ספקולציות מזרחיות...

אדוארד סעיד המנוח פרסם בשנת 1981 את הספר "הגנת האיסלאם" ("Covering Islam"), שם הוא מספר, בין השאר, שבניגוד לשטיפת המוח המערבית, באיסלאם יש שוויון בין גבר לאישה, מוסר גבוה, חירות, שוויון ועוד שאר אגדות. שום דבר הוא לא מה שחשבנו. זו התקשורת המערבית האוריינטליסטית, טען סעיד, שיוצרת דימויים שליליים. הספר הוא ציון דרך ב"פוליטיקלי קורקט", שהפך ל"איסלמיקלי קורקט". זה הלך והחמיר. בהקדמה למהדורה מחודשת של אותו ספר כתב סעיד, בלגלוג כמובן, על פגיעה בדמותם של מוסלמים בתקשורת המערבית, שמדמיינת "ספקולציות על קונספירציה לפוצץ בניינים, חבלה באמצעות מטוסי נוסעים".
שלוש שנים לאחר שהדברים פורסמו, אירעו פיגועי התופת. מטוסים, בניינים. נבואה שקרסה. זה לא מבטל את כל כתביו של סעיד. זה רק אומר שיש סוג של מומחים, והם רבים, שהעובדות לא יבלבלו אותם. יריבו הגדול של סעיד, ברנרד לואיס, צפה בדיוק רב את העימות עם האיסלאם.

נבואת השוטים של סעיד אינה יוצאת דופן. מומחים, כך סיפר לנו פרופ' פיליפ טטלוק בספרו על "ניתוחים פוליטיים של מומחים", דבוקים לעמדות שלהם. המציאות בקושי משפיעה עליהם. הם מפרשים אותה בהתאם לדעות הידועות מראש שלהם. הם נכשלו בניבוי האירועים הגדולים - נפילת ברה"מ והתפרקות הגוש הסובייטי, נפילת משטר האפרטהייד, התעצמות הטרור, ועוד. בין שלוש קבוצות - מומחים, עיתונאים וקופים - הקופים מנבאים טוב יותר מעיתונאים, ועיתונאים טוב יותר ממומחים.

הספר של טטלוק, שפורסם לפני חמש שנים, עומד פעם נוספת במבחן המציאות. אנחנו בעיצומם של אירועים היסטוריים. רעידת אדמה במזרח התיכון. קשת המומחים המופיעה בתקשורת, העולמית והישראלית, קובעת את הצפוי מראש. השמרנים ו/או ימניים אומרים שאין סיכוי לדמוקרטיה בארצות ערביות, והשמאלנים קובעים בהתלהבות שהאביב הליברלי הגיע. שני הצדדים מציגים מידע מאשש. אלה על אופיו של האיסלאם, ואלה על השינויים שמתחוללים אפילו בקרב "האחים המוסלמים".
ההמונים ברחובות מעוררים תקוות. יש שם קואליציה מוזרה. נשים רעולות, גברים מזוקנים, וכמובן צעירים מדור הפייסבוק. הם זועקים לחופש ולדמוקרטיה. צודקים השמרנים שטוענים שהעולם הערבי לא חווה שום משטר דמוקרטי אמיתי. וצודקים גם אלה שטוענים שברוב חלקי העולם הערבי, ובוודאי במצרים, הרחוב הופך ליותר ויותר דתי ואיסלאמי. אבל אולי יש דברים נסתרים ונשגבים. אולי הצעירים שיוצאים לרחובות יובילו רוח של חירות, יותר שוויון, פחות שחיתות וזכויות אדם. מי יודע, אנחנו בעיצומו של שינוי היסטורי. אולי הרוב, שרוצה את חוקי השריעה, יצליח לשלב אותה עם דמוקרטיה. אינשאללה.

הסקרים, בניגוד לקריאות לדמוקרטיה ברחובות, מצביעים על מגמות מדאיגות. 82% מהמצרים תומכים בסקילה, לפי חוקי האיסלאם, כעונש על בגידה; 77% תומכים בקטיעת ידיים כעונש על גניבה; 84% תומכים בעונש מוות למוסלמי שעוזב את הדת. האמפתיה של הדוד סם, ברק אובמה, שיפרה במקצת את היחס לארה"ב ב-2009, אך ב-2010 חזרה העוינות לשיא של 82%. האם ייתכן שההמונים ברחובות הם רק הפסאדה? האם ייתכן שבבוא יום מבחן, הרוב יתמוך במפלגה שתומכת בסקילה, עונש מוות וקטיעת ידיים? אין לנו מושג ירוק.

העובדה שסעיד "המתקדם" טעה, ולואיס "השמרן" צדק, מחייבת זהירות. זה לא ברור שגם עכשיו הסעידים טועים והלואיסים צודקים. זה רק אומר שכולנו שבויים בקונספציות שנוחות לנו. גם עבדכם הנאמן. כולנו זקוקים לקצת יותר זהירות, ורצוי גם צניעות. בעיקר אם אנחנו מומחים או עיתונאים. רק לקופים יש פטור. הם, רק הם, יודעים קצת יותר מה יצמח מחר מהרעידות של היום.

הפייסבוק: ההפך ממה שחשבנו

המהפכות החדשות, כך מספרים לנו, הן פועל יוצא של העידן החדש - רשתות חברתיות, טוויטר ופייסבוק. האמנם? המהפכות הגדולות שהורידו את ממשלות מזרח אירופה התחוללו לפני עידן האינטרנט. המסר עבר, גם בלי הודעות רשת, טלפונים סלולריים, לפידים או יוני דואר.

במדינות כמו תוניסיה, איראן ומצרים משתמשים באמצעי התקשורת החדשים, כל עוד הם פתוחים. שהרי התקשורת הרשמית היא צייתנית לשלטון. אלא שבמדינות דמוקרטיות "מהפכת הפייסבוק" גורמת בעיקר להשתקת המחאה. משום שאין יותר כיכר עיר ואין הפגנות. יש את הזירה הציבורית החדשה - פייסבוק, טוקבקים וכדומה. שם כל דכפין יכול לארגן לעצמו כל סוג של מחאה, לארגן קבוצות ולהקהיל קהילות. ראו את העלאת מחירי הדלק השבוע. איזו מחאה הייתה? קבוצה בפייסבוק. זהו. נכון שזה לא מדגדג את קצה הכיסא של יובל שטייניץ, אבל הזעם מתפרק. פה ושם יש הפגנות מחאה בחוצות. אבל הן הולכות ומתמעטות. העולם הווירטואלי קולט אותן לתוכו. אם נתניהו אכן יוריד את מחירי הדלק, זה לא יהיה בזכות הפייסבוק.

כך שלא רק שהפייסבוק לא מעודד שינויים. במדינות הדמוקרטיות הוא משמש בתפקיד הפוך, של בולם זעזועים. ייתכן שכדאי, מדי פעם, לסגור את האמצעים הללו לימים בודדים. במקום מחאת מקלדת, תהיה לנו מחאה מול משרד האוצר, ומחירי הדלק ירדו. זה לא שצריך להאשים את פייסבוק במשהו. אבל לצד תפקידו המהפכני בדיקטטורות, צריך להזכיר את תפקידו ההפוך בדמוקרטיות.

אובמה מעורר דאגה

דוקרטרינת הדמוקרטיזציה רשומה על שמו של ג'ורג' בוש. כמה קללות הוא חטף. מי אתה, מתנשא שכמותך, שתלמד אותם מה לעשות? מי אתה שתכתיב את סדר היום המערבי על מדינות מוסלמיות ועל מדינות העולם? והנה, שנתיים לאחר שנבחר, הדברים נראים אחרת. כשהיו הפגנות באיראן הוא שתק. בתוניס הוא היסס. במצרים הוא כבר מיישם את דוקטרינת בוש.

אלא שלא באסטרטגיה מדובר, אלא בעוד משובה מתוצרת אובמה. כמו הדרמה בעניין "הקפאה לשלושה חודשים", כאשר היה נדמה שמשהו חייב להסתתר מאחורי המהלך הזה, והתברר שאין בו כלום. היה אפשר לחשוב שמדובר בחשיבה אסטרטגית של המעצמה הגדולה בעולם. התברר שזה משהו שבין שליפה לגחמה. כך גם עכשיו.

יש צורך בדמוקרטיזציה. אלא שב"מדד הדמוקרטיה" (יש מדדים רבים), מצרים מצויה במקום גבוה יותר מרוב מדינות ערב. האם יעז אובמה לומר משהו למלך סעודיה, לנשיא סוריה, לשליטי עומן או קטאר? אין סיכוי. תוניסיה, עם שלטון מושחת ודיקטטורי, הציגה מודל נועז בתחום החשוב ביותר: מעמד האישה. תוניסיה ומצרים בנפילה.
מה בדיוק צריכים להרגיש מנהיגים במזרח התיכון שרוצים להיות פרו-מערביים? הם מבינים שאובמה מבין רק כוח. הוא בוגד בבעלי ברית. הוא כנוע לדיקטטורים. סעודיה וסוריה מרגישות על הסוס. הן מצפצפות על אובמה, והוא מחזיר להן טובה. אובמה כרע ברך לפני מלך סעודיה, בצעד שזכה לתמיהות מוצדקות, ולאחר השעיה של שש שנים, מונה שגריר חדש, רוברט פורד, לסוריה של הנשיא אסאד. זה קרה לפני שבועיים.
כריעה מול עבדאללה. מחווה לאסאד. בעיטה למובראק. ספק אם יש כאן מדיניות. גחמות ושליפות, כך נדמה, יש ויש.

סקרים מדאיגים וגמישים

עוד לפני פרסום המסמכים המודלפים של צוות המו"מ הפלסטיני, פורסם סקר שבוצע בקרב תושבי הגדה והרצועה. הממצאים חושפים שיש יותר תומכים למו"מ ברצועה (72%) לעומת הגדה (62%). רובם תומכים בתנאים מוקדמים (הקפאת התנחלויות, הבטחה מראש למדינה פלסטינית). קרוב למחצית מהתושבים, בשני המקומות, חושבים שהבעיה המרכזית לשלום היא ההנהגה הישראלית.

השאלה המעניינת ביותר הייתה בעניין הנכונות לפשרות. האם תסכימו לפשרות בנושא ירושלים, התנחלויות וזכות השיבה? בשני המקומות זכתה התשובה השלילית לרוב גדול: 87% ברצועה ו-84% בגדה. על הרקע הזה, מותר לחשוש שגם הפשרות המהוססות שהתגלו בהדלפות לא יזכו לתמיכת הפלסטינים.

גם בישראל, אפשר להניח, מתווה קלינטון לא יזכה היום לתמיכה רצינית. אם וכאשר הוא יוצג כהסכם סופי, עם ערובות בינלאומיות ובאווירה אחרת מזו השוררת היום, אחוזי התמיכה יזנקו. זה כבר קרה. ההתנגדות להחלטת בגין לנסיגה מיישובי סיני עמדה על 90% לפני שהושג הסכם. לאחר שהושג הסכם, היה רוב ברור שתמך בהסכם. בקרב הפלסטינים, יש גרעין של 12% שתומך מראש בפשרות. זו התחלה צנועה. אין מקום לייאוש. לא בגלל סקר ישראלי, ולא בגלל סקר פלסטיני.
מי שלא רוצה הפרדה יקבל מדינה אחת גדולה. אצל יותר ויותר עוכרי ישראל זה הפתרון. למדינת ישראל ולחזון הציוני זה אסון.  כתבתי  את זה אלף פעמים. אכתוב את זה עוד אלף פעמים.
 

הסתה מהכלא

מרוואן ברגותי, שמרצה חמישה מאסרי עולם, שלח מכתב נאצה לכנס על אסירים פלסטיניים במרוקו. זכויות אסירים הן עניין מוגבל. עם כל הכבוד לערך הנפלא של חופש הביטוי, אף אחד לא יחייב את שירות בתי הסוהר להכניס צוות של ה-CNN כדי לראיין את ברגותי.

כך שלא ברור מדוע מאפשר שירות בתי הסוהר שליחת מכתבי הסתה מהכלא. ברגותי כתב שם, בין השאר, "ישראל היא האויב המתועב ביותר של האנושות בעידן המודרני". מדובר בתעמולה מהסוג האנטישמי. חומר בעירה לקואליציה האנטישמית שמתחזה לאנטי-ציונית. לא כל דבר כלול בחופש הביטוי, ועם כל הכבוד לזכותם של אסירים להוציא מכתבים, זה לא כולל הפצת תעמולה גזענית.

ברגותי היה פעם איש שלום. הוא הפך לאויב, לטרוריסט ולרוצח. ייתכן שתעתועי ההיסטוריה יהפכו אותו שוב למנהיג פלסטיני. בסקרים, כבר זמן רב, הוא גובר על כל המועמדים האחרים. ייתכן שיבואו ימים אחרים. הוא כבר עשה שינוי. ייתכן שהוא שוב ישתנה, ויחזור להיות האיש שהיה. בינתיים, עם כל הכבוד למעמד המיוחד שלו, כמנהיג בפוטנציה, אין שום סיבה לתת לו פתחון פה לצורך הסתה.