לא "מחנה השלום".

חלק ממה שקרוי בטעות "מחנה השלום", הישראלי והעולמי, מתייצב לצד מחנה הג'יהאד, הסרבנות והחמאס. המסמכים המודלפים מהצד הפלסטיני חושפים מציאות חדשה ויוצרים מחנות חדשים

המהומות במצרים הצליחו להאפיל על המסמכים הפלסטיניים שהודלפו. בשני התחומים, אל-ג'זירה נמצאת ברקע. לא על תקן של ערוץ תקשורת, אלא על תקן של שחקן פוליטי. נגד מובארק ונגד אבו-מאזן. הזרוע התקשורתית של הג'יהאד העולמי. בהקשר הפלסטיני, באל-ג'זירה רצו לקלל. הם יצאו מברכים. בזכות ההדלפות על מה שקרה במשא ומתן, ועל העמדות הפלסטיניות שנחשפו, התמונה מתבהרת. גם קווי המחלוקת מתבהרים, וגם המחנות נחשפים כמו שהם. לא שמאל וימין, אלא מחנה שלום מול מחנה הסתה ושנאה.

מחנה השלום מול מחנה החמאס

נתחיל בחלוקה בין המחנות. כבר שנים, יורשה לי לציין, אני מתקשה עם החלוקה בין "שמאל" ל"ימין". החלוקה הנכונה יותר, בהקשר הישראלי, היא המחנה הלאומי לעומת המחנה האנטי-ציוני. שני המחנות כוללים מה שקרוי היום "שמאל" ו"ימין". המחנה הראשון תומך במדינה יהודית ודמוקרטית, גם במחיר פשרות כואבות. המחנה השני כולל את המתנגדים למדינה יהודית ודמוקרטית. זה כולל אנשי שמאל שזו האידיאולוגיה שלהם, ואנשי ימין, שמגשימים בפועל את חזון המדינה האחת.

בהקשר הנוכחי, ההדלפות חושפות את האיוולת של החלוקה הקיימת. לא שמאל וימין, אלא מחנה שלום מול מחנה הסירוב וטיפוח השנאה. אלה שקרויים ימין נכנסו להכחשה. ויתורים פלסטיניים? לא היה ולא נברא. אין חיה כזאת. עיניים להם ולא יראו. השמאל הישראלי, בחלקו הצווחני והלא ציוני, יוצא הרבה יותר מגוחך.

בעשור האחרון הצטרפו חלקים גדולים מהשמאל להצדקת כל גחמה פלסטינית בכלל, ולפנטזיה על זכות השיבה בפרט. אילו השמאל הזה - שכוחו רב לו בעולם - היה מבהיר לפלסטינים שההסדר לעתיד לבוא יהיה על בסיס מתווה קלינטון, לשמאל הזה הייתה יכולה להיות תרומה רצינית לשלום. אלא שדבר הפוך קרה. השמאל הזה הצטרף לפנטזיות של חזית הסירוב הפלסטינית. הוא הלך לכיוונים של דה-לגיטימציה, דמוניזציה, הצטרפות לקמפיין ה-BDS וטיפוח אשליית זכות השיבה.

פרופ' ענת בילצקי, לשעבר יו"ר "בצלם", הבהירה בעבר שגם אם הפלסטינים יוותרו, היא לא תוותר על זכות השיבה. גם פרופ' אורן יפתחאל, היו"ר הנוכחי של "בצלם", תומך בשיבה. כך גם עשרות אישים וגופים אחרים, חלקם נתמכי הקרן החדשה לישראל. זה מחנה בעל השפעה מוגזמת בתקשורת ובאקדמיה העולמית. עם פרסום המסמכים, כדאי להציג את התגובות של נציגי המחנה הזה. האם הם מקדמים בברכה את סימני ההתפכחות המהוססים של ההנהגה הפלסטינית?

גדעון לוי, נציג בולט של המחנה, סימן את הכיוון. לטענתו, המנהיגים הפלסטינים "מוכרים את נשמתם לשטן", ואבו-מאזן נשמע כמו  "תועמלן ישראלי" כאשר הוא מסביר ש"השיבה תהרוס את ישראל". באותו עיתון, "הארץ", התפרסם מאמר של ערבי ישראלי שקורא להדיח את אבו-מאזן, ומבהיר ש"שיבה חשובה ממדינה". גם רוברט פיסק, הפרשן הבכיר לענייני המזה"ת של ה"אינדיפנדנט" הבריטי, מיהר לגדף את ההנהגה הפלסטינית, ולהאשים אותה בזניחת זכות השיבה ובהסתפקות בפלסטין קטנטנה.

מה שמעניין הוא, שהעמדה הזו, של "כוחות הקדמה", מלוי עד פיסק, היא העמדה האחידה של נציגי הג'יהאד העולמי.  אוסמה חמדן, איש החמאס, קיבל  במה ב"גרדיאן" כדי להביע עמדה זהה, ולכנות את ראשי הרשות כ"בוגדים". דובר החמאס, פאוזי ברהום, הגדיר את עמדת הרשות כ"בגידה". המגזין האיסלאמי "CRESCENT" הגדיר את עמדת הרשות כ"בגידה". החזית העממית לשחרור פלסטין פרסמה הודעה הכוללת גינוי, אך נוסח ההודעה מתון הרבה יותר ממה שסיפקו לנו גדעון לוי ורוברט פיסק.

כך שהמחנות מתייצבים. מצד אחד ניצבים ישראלים וערבים שעושים מאמץ לפשרה. שתי מדינות לשני עמים. לא מדינה אחת או שתי מדינות לעם אחד. מצד שני ניצבים פיסק, בילצקי, לוי ושאר חברי קרטל השמאל העולמי, שנועצים סכינים בהנהגה הפלסטינית, והופכים סימנים מהוססים של התפכחות ל"בגידה", ל"שיתוף פעולה" או ל"ותרנות מופלגת". זה הצד של אחמדינג'אד והחמאס. זו הקואליציה שלדידה ישראל היא "שטן", ומי שמוכן לפשרה הוא על תקן של מי ש"מכר את נשמתו". הקואליציה הזו נלחמת בכל גילוי של התפכחות. היא רוצה סרבנות. אלא שצריך לתקן. תומכי החמאס ואחמדינג'אד אינם שמאל עולמי, ולא שמאל בכלל. הם בצד הפשיסטי-לאומני. מהצד הערבי. הם לא יוותרו על פחות מחיסול ישראל.

קווי המחלוקת

הכותרת ב"גרדיאן", שזכה יחד עם אל-ג'זירה בשלל המסמכים המודלפים, מספרת על כך שהפלסטינים ויתרו על זכות שיבה המונית, והם מסתפקים בעשרת אלפים פליטים. עיון במסמכים עצמם לא מגלה הסכמה כזאת. אבל יש נימה של שינוי. אבו-מאזן מציג את ההצעה של אולמרט, לחמשת אלפים פליטים בשנה, דוחה אותה, אך מוסיף ש"זה לא הגיוני לבקש מישראל שתיקח 5 מיליון, ואפילו מיליון אחד - המשמעות היא חיסול ישראל".

הדברים הללו מהווים שינוי לעומת הקו הפומבי העקבי של אבו-מאזן. במאי 2009 הבהיר אבו-מאזן לג'קסון דיהל מה"וושינגטון פוסט" שהוא לא קיבל את הצעת אולמרט, משום שהוא התעקש על זכות שיבה המונית ("large scale", כלשונו). אצל סאעיב עריקאת זה קרה רק לפני שבועות לא רבים, במאמר שפרסם ב"גרדיאן", שם הפך את "זכות השיבה" לעיקר העיקרים. עם עמדות כאלה, הטענה ש"אין פרטנר" היא האופציה היחידה.

בחדרי חדרים, מתברר, נאמרו דברים אחרים. שם הוצגו עמדות פשרניות, שגם אם אין בהן כדי לספק את ישראל, יש בהן ניצנים של התפכחות. דווקא התגובה השקטה מגלה שאולי, מי יודע, אפשר לומר להמוני הפלסטינים, גם לפליטים, את האמת - ולהישאר בחיים. משום שהונאה עצמית - שלתוכה שקעו הפלסטינים יותר מדיי שנים - היא מתכון בטוח לסבל. אם אכן יצאה המנהיגות הפלסטינית משלב ההונאה העצמית - היא ראויה לברכה. ותודה לאל-ג'זירה על הבשורה. הם רצו לקלל. התוצאה היא ברכה.

הסתה ושקרים - אל-ג'זירה

לוחמי אל-ג'זירה רצו להציג את ראשי הרשות כבוגדים, משום שהם הונו לא רק את הפלסטינים והמוני הערבים, אלא גם את ראשי מדינות ערב. אין שקר גדול מזה. משום שלפני עשור אחד בדיוק הציג ביל קלינטון, אז נשיא ארה"ב בחודשיו האחרונים, את המתווה הקרוי על שמו. המתווה הזה היה ונותר הבסיס לכל הסכם שלום. באותו מתווה יש חלוקת ירושלים לפי קווים דמוגרפיים. שכונות יהודיות ליהודים ושכונות ערביות לערבים. יש גם סיפוח של רוב המתנחלים, חילופי שטחים ושלילה של שיבה פלסטינית לתוככי ישראל. למעשה, זה פחות או יותר המתווה שאל-ג'זירה מציג עכשיו, בכותרות צעקניות ומוגזמות, לא תמיד עם ביסוס, כדי להתסיס את הפלסטינים נגד ראשי הרשות. 

האם הסכמה למתווה כזה (שלא הושגה) היא בגדר "בגידה" של ראשי הרשות במנהיגי המדינות הערביות? זו הטענה של אל-ג'זירה, שאליה הצטרפו נציגי "כוחות הקדמה", בישראל ובעולם. מדובר בשקר. משום שה"ניו-יורקר" פרסם עדות ממקור ראשון על עמדת המנהיגות הערבית בנוגע לאותו מתווה. ובכן, ערפאת הגיע לוושינגטון, למלון ריץ-קרלטון, כדי לתת תשובה סופית על ההצעה, שאותה גיבש קלינטון לאחר כישלון פסגת קמפ-דייוויד. שעות ספורות לפני הפגישה עם קלינטון, הגיע בנדר בן-סולטן, שהיה אז שגריר סעודיה בארה"ב, לחדרו של ערפאת. גם השגריר המצרי, נביל פהמי, הצטרף לשיחה. ובכן, בן-סולטן מעיד שהוא הפציר בערפאת לומר "כן" לקלינטון. הוא הבהיר לו שזו ההצעה הטובה ביותר שאפשר לקבל. שאסור להפסיד הזדמנות היסטורית. שדחיית ההצעה תהיה "פשע כלפי העם הפלסטיני והאזור כולו". והוא העניק עוד תמריץ: הוא הבהיר לערפאת שיש לו את התמיכה של מלך סעודיה ושל נשיא מצרים. ערפאת נסע לבית הלבן, ובניגוד להבטחתו לבן-סולטן, הוא אמר "לא". הוא עטף את זה בכל מיני עטיפות, הוא מצא אלף ואחד פרשנים שהסבירו שהוא לא באמת אמר "לא". אבל נדמה שעדותו של בן-סולטן, עדות ממקור ראשון ולא מפי השמועה, הרבה יותר אמינה מכל תירוץ מתוצרת חוגי השמאל האקדמי והתקשורתי.

כך שערוץ אל-ג'זירה מסית ביודעין, אך הוא חושף ומבהיר את קווי המחלוקת. אם אבו-מאזן ועריקאת עשו צעד מהוסס קדימה, ואכן ויתרו על זכות שיבה של מיליונים, כפי שמגלים המסמכים, הם לא בגדו באף אחד. להפך. מאות אלפי פלסטינים סובלים. לא בגלל ישראל, אלא בגלל סרבנות ערבית ופלסטינית שנמשכת עשרות שנים. "פשע נגד העם הפלסטיני", הגדיר בן-סולטן את הסרבנות הזאת. אין הגדרה טובה יותר. המסמכים של אל-ג'זירה חושפים שאולי, אולי, הצמרת הפלסטינית החליטה על הפסקת ביצוע הפשע המתמשך הזה נגד בני עמם. המסמכים אינם חושפים תפנית היסטורית. אבל סימנים ראשונים של שינוי הם בהחלט מגלים.

גם אני טעיתי

על סמך המידע הגלוי, גם עבדכם הנאמן טעה. המסמכים מגלים שגם אם אנחנו רחוקים מהסכם - יש פרטנר. הפרטנר הזה יהפוך לרציני, ביום שבו אבו-מאזן, סאלם פיאד, עריקאת ואחרים יעשו את הצעד הנוסף, המתבקש, ויתמכו פומבית במתווה קלינטון. למרות מה שניסו אל-ג'זירה וה"גרדיאן" לטעון, זה עדיין לא קרה. ישראל איננה פטורה מאחריות. נתניהו חייב לפרוע את השטר של "שתי מדינות". ישראל כבר הסכימה בעבר, גם אם בהיסוס, למתווה קלינטון. זה חייב להיות הכיוון. זה לא הולך להיות קל. רחוק מכך. זו הולכת להיות קריעת ים סוף. אלא שכל אופציה אחרת תוביל אותנו לניצחון הקואליציה החשוכה, החמאס והימין הקיצוני: מדינה אחת. אסור לתת לקואליציה הזאת לנצח.