גולדסטון חזר בו. "אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום, הדוח היה שונה", כתב גולדסטון לפני שבועיים, והטיל פצצה. נעזוב לרגע את גולדסטון. הוא זכה כבר למאות אלפי מאמרים ופרסומים, שמנסים לנתח את נפתולי נפשו. קשה לסלוח לו על עצם יצירת העלילה. ובכל זאת הוא ראוי למחילה. הוא חזר בו. הבעיה היא עם אלה שמאוהבים בעלילה. הם מתעקשים. כאלה הם חבריו של גולדסטון לוועדה, שפרסמו אתמול קול קורא בעיתון הבית שלהם, "הגרדיאן" הבריטי. העיתון שימשיך לנפח את עלילת הדוח.
פעם אחר פעם שאלו עיתונאים את גולדסטון בעניין הרג אזרחים על ידי ישראל, בהשוואה, למשל, לצבא האמריקני. תחילה הוא אמר, למשל בראיון ליונית לוי בערוץ שתיים, "לא חקרתי את מעשי הצבא האמריקני בעיראק". תשובה הוגנת. עברו שבועות בודדים, ואותו גולדסטון אמר, בראיון לביל מויארס מה-PBS, ש"הצבא האמריקני נקט בצעדים קיצוניים כדי למנוע פגיעה באזרחים". מתברר שבין לבין הוא הספיק לבצע חקירה, למרות שאיש לא שמע עליה.
אם נהיה רציניים, זה ברור שלגולדסטון אין מושג. הוא התבקש לספק את ראשה של מדינת ישראל, להודיע שהיא המפלצת עלי אדמות - וזה מה שהוא עשה. חבריו לוועדה ועוד חבורה של אידיוטים שימושיים מישראל ומהעולם, סייעו לו בטוויית העלילה. לא כל הטענות שלהם שקריות. אבל כאשר לוקחים אירועים ברמת המיקרו, מנפחים אותם לממדים מפלצתיים, התוצאה היא שישראל היא מפלצת.
כדי לבדוק את טענת ההרג המכוון, אפשר לבודד שורה של קונפליקטים, בשני העשורים האחרונים, שבהם היו עימותים מהסוג העזתי. מדינה מול ישות מיליטנטית, סמי-צבאית. כך ברוסיה מול צ'צ'ניה. כך ארה"ב מול ארגוני הג'יהאד בפלוג'ה. כך סרי-לנקה מול הנמרים הטמיליים. כך פקיסטן מול הטליבאן בעמק הסוואט. ובכן, בכל העימותים הללו, כמות האזרחים שנהרגו לעומת לוחמים - גדולה הרבה יותר, באופן יחסי ומוחלט, לעומת העימות בעזה. הרבה יותר. עשרות אלפים בצ'צ'ניה ובסרי-לנקה, ואלפים בעימותים של ארה"ב ופקיסטן בפלוג'ה ובעמק הסוואט. רק ישראל, לבדה, פוגעת הרבה פחות באזרחים. אין שום צורך שמועצת האו"ם תשלח פרחים לישראל, בגין שמירה קפדנית על חיי אדם. אבל אותה מועצה דווקא שלחה פרחים לסרי-לנקה, שחודשים אחדים לאחר עופרת יצוקה מחצה את הנמרים הטמיליים, תוך כדי הרג המוני של עשרות אלפי אזרחים חפים מפשע.
אלה העובדות. הן ברורות כאור השמש. אבל חבריו של גולדסטון לוועדה מתעקשים. האמת היא, שהם התעקשו עוד לפני שהם בכלל מונו לוועדה. או, אם נהיה מדויקים יותר, הם הוכללו בוועדה משום שעמדתם הייתה ידועה מראש. כריסטין שינקין, פרסמה מכתב ב"טיימס" הלונדוני שם היא טוענת ש"מעשיה של ישראל אינם הגנה עצמית אלא פשע מלחמה". השניים האחרים, הילה ג'ילאני ודזמונד טראוורס, חתמו על קריאה לחקירה לנוכח פשעי המלחמה שבוצעו במסגרת המבצע.
זה הרקע להודעה שפרסמו השלושה הללו אתמול בעיתון הבית שלהם. הם לא יוותרו על העלילה. האם הם לבד? גם נעמי חזן, נשיאת הקרן החדשה לישראל, נמצאת בתמונה. היא פרסמה הודעה, עם תחילת המבצע, על ה"שחיטה" שישראל מבצעת. זה היה סימן דרך ראשון למבול השטנה נגד ישראל, שהסתיים בדוח שכולו חרפה. עכשיו היא צריכה להחליט - האם היא חוזרת בה כמו גולדסטון, או שהיא בצד של חבריו לוועדה? לציבור תומכי הקרן החדשה, והעמותות שתרמו לדוח הוועדה - יש זכות לקבל תשובה.
להלן תרגום לאנגלית של המאמר שלעיל (LOVING THE LIBEL)
אקטיביזם שיפוטי ופוליטי
הפוליטיזציה של המשפט זכתה לביטוי נוקב בהכרעה של השופטת רות רונן בעניין חשיפת מסמך הנוגע למדיניות העברת המזון של ישראל לרצועת עזה, כולל חשיפת בעלי התפקידים שחיברו את המסמך. מדובר בהכרעה שחרגה מאקטיביזם משפטי אל אקטיביזם פוליטי. זה היה ברור שהאקטיביזם הזה יהרוס את מערכת השיפוט מבפנים. עכשיו זה קורה.
וזה רק מחמיר. בתחילת השבוע חשפנו כאן ב"מעריב" את העובדה שבעלה של השופטת, זאב ברגמן, הוא חבר הנהלת הקרן החדשה, שסייעה ומסייעת לעמותת "גישה", שהגישה את העתירה, שבה דנה השופטת רונן, למרות שבעלה הוא הוא חבר הנהלה.
השופטת טענה - "לא ידעתי". טענה מוזרה. יותר ממוזרה. כאשר בעלה של השופטת הוא חבר בקרן שזכתה לכותרות בשנה האחרונה, כאשר ברור שמדובר באשכול גדול של עמותות, חלקן אנטי-ציוניות, שסמוכות על שולחן הקרן, כאשר העמותה שבה מדובר, "גישה", הוזכרה שוב ושוב, הן כאחת מעמותות הקרן שסיפקו מידע לגולדסטון, הן בנוגע לסגר על רצועת עזה - הטענה של השופטת נראית מגוחכת. אין מצב שהיא לא ידעה. היא בוודאי הייתה צריכה לדעת. ואם היא אכן לא ידעה, כטענתה, היא בוודאי הייתה חייבת לבדוק. הרי הסבירות שהקרן שאליה קשור בעלה תומכת ב"גישה" היא כל כך גבוהה - שבדיקה כזו היא פשוט חובה.
וגם זה עדיין לא הסוף. ככל שחופרים, מתברר שהדברים רק מסתבכים. בעיתון ובבלוג, מופיע בתחקיר קטן שעשה עמיתי לעיתון זה, קלמן ליבסקינד.
התועמלן הארסי ביותר
מה משותף לסוריה ולישראל, שאל השבוע גדעון לוי. לשתיהן יש שר הסברה. וואוו. איך לא חשבנו על זה. ובכן, מדובר כמובן בקשקוש. ראשית, במשך שנים רבות לא היה לישראל "משרד הסברה". זה לא העלה ולא הוריד. שנית, יש עוד מדינות שיש להן משרד הסברה. למשל, ארה"ב. שם יש תת מזכירה לענייני מדיניות חוץ ואינפורמציה (Under secretary for Public Diplomacy and Public Affairs).
אלא שלוי צודק. מדינות נורמליות אינן זקוקות ל"משרד הסברה". ישראל איננה מדינה נורמלית. אין עוד מדינה בעולם שמתנהלת נגדה תעמולת זוועה, כפי שמתנהלת נגד מדינת ישראל. פשוט אין. ונדמה שגדעון לוי הוא האיש שיזכה, ללא ספק, בתואר גדול התועמלנים נגד מדינת ישראל. יש גרועים ממנו. אין יעיל ממנו. ישראלי, יהודי, שמתחזה לפטריוט. האיש שטוען שישראל היא מדינת אפרטהייד, האיש שהפיץ את העלילה שישראל משתמשת ב"נוהל חמור" שלא היה ולא נברא, האיש שטוען שישראל "יורה לפלסטינים בראש מדי יום", האיש שמופיע כמעט בכל פורום אנטי-ישראלי כדי להפיץ את דברי הבלע שלו - מתלונן פתאום שמישהו מעז לחשוף את הררי השקרים שלו. ממש לא בסדר שלא משאירים לו את הבמה להופעת יחיד.
אם רק יופסק הכיבוש, טוען שם לוי, לא יהיה צורך בשום הסברה. עוד הבל מתוצרת תועמלן השקרים. פעמיים בעשור האחרון קיבלו הפלסטינים הצעה לסיום מלא של הכיבוש. פעם מקלינטון ופעם מאולמרט. פעמיים הם סירבו. אבל אל דאגה. צבא תועמלנים, לוי אינו לבד, התגייס מתוכנו כדי לדברר את הפלסטינים. אלף ואחת סיבות הם נתנו לסרבנות הפלסטינית, כדי להטיל את האחריות על ישראל.
האם זו ישראל הסרבנית, או שמא הפלסטינים? נתחיל בהצעת קלינטון. ובכן, יש הרבה עדויות. הנאמנה ביותר היא דווקא של בנדר בן-סולטן, לשעבר שגריר סעודיה בארה"ב. הוא הבהיר לערפאת, שסירוב להצעת קלינטון הוא בגדר "פשע נגד העם הפלסטיני". זה לא עזר. ערפאת ביצע את הפשע.
בעניין הצעת אולמרט, גם רביב דרוקר התגייס לא מזמן כדי לדברר את הגרסה הפלסטינית החדשה: "לא אבו מאזן לא ענה לאולמרט, אלא אולמרט לא ענה לאבו מאזן". הגם אתה, דרוקר? כך שכדאי לחזור לקרקע העובדות. כמה טוב שכדי להבין את אבו-מאזן אפשר להאזין לאבו-מאזן, ולא לדרוקר. ובכן, אבו-מאזן הסביר לג'קסון דיהל מ"הוושינגטון פוסט", שההצעה של אולמרט היא מצוינת, אלא שאין בה דבר אחד - זכות שיבה המונית. והוא לא יוותר.
פשיסט או הומניסט?
לפני חודשים אחדים היה נדמה, לרגע קט, שהפלסטינים בכל זאת מוכנים לפשרות. זו הייתה אשליה קצרת מועד. זה לא הפריע לגדעון לוי להתנפל עליהם בהאי לישנא: "הם מוכרים את נשמתם לשטן ... מחמוד עבאס מסביר, כתועמלן ישראלי, שהשיבה תהרוס את מדינת ישראל". אם יש שתי עמדות פלסטיניות - זו של המתונים וזו של החמאס, לוי מבהיר את בחירתו. הוא בצד של החמאס.
לגופו של עניין, לא היתה שום תפנית פלסטינית. זו הייתה תרמית. לוי הוא אשף הבדיות. הוא גם יצר ויתור פלסטיני מרהיב בממדיו, וגם התנפל עליו באכזריות, כדי למגר אותו. היזהרו לכם, אומר לוי לפלסטינים. יש ביניכם נאמנים ויש "תועמלנים" ש"משתפים פעולה עם השטן". ככה, בשקט, משחיל לוי לישראל את התואר "שטן". הנה, גם החמאס אינו זקוק ל"משרד הסברה". יש לו את גדעון לוי.
לוי איננו לבד. הוא חלק ממחנה. הרי יש בתוכנו אנשים עם עמדות דומות. זהות לחלוטין. גם הם קוראים "משתף פעולה" לכל מי שמוכן לפשרה. גם הם משתמשים בביטוי "אנשים שמכרו את נשמתם לשטן" נגד מי שמוכנים לוותר על חבלי מולדת למען הסדר. זו הקואליציה: החמאס, הימין הקיצוני והגדעון לוים. והם לא, ממש לא, מחנה השלום.
ביום שבו אבו-מאזן יתמוך בהסדר הוגן, שכולל סוף לכיבוש, ולא סוף לישראל, שתי מדינות לשני עמים, ושיבה פלסטינית לצד הפלסטיני ולא לישראל - אני אהיה בצד של אבו-מאזן. גדעון לוי יהיה במקום אחר. את אבו-מאזן הוא יכנה "תועמלן", ואת ישראל הוא יהפוך ל"שטן".
ולאיש הזה, אויב השלום, דובר הסרבנות הפלסטינית, שפיתח מנגנון משוכלל לפיזור תעמולה ארסית ברחבי העולם, יש חוצפה לדרוש מישראל לסתום את הפה.
הבהרה - על עלה תאנה וערווה גלויה
בשבוע שעבר הזכרתי את כנס השמאל, שהתחזה לכנס אקדמי, שהתקיים באוניברסיטת בן-גוריון. כתבתי גם, שהם טוענים שהזמינו אותי, ולא זכור לי דבר כזה. ד"ר ניב גורדון שלח לי אימייל, בו הוא מוכיח שאכן נשלח אליי אימייל. הוא צודק. מתברר שבמאות האימיילים שמגיעים אליי, אני עלול לפספס אחדים. אני כנראה מפספס הרבה יותר. העובדה שהוזמנתי לאותו כנס לא מעלה ולא מורידה. זה יפה מצדם שהם נזקקו שם גם לעלה תאנה. אני שמח שלא הייתי שם כדי לכסות על הערווה.
אקו"ם