חוצפה אירופית..

שרי החוץ של האיחוד האירופי קיימו השבוע דיאלוג אסטרטגי עם ישראל. שר החוץ, אביגדור ליברמן, היה שם. האווירה הייתה חיובית והדיאלוג ענייני. אלא שבהודעת הסיכום נכללו שני נושאים: הבעת דאגה מהחקירה שלא תתקיים נגד עמותות אנטי-ישראליות, שמקבלות מימון זר, ודרישה מישראל ליותר שוויון לערביי ישראל.

זו לא חוצפה. זו חוצפה כפולה. ראשית, משום שהאיחוד האירופי ומדינות אירופה, ביחד ולחוד, מממנים שורה של גופים שפועלים למען חיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כל מדינה שפויה הייתה אוסרת על מימון כזה. אין שום גוף באירופה שממומן על ידי גורם זר, ומטרתו היא חיסול הישות הפוליטית שבקרבה הוא יושב. הסקנדל הזה קיים ביחסי אירופה-ישראל. הגופים הממומנים הללו, רובם ככולם, כוללים את צמד המילים "זכויות אדם" בפרויקטים שלהם, שזוכים למימון אירופי. אבל זו פסאדה. רבים מהגופים הללו עוסקים בשלילת זכויות היהודים למדינה ריבונית. מאמר חדש בכתב העת "תכלת", של הראל בן-ארי ("המשט לעזה ואי הסדר העולמי החדש"), מציג את השפעתם השלילית של גופים מהסוג הזה. אז אנא, אירופאים חביבים, מספיק עם הצביעות. ישראל, אכן, איננה זקוקה לשום ועדת חקירה. ישראל זקוקה לחקיקה שתבהיר את גבולות המותר והאסור בקבלת מימון זר, בדיוק בהתאם לכללים המקובלים בעולם החופשי. לא פחות ולא יותר.

* * *

בעניין ערביי ישראל, כדאי שאירופה תביט במראה. אכן, יש  פערים בין יהודים למוסלמים, בדיוק כשם שיש פערים בין יהודים ליהודים. צריך לפעול כדי לצמצם את הפערים הללו. אלא שבעניין  הזה נדמה שישראל צריכה לגנות את אירופה, ולא להפך. משום שהפערים בין הרוב הלבן לבין המוסלמים, בתוככי אירופה, גדול יותר.

בבלגיה, בירת האיחוד האירופי, רק 10 אחוז מהבלגים הוותיקים מצויים מתחת לקו העוני. נתון מצוין. עד שמגיעים לקהילות המוסלמיות. או אז, מתברר ש-58.9 אחוז מהתורכים ו-55.6 אחוז מהמרוקאים מצויים מתחת לקו העוני. וגרוע מכך, רק אחוז אחד מהוותיקים מצויים מתחת לקו המוגדר כעוני עמוק, לעומת 39 אחוז מהתורכים ו-25 אחוז מהמרוקאים. הסיבות מוכרות לעייפה: חינוך גרוע, אפליה וכן הלאה. מאז אותו מחקר עברו חמש שנים. המצב רק החמיר. מחקר שפורסם לאחרונה חושף את העובדה ש"מוסלמים בצרפת סובלים מאפליה עמוקה". בבריטניה המצב גרוע יותר. המוסלמים נמצאים בתחתית בכל תחום. וזה עוד לא הכל. שלושה מתוך ארבעה ילדים ממוצא פקיסטני או בנגלדשי מצויים מתחת לקו העוני. אפשר להמשיך בנתונים ממדינות נוספות. נכון, שם מדובר במהגרים. כאן בילידים. אלא ששם, כך נדמה להם, אין קונפליקט לאומי או דתי ואין ציונות ואין כיבוש. ומי שהגיע, הגיע מרצונו החופשי. ולמרות זאת, האפליה זועקת. איש השוויון צומח. המצב רק הולך ומחמיר.

כך שליברמן צריך להציג לפורום שרי החוץ הצעה פשוטה: הקמת ועדה משותפת שתבצע בדיקה השוואתית בנוגע למצב המוסלמים, כמיעוטים, בארצות אירופה ובישראל. התוצאות עשויות להיות מרתקות. כך גם בעניין הגופים החתרניים הזוכים למימון זר. כדאי לנו ללמוד מאירופה. אם שם יש מימון זר לגופים שפועלים נגד קיום הונגריה כמדינה הונגרית, או סלובניה כמדינה סלובנית - ישראל תתחייב לאמץ מראש את המקובל באירופה. ואם אין דבר כזה, ישראל חייבת לדרוש מאירופה הפסקת מימון לגופים חתרניים.  

עדיין לא מאוחר. ליברמן יכול וצריך להגיב להחלטת הסיכום האירופית, כדי להציג את תמונת האמת. גם בנוגע לאפליית מיעוטים, גם בנוגע לגופים חתרניים. זו הזדמנות פז. אסור לפספס אותה.

קדאפי יקיר האקדמיה

בשנים האחרונות זכה קדאפי לטיהור. הוא הפך, בהבל פה של תקשורת ואקדמיה, למנהיג שראוי להישמע. הכסף של סדאם חוסיין קנה לו תומכים במערב בכלל, ובבריטניה בפרט. קדאפי אינו שונה. גם הוא פיזר כספים, כדי לטהר את שמו. אחד מהגופים שזכו לחסדי קדאפי הוא ה-LONDON SCHOOL OF ECONOMICS (LSE). מוסד אקדמי יוקרתי. אגודת הסטודנטים שם החליטה בשנה שעברה על ברית אוניברסיטאות תאומות עם האוניברסיטה האיסלאמית של החמאס ברצועת עזה. זה גם משכנו של ד"ר יוניס אל-אסטל, חבר פרלמנט מטעם החמאס, שמטיף לכיבוש אירופה, והמערב כולו, על ידי האיסלאם.

איך זה שזה לא הפריע לאותם סטודנטים? ובכן, הכסף יענה את הכל. למשל, תרומה של 1.5 מיליון לירות שטרלינג, באמצעות הקרן הבינלאומית לפיתוח (GICDF), שבראשה עומד בנו של קדאפי, המכונה "סייף אל-איסלאם" ("חרב האיסלאם"). קדאפי הצעיר קיבל דוקטורט מאותו מוסד, והאבא, שליט לוב, נאם בפני ה הסטודנטים שכרתו ברית עם האוניברסיטה שאנשיה קוראים לכיבוש המערב וחיסול יהודים. כן, הייתה גם מחאה נגד התרומה. אך נדמה שהברית בין הסטודנטים בלונדון לסטודנטים מעזה היא תמצית הברית האדומה-ירוקה. הקואליציה  של "כוחות הקדמה" עם איסאלמיסטים תומכי ג'יהאד. וזה רק המשך להון אדיר שהזרימה סעודיה ל"מרכזי  לימוד איסלאמיים" באוניברסיטאות יוקרתיות בבריטניה.

הנה לנו מכנה משותף בין האיחוד האירופי לקדאפי. הם עוסקים במימון גופים. התנאי המרכזי הוא - שנאה תהומית לישראל. כך שמי יודע, אולי כדאי להרחיב את הדרישה הישראלית כלפי האיחוד האירופי. לא רק בדיקה השוואתית בעניין גופים חתרניים במימון אירופי, אלא גם בעניין הון לובי, סעודי ואיראני של גופים באירופה. ואם יתברר שהאג'נדה של הגופים הללו היא אחת, אותה אחת, זו לא תהיה הפתעה.

ועוד משהו, חיפוש ברשימת התורמים של אונר"א מגלה שרבות ממדינות העולם תורמות. מדינות המערב הרבה, ומדינות ערב סכומים פעוטים. לוב של קדאפי לא נמצאת ברשימה. אין ללוב כסף לפלסטינים. אבל יש לה לסטודנטים באוניברסיטה יוקרתית בלונדון.
 

חקיקה במקום חקירה

ועדת החקירה נגד גופי השמאל לא תקום. וטוב שלא תקום. הסיפור הזה, של יוזמה שלא מתממשת, הפך לריטואל קבוע. כך היה עם הצעת החוק בעניין הנכבה. בגרסתה הראשונה, הפכה ההצעה את עצם ציון הנכבה לעניין פלילי. הצעה מקוממת. לפי הגרסה שאושרה, שר האוצר רשאי למנוע מימון ציבורי מגופים ששוללים את אופיה היהודי או הדמוקרטי של ישראל. חוק צודק לחלוטין, שאין בו אפילו אזכור למילה "נכבה". כך עם חוק הנאמנות, שעבר גלגולים שונים. יוזמת החוק המקורית איימה על ערביי ישראל בדרישת נאמנות. לחוק שאושר אין שום נגיעה לערביי ישראל. הוא נוגע למתאזרחים חדשים בלבד. רובם מהגרים מחבר המדינות. כך גם הצעת החוק בעניין המסתננים, שהופכת כל סיוע למהגרים מאפריקה או ממקומות אחרים לעבירה פלילית. ההצעה, בדרך כל קודמותיה, לא תזכה למימוש. אם יאושר חוק כלשהו בהקשר הזה, לא יהיה לו שום קשר ליוזמה הראשונה.

המכנה המשותף לכל היוזמות הללו, כמו גם ליוזמות אחרות מאותה מחלקה, הוא רעש ציבורי חובק עולם. כל יוזמה בנפרד, וכולן ביחד, ציירו את ישראל כמדינה גזענית, פשיסטית, חשוכה. רבים מהישראלים, ובוודאי רוב אלה שחשופים למידע מהעולם הרחב, אינם מבחינים בין הצעת חוק לבין חוק, ובין יוזמה פרטית לבין החלטה ממלכתית. וכך, כל גחמה של חבר כנסת מהימין, שרוב הישראלים כלל לא ידעו שהוא קיים, הופכת לאיום על הדמוקרטיה. רק השבוע, בכנס אקדמי בדרום צרפת, הציגה אקדמאית ישראלית את ועדת החקירה הפרלמנטרית כאקורד סיום של הדמוקרטיה הישראלית. זהו, היא סיפרה למאזיניה, לא יהיו יותר עמותות אזרחיות בישראל. ועדה אין. וטוב שאין. אבל שמן לקמפיין האנטי-ישראלי יש ויש.

יש  לנו מספיק אנשי שמאל שהפכו את הבאשת מדינת ישראל לצו עליון. אין שום צורך שיזמים חופשיים מהימין הישראלי יוסיפו את תרומתם לקמפיין הדמוניזציה. בינתיים, ההצלחה שלהם די מרשימה.

ערגה מוגזמת לחברון

ארץ ישראל כולה שלנו. פלסטין כולה שלהם. העניין הוא, שיש הבדל בין ערגה היסטורית לבין מציאות פוליטית. המציאות כבר נוצרה. ארץ ישראל שלנו, אבל לא כולה. ואם כולה, אז זו לא תהיה מדינת ישראל, אלא פלסטין הגדולה. כך שערגה היסטורית היא דבר חיובי. ערגה אובססיבית ומוגזמת עלולה להיות אסונית. הפלסטינים משלמים מחיר על הערגה חסרת הפשרות שלהם. ישראל משגשגת בגלל ערגה שיש בה פשרות.

לא רק בצד הפלסטיני יש טיפוח שווא של הערגה האובססיבית. גם בתוכנו יש גופים ועמותות שמטפחים בדיוק את אותה ערגה. הם מובילים סיורים, של ערבים ויהודים, אל יישובים שנהרסו במהלך מלחמת העצמאות. הם מטפחים את אשליית השיבה והשנאה וחיסול ישראל.

ייתכן ששר החינוך, גדעון סער, מתקנא בהם. גם הוא רוצה ערגה היסטורית. גם הוא מתעלם ממציאות פוליטית. גם הוא מתקשה להבין שערגה צריכה להיות במידה. ולכן, הוא החליט לשלוח את תלמידי מערכת החינוך לביקורים בחברון. נפשי לא תהיה עמם. ואם יתבקשו ילדיי ללכת לביקור שם, כתלמידי בית ספר, הם ייאלצו לשמוע הקדמה על זכויות ועל פשרות ועל ערגה כחרב פיפיות.

שנים אני טוען שמי שלוקח ערבים ויהודים לשייח' מוניס ולמג'דל, לצורך טיפוח אשליית השיבה, איננו "פעיל שלום" אלא מחרחר מלחמה ומדון. אלא שזו טענה דו-כיוונית. בבוא יום שלום, ביקורים מאורגנים מהסוג הזה יהפכו לעניין ראוי. נכון להיום, חברון איננה רק עיר אבות. היא גם עיר מדנים. עיר שמסמלת את האווילות הישראלית. יש בה נישול מיותר. יש בה עוולות. זו אינה ציונות, אלא מוטציה שמסכנת את המפעל הציוני, ואת הסיכוי לבסס כאן מדינה יהודית ודמוקרטית. ציונות שהיא אנטי-ציונות.

סער איננו שייך למחלקת מעוררי המדנים. הוא איננו הצד השני של המטבע. אבל הביקורים המאורגנים הללו ישיגו את התוצאה ההפוכה. הורים רבים יהפכו לסרבנים, למרות שהם ציונים אדוקים. סער רצה לברך. הוא יצא בעיקר מקלל.

רבים מבקשים תרגומים למאמרים המופיעים כאן. רוב המאמרים מתורגמים, וניתן למצוא אותם בקישור שלהלן.

תרגום למאמר שפורסם היום בעיתון בעמודי החדשות, על הצביעות האירופית:
 Take a Look in the Mirror