המהפכה הגברית

תוניסיה הייתה לא רק דיקטטורה שנאבקה באיסלאם הרדיקלי, אלא מדינה שהובילה מהפכה בתחום מעמד האישה. כך שמוקדם לחגוג על נפילת המשטר

רבים במערב ובישראל, פמיניסטיות וליברלים, לא הצליחו להסתיר שביעות רצון זחוחה מהמהפכה העממית בתוניסיה. לרגע אפשר היה לחשוב שמדובר בהפגנה נגד ליברמן, או משהו בנוסח "המהפכה הירוקה" באיראן.

בתוניסיה, אכן, היה משטר דיקטטורי. לא משהו ששונה באופן מהותי ממה שקורה בכל ארצות ערב. במצרים יושבים בכלא בלוגרים שכתבו ביקורת על השלטון. בסוריה נמקים מתנגדי המשטר בכלא. לבנון מפוחדת מהחיזבאללה. ועל סעודיה ולוב אין צורך להוסיף מילים.

בהשוואה בין אותן מדינות, תוניסיה לא תתפוס את המקום הגרוע ביותר. במשך שנים רבות צמח שם מעמד בינוני חזק, הכלכלה פרחה, ומעל לכל אלה קרה שם דבר שלא קרה בשום מדינה ערבית אחרת: כפייה שלטונית של שיפור מעמד האישה.

הייחוד הזה, של מעמד האישה, לא רשום על שמו של הנשיא המודח. מדובר במסורת ותיקה, שכוללת שורה של רפורמות והוגים כמו טאהר חדאד, שכבר בשנת 1930 כתב ספר על מעמד האישה והשריעה, מנקודת מבט פמיניסטית. גם החקיקה שבאה בהמשך, עם קבלת העצמאות ושלטונו של חביב בורגיבה, נתנה ביטוי לקו התוניסאי העצמאי, של מתן זכויות לנשים, גם בתחום הרגיש של דיני משפחה. במובן הזה, זיין אל עבדין בן-עלי המשיך את המסורת הישנה וחיזק אותה. זה כלל שורה של שינויים חקיקתיים, ובכלל זה איסור על לבישת רעלות, ששיפרו את מעמד האישה. הן מהוות 31% מעורכות הדין, 34% מהתקשורת, 30% מהשופטים, 40% מהפרופסורים באוניברסיטאות ו-60% מהסטודנטים. 

אלא שהקו הזה נתקל בהתנגדות קשה מצד האיסלאמיסטים, וכמו תמיד, גם מצד פמיניסטיות וארגוני זכויות אדם, שהתנגדו לאיסור על הרעלות. בראש האופוזיציה עמד סניף של האחים המוסלמים, תנועת "אל-נהדה", בראשותו של השייח' ראשד גנושי. בבחירות 1989 זכה גאנושי ב-17% מהקולות. גאנושי הוגלה ללונדון, החל לפעול משם נגד המשטר, בתקווה להיות חומייני, שחוזר במהפכה עממית כשליט המושיע. בשל זה התרחיש האיסלאמיסטי נראה רחוק. אך ייתכן שתנועתו של גאנושי תוכל לפעול שוב באופן חופשי. לגאנושי, כמו לשאר סניפי האחים המוסלמים בעולם הערבי, יש עמדה ברורה בנוגע לשני דברים: התנגדות נחרצת לשחרור האישה, ועוינות אנטישמית לישראל. עוד ב-1993 הוא פרסם פסק הלכה שמתיר לרצוח ילדים נשים וטף בישראל. זה האיש. זו עלולה להיות האלטרנטיבה.

מוסלמית ודמוקרטית?

אף אחד בעולם הערבי עדיין לא מצא את הנוסחה לדמוקרטיה, יציבות כלכלית, שיפור מעמד האישה וזכויות אדם. מה שברור הוא, שאם ה"דמוקרטיה" תנצח, במצרים למשל, יש סיכוי גדול שהאחים המוסלמים ישתלטו על המדינה. בדיוק כמו שהחמאס השתלט כבר על הרצועה. בדיוק כמו שהחיזבאללה כבר הפך לכוח השולט בלבנון. בדיוק כפי שה"דמוקרטיה" הזו הובילה למלחמת האזרחים באלג'יר, ולקריסת סומליה. ואם ההמונים יעלו על הבריקדות בסעודיה, זה לא יהיה כדי לשפר את מעמד האישה. זה יהיה, פחות או יותר, בחסות אל-קעידה.

כך שהמהפכה העממית עלולה לסטות לכיוונים מסוכנים. יש כבר סימנים מדאיגים. ראשית, כל מי שצפה בהפגנות ראה שמדובר בעיקר במפגינים. הרבה פחות במפגינות. שנית, גאנושי מלונדון (להבדיל מגאנושי ראש הממשלה) משמיע עכשיו זמירות מתונות, אך ברקע מסתתרת אידיאולוגיה שתומכת בחליפות איסלאמית ובכפיית חוקי שריעה. הוא כבר מתכנן את השיבה. שלישית, יש כבר טענות נגד ארגוני נשים, על כך שהן שיתפו פעולה עם הנשיא שברח.

מבין כל מדינות ערב, תוניסיה לא הייתה הטובה ביותר. היא הייתה הפחות גרועה ביותר. כך שספק אם זו המדינה שראויה ראשונה למהפכה. זה היה משעשע לצפות ולקרוא ליברלים וליברליות מדווחים בהתלהבות על המהפכה. כדאי להמתין. זו עלולה להתגלות כמהפכה של גברים.

עבריינות עת תעודת הכשר מבד"ץ "הארץ"

עבריינות פלילית, עם כיסוי אידיאולוגי, זוכה אצלנו לסלחנות, להבנה, להזדהות. בעיקר אם זו עבריינות מצד שמאל. יהונתן פולק, אנרכיסט ופעיל שמאל, נשפט לשלושה חודשי מאסר, בגין הפגנה נגד המלחמה בעזה, שכללה הפרת הסדר הציבורי. הוא זכה לאינספור מאמרי הזדהות, בעקבות כניסתו לכלא. גם למאמר מערכת ב"הארץ", שהבהיר שמדובר ב"יום שחור" עד כדי "חרדה לקיום הדמוקרטיה".

סכנה לדמוקרטיה? עד כדי כך? ובכן, מדובר בתרגיל. פולק הבין שיש לו כאן הזדמנות פז. הוא נכנס לכלא משום שהוא רצה להיכנס לכלא. השופט הציע לו עבודות שירות. פולק סירב. הוא רצה להפוך למרטיר. פולק כבר עשה את התרגיל הזה לפני ארבע שנים. התביעה ביקשה מאסר על תנאי. פולק ביקש להישלח לכלא. אז לא היה לו "על תנאי". הפעם כן. הוא רצה להצמיד אות קלון למדינת ישראל. המטרה הושגה. הנה, הוא זכה למאמר מערכת ב"הארץ", שמופץ ברחבי העולם באנגלית. אין שם מילה על העובדה שמדובר בתרגיל. זה לא פולק שנכנס למלכודת של המדינה. זו המדינה, באיוולתה, שנכנסה למלכודת של פולק.

* * *

והמצעד נמשך. עכשיו זו עוד יקירת עיתון "הארץ", אילנה המרמן, שעוסקת בהברחת פלסטיניות לישראל. עבריינית לכל דבר ועניין, עם תירוצים אידיאולוגיים. לפלסטינים אין כניסה חופשית לישראל, בדיוק כמו שלישראלים אין כניסה חופשית לארה"ב, ובדיוק כשם שיש עוד מאות גדרות הפרדה בין מדינות, מסיבות ביטחוניות ודמוגרפיות. אם אזרחית איטליה תבריח לארצה אזרחיות צ'אד (המצב שם הרבה יותר גרוע לעומת שטחי הרשות), משום שבאיטליה טוב יותר - היא תזכה לטיפול של עבריינית. לא של גיבורה. ורק אצלנו, בעידוד פלנגות הנאורים, הופכת המרמן ללוחמת זכויות אדם. ואם שיח הזכויות הופך בתודעה הקולקטיבית לשיח מטורף, של חסידי זכויות הפלסטינים ושוללי זכויות היהודים - זה בגלל הטירוף הזה שאחז בחלקים מהשמאל.

הגדר הוקמה, כדאי להזכיר, משום שהמעבר שם לא היה רק לצורכי נופש ועבודה. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בגלל המעבר החופשי. מתוך אלף גדרות בעולם, גדר ההפרדה הישראלית שייכת לעשיריית הגדרות עם ההצדקה הגדולה ביותר. אלא אם כן אתה שייך למחנה של "מדינה אחת", מימין או משמאל.

* * *

גם על פולק והמרמן יספרו לנו ש"הם מחזקים את הדמוקרטיה הישראלית". הפזמון הזה הפך למפלטם של הנבלים. כך שכדאי להזכיר: גם המרמן וגם פולק חתומים על פנייה ל-OECD כדי למנוע את צירוף ישראל. הם אוהבים את ישראל בערך כמו גבר אלים, שטוען שהוא מכה את אישתו מאהבה. הוא בסך הכל רוצה לחנך אותה.  

לימין הקיצוני יש סיסמאות דומות. כל התנכלות לפלסטינים ("הגנה עצמית") או בנייה לא חוקית ("שמירה על ארץ ישראל") - מבוצעת על רקע אידיאולוגי. הם מאמינים בשטויות של עצמם. בדיוק כמו המרמן ופולק. לראשונים יש עשרות או מאות רבנים שמתייצבים לימינם. לאחרונים יש עשרות או מאות מרצים, וגם את עיתון "הארץ", שמתייצבים לצדם. באופן אוטומטי כמובן. לאלה ולאלה יש תמיד תיאורים אפוקליפטיים, על חורבן הבית היהודי, או על הפיכת ישראל לפושעת, כדי להצדיק את עצמם.

יש מצבים נדירים שבהם עבריינות אידיאולוגית מוצדקת. חוק או הוראה או פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליהם - ראויים להפרה. אפשר להתנגד למדיניות הממשלה, וגם לאיסור על פלסטינים להגיע לישראל ללא אישור. זה לגיטימי. אבל לומר שזו מדיניות שדגל שחור מתנוסס עליה, על אף שזו המדיניות של כל מדינה בעולם - שמגבילה לא רק מחבלים בפוטנציה, אלא סתם אזרחים זרים - זה טירוף מערכות. נכון יותר לומר, שזו עבריינות אידיאולוגית שדגל שחור מתנוסס מעליה.

ש"ס לפקודת הליטאים

הפארסה בעניין הגיור הצבאי נמשכת. כשהיה עובדיה יוסף הרב הראשי, הוא סיפר בשבחי הגיור הצבאי. אחר כך קמה ש"ס, שהייתה אמורה ללכת בדרכו של יוסף. ככל שעובר הזמן מתברר שמדובר בהונאה. זו לא ש"ס שהולכת בדרכו של יוסף. זה יוסף שהולך בדרכה של ש"ס. עם השנים הוא הקצין והתחרד, כמצוות מפלגתו, שמנהיגיה האמיתיים הם בוגרי הישיבות הליטאיות, והצייתנות שלהם היא לרבנים הליטאיים, ולא ליוסף.

הרב הראשי הנוכחי, איש ש"ס שלמה עמאר, החליט לאחר לחץ לאשר את הגיורים הצבאיים. הוא נתקל בחומה בצורה של הזרמים החרדיים. בפשקווילים כבר קוראים לו "כופר". לא רק למוסלמים יש פאתוות עם הצהרות על כופרים. גם לנו יש, וזה לא כבוד גדול.

זה הולך להיות המבחן האמיתי של ש"ס. למי היא תציית, לרב יוסף המקל, או לזרמים החרדיים המחמירים? המאבק בעיצומו. על פי ניסיון העבר, ש"ס תתקפל, ויחד אתו נזכה לעוד ציון דרך בהתנדפות "דרכו המתונה של הרב עובדיה יוסף". הרב עמאר כבר החליט על כך שאפשר לפנות קברים, כדי להקים חדר מיון באשקלון, וחזר בו בלחץ החרדים.

הבעיה האמיתית איננה הגיור הצבאי. הבעיה היא הגיור בכלל. יש בתוכנו עשרות אלפים שצריך ואפשר וכדאי להקל עליהם ולגייר אותם. אלא שכמו שהמדינה איבדה משילות בתחומים אחרים, כך גם בתחום הזה. זה לא שהחרדים משתלטים על כל חלקה טובה - עניין גרוע כשלעצמו. אלה הזרמים הרדיקליים שמשתלטים. נתניהו וברק הממלכתיים נותנים להם. והם לוקחים. במקום מדינה יהודית ודמוקרטית, אנחנו מקבלים מדינה חרדית ולא דמוקרטית. זו לא דמוקרטיה. זו מיעוטוקרטיה.