישראל. אבל הזמן עובר. זה לא קורה. אף אחד לא מאמץ את העיוות הזה.

יש גם צורך בהשלמת חוקי יסוד שייתנו ביטוי להפרדת הרשויות. המצב היום, שבו בג"ץ מתערב באספקת החשמל לעזה, ושופטת מחוזית כופה על המדינה חשיפת מסמכים הנוגעים לאספקת מזון לעזה - הוא סקנדל. וגם כאן, מדובר בעיוות שלטוני שאין כמוהו בשום מדינה מתוקנת בעולם. ביהמ"ש העליון האמריקני לא היה מעז להתערב בתחומים כאלה. אצלנו זה קורה.

משאל עם: בנושאים מהותיים מדובר בכלי רציני. החקיקה האחרונה בתחום זה, בישראל, נועדה לטרפד את הממשלה, כאשר תרצה להגיע להסדר מדיני. ההליך הראוי, לכן, צריך להיות הפוך: החלטה מדינית שקיבלה ממשלה חוקית בישראל תוכל להיפסל במשאל עם, רק אם המתנגדים יוכלו לגייס רוב מקרב בעלי זכות ההצבעה. צריך לזכור מה קרה ב"משאל העם" בנושא ההתנתקות, שנערך בקרב חברי הליכוד. רק כמחצית מבעלי זכות ההצבעה הגיעו לקלפיות. רק קצת למעלה מחמישים אחוז מתוכם הצביעו נגד ההתנתקות. כלומר, רק כרבע מכלל מצביעי הליכוד הצביעו נגד ההתנתקות, שזכתה לרוב בממשלה ובכנסת. אם היה מדובר במשאל עם אמיתי, והיו מגיעים לקלפיות רק שלושים אחוז מבעלי זכות ההצבעה, ורק חמישים ואחד אחוז מהם היו מצביעים נגד הממשלה - התוצאה הייתה אבסורדית. מיעוט קטן בציבור היה יכול לשנות החלטות כנסת וממשלה. זה בדיוק מה שעלול לקרות במשאל עם בנושא נסיגה מהשטחים. הרוב לא יגיע לקלפיות. המיעוט הרדיקלי, משני הצדדים, יגיע לקלפיות. התוצאה, תהא אשר תהא, לא תהיה דמוקרטית. כך שהרעיון הדמוקרטי מחייב את הגישה ההפוכה. יוזמי משאל עם יוכלו לשנות החלטה שלטונית רק אם הם ישיגו רוב של מצביעים. אוי לנו אם מיעוט קטן של מצביעים יבטל החלטות של כנסת וממשלה.

חלק מהמלצות ועדת שמגר בהחלט ראויות. כך בעניין ההצבעה למפלגה, שתכלול הצבעה שמית למועמדים מועדפים, מתוך רשימה סגורה. זו הצעה שתוכל לטרפד חלק ממחלות קבלני הקולות והפריימריס. לפי ההצעה, מי שמצביע למפלגה הוא זה שגם משפיע על הרכב הרשימה. הצעה נכונה וראויה.

כך גם בעניין המעבר לשיטה משולבת, יחסית ואזורית. הפיזור בהחלט יכול להועיל. הקשר בין בוחרים לנבחרים ימנע חלק מעיוותי השיטה הקואליציונית. גם העלאת אחוז החסימה היא עניין ראוי, למרות שבשנים האחרונות בעיית העיוות הקואליציוני לא נוצרה בגלל מפלגות קטנות דווקא.

בנוסף, ישראל איננה מדינה רגילה. היא סובלת מגיבנת. זו מדינת כל מיעוטיה. אלא שמרוב זכויות מיעוטים (הכוונה איננה רק לערבים) - זו המדינה שבה הקבוצה המקופחת ביותר היא דווקא קבוצת רוב. האנשים העובדים, השותפים, התורמים, שהולכים לצבא ועושים מילואים, והם לא שייכים לשום זרם פוליטי רדיקלי. השלטון שייך גם להם. זו הקבוצה שסוחבת את המדינה על כתפיה. זו הקבוצה שחפצה במדינה יהודית, אך לא חרדית. ציונית, אך לא דו-לאומית. דמוקרטית, אך לא אנרכית. וזו הקבוצה שרמוסה יותר מכל הקבוצות האחרות.

שינוי שיטת הקואליציה, למשל, לטובת שלטון המפלגה שזכתה לרוב, הוא צעד דרסטי. אבל נדמה שזה צעד מתבקש, כדי לתקן עיוות של שנות דור. מרוב ויתורים וכניעות לקבוצות רדיקליות, המדינה עלתה על מסלול של חשש רציני וכבד להתפרקות החזון הציוני. כשבודקים את התהליכים, מבינים שזה לא איום סרק. זה קורה. זה בפתח. זה עלול להיות כאן בעוד קצת יותר מעשור.

בבג"ץ התגבש רוב בעד זכות שיבה, גם אם בתירוץ של "איחוד משפחות". אין אבסורד כזה בשום מדינה. אסור שזה יקרה כאן. האיום עדיין לא הוסר. כך שעודף המשפטיזציה, חוסר המשילות ושיטת הקואליציה שגרמו למיעוטוקרטיה - כל אלה ראויים לריסון. הצדקנים שבינינו, שהתרגלו להשליט את עצמם, בשם "שלטון החוק", יתחילו במסע האיומים שלהם. אסור לוותר להם. פשוט אסור. השיטה שלהם מובילה את ישראל להתפרקות.

אפשר עדיין להציל את המצב. יש בישראל רוב דמוקרטי, יהודי וציוני. הרוב הזה חייב להחזיר לעצמו את השלטון.