גזענות שמאלנית.

השמאל מפגין בשייח' ג'ראח נגד פלישת זרים, ובתל-אביב בעד פלישת בעד פלישת זרים * ושוב פרס של גוף ציבורי ליצירה שמציגה את ישראל כמדינה פשיסטית * הריסת בארות המים - איוולת מוסרית ולאומית 

ככל שמפלס הצווחות על "פשיזם", מקרתיזם", הולך ועולה, כך ברור שהשמאל רוצה להסתיר משהו. את הצביעות של עצמו. עם סממנים של גזענות. לא כל השמאל. בוודאי שלא. אבל החלק הדומיננטי בשמאל, זה שמוטת כנפיו הרחבה מכסה חלקים הולכים וגדלים באקדמיה, בתרבות ובתקשורת - לוקה בתסמונת חמורה. לא שהימין פטור מפשיזם. אבל נדמה שהשבוע הגענו לשיאים חדשים.

מדי יום שישי נערכת הפגנה נגד פלישת זרים. המקומיים חוששים. החשש שלהם אמיתי. הם חוששים מנישול. משינוי דמוגרפי. מהתנכלויות. משינוי האופי הלאומי. השבוע, לראשונה, התקיימה בתוך ישראל הפגנה זהה לחלוטין. תושבי דרום ת"א חוששים מנישול. משינוי דמוגרפי. מהתנכלויות.

הפגנות יום שישי נערכות בשייח' ג'ראח. ההפגנה השבוע התקיימה בדרום ת"א. החששות של תושבי דרום ת"א הרבה יותר רציניים.  אחוז הזרים בדרום ת"א הרבה יותר גדול מאחוז היהודים בשייח' ג'ראח. הפגיעה בהם הרבה יותר גדולה. פגיעה כלכלית ופגיעה תרבותית ופגיעה לאומית.

והנה, השמאל הישראלי, לא כולו, מביע הזדהות מוחלטת עם המפגינים בשייח' ג'ראח. לא רק הזדהות. אלה הפכו להפגנות של השמאל הישראלי. הפלסטינים רק מכתיבים את הקו. קו לאומני ברור. אפילו דגלי ישראל אסור להניף שם (היו בודדים שחשבו שזה יתאפשר). אבל אותו שמאל הופך את התושבים המוחלשים של דרום תל-אביב לחבורת גזענים.

מדוע המוטיבציה הלאומית של תושבי שייח' ג'ראח לחיות עם פלסטינים, וללא פולשים יהודים, היא מוטיבציה לגיטימית, אך מוטיבציה דומה, של תושבי דרום ת"א, הופכת לסכנה גזענית? הרי ככל שהיה מדובר במיעוט, תושבי דרום ת"א קיבלו אותם בחיבוק. רק עכשיו, ודי מאוחר, כשהשינוי הדמוגרפי הופך למשמעותי, אומרים תושבי דרום ת"א - די. לא על חשבוננו. 

גם "מעריב" נכשל השבוע. ביום רביעי, למחרת ההפגנה, הופיעה הכותרת "הפגנת השנאה". סליחה? הייתי שם. לא ראיתי שנאה. זרים למיניהם עברו בין המפגינים, ואיש לא חלם לגעת בשערה משערות ראשם. היו גם קולות צורמים של הטרמפיסטים הידועים. אבל זו הייתה הפגנה נגד הממשלה. לא נגד הזרים. רוב השלטים כללו את המשפט "לא לגזענות".

וחמור מכך: האם הייתה אי פעם כותרת בנוסח "הפגנת השנאה" בעקבות אחת מהפגנות השמאל בשייח' ג'ראח, על אותו רקע בדיוק, ועם אותן מטרות? התשובה ידועה. אלה רק "הדרומיים" שצריך להפנות אליהם אצבע מאשימה, כאשר הם מבקשים חיים קצת טובים יותר לעצמם. אבל כאשר אלה פלסטינים שחוששים מפלישת זרים, כל קרטל זכויות האדם מתגייס כדי לעמוד לצדם.

השמאל, שמפגין בשייח' ג'ראח, לא הביע שום הזדהות עם דרום ת"א. להפך. שלושה ימים לאחר ההפגנה בשכונת התקוה התקיימה הפגנה של השמאל, לתמיכה בזרים. השמאל בעדם, בתנאי שהם בדרום ת"א. השמאל נגדם, כשהם בשייח ג'ראח. אפשר להניח שהפגנת ההזדהות תהיה על טהרת אלה שברחוב שלהם ובשכונה שלהם אין אף מסתנן או פליט אחד. 
הם לא רק צבועים. הם גם גזענים.  

החזון מתוצרת שוקן

על רקע העליהום נגד מפגיני דרום ת"א, ועשרים שנה למותו של גרשום שוקן, פרסם "הארץ" את מאמרו, משנת 1985, "קללת עזרא", שם הוא קורא ליצירת עם ישראלי שיתבסס על עירוב בין יהודים לערבים.  אין שם קריאה לנישואי תערובת, אך, לטענת שוקן, "יש להפיל את המחיצות בין הקבוצות, וזה כולל גם את הסייגים על נישואים בין בני קבוצות שונות. אילולא הענקנו לרבנות את המונופולין בתחום האישות ואילו היה לנו חוק לנישואים אזרחיים, מכשול רציני היה מוסר מן הדרך".  

נניח לאידיאולוגיה המשתמעת מהדברים. נעסוק רק בעובדות. לערביי ישראל, נוצרים ומוסלמים, אין שום "קללת עזרא". הם חיים יחד. הם מדברים באותה שפה. הם שייכים לאותו לאום. הם היו אמורים ליצור כבר מזמן את אותה אידיליה ששוקן חלם עליה, ועיתונו מנסה להחיות. והנה, זה לא קורה. אחוז הנישואים בין שתי הקהילות הוא שולי לחלוטין. פה ושם יש תופעות של נוצרים שהלאומנות שלהם מעבירה אותם על דעתם, והם שואפים להיות יותר צדיקים מראיד סלאח ושאר האימאמים (תסמונת עזמי בשארה). אלא שגם הלאומנות המשותפת, בשכבה המשכילה, לא מובילה להגשמת החזון מתוצרת שוקן. זה לא קורה בין ערבים לערבים.

ובכלל, סוגיית האינטגרציה בין מוסלמים ללא מוסלמים קיימת גם בשאר ארצות העולם החופשי. אין שם רבנים. יש רב-תרבותיות. והעירוב המיוחל לא פורח. בערים מסוימות באירופה נוצרו "ערים מקבילות", שמסמלות את הכישלון הגדול של האינטגרציה. כך שיש מספיק טענות ראויות נגד המונופול החרדי על הגיור. בהקשר הזה, אין שום צורך להתגולל על הרבנים.

הקומיסרים קבעו פשיזם

ועוד על השמאל הדמוקרטי. במוזיאון ארץ ישראל, בחסות עיריית ת"א, נערכה תחרות צילומים במסגרת פרוייקט "עדות מקומית". 8,000 צילומים הוגשו. במקום לתאר את התמונה, נציג את נימוקי השופטים לבחירה של הזוכה המרכזי: "התמונה מעבירה במסגרת מתומצתת רצף סמלים המתכתבים עם המציאות היהודית והישראלית. הנפות ידיים נוקשות, דגל המדינה מונף מוכה אור סנוורים, מגן דוד מקועקע על זרוע מונפת של מפגין, כל אלו מעגנים בתמונה אחת את אובדן הדרך בעקבות המשט לעזה תוצאותיו והשלכותיו הלאומניות".

הקביעות המוזרות הללו, שלקוחות מתוך לקסיקון ההבלים של השמאל הישראלי, מתמצתות  את המהות המטורפת של חיי הרוח והתרבות שלנו. משום שיש כאן עימות בין שני נרטיבים: אמת ושקר. הסיפור האמיתי הוא, שחבורה של ג'יהדיסטים תומכי חמאס ואנטישמים עלו על ספינת המרמרה. הם שרו שם את ההמנון המוסלמי הגלובלי להשמדת יהודים ("ח'יבר, ח'יבר יא יאהוד ג'יש מוחמד סאיעוד"). ישראל עצרה אותם מהתחברות לסניף העזתי שלהם.

לצד האמת מופיע גרסה נוספת, של עולם התרבות הישראלית. הוא מגויס לתעשיית השקרים: "אובדן הדרך בעקבות המשט לעזה והשלכותיו הלאומניות". איזה אובדן דרך? מדוע הפגנה נגד משט ג'יהדיסטי שנתמך על ידי השלטון התורכי הוא "לאומנות"? וכי מה בדיוק רצו השופטים, שההפגנה תהיה לאות הזדהות עם פעילי הג'יהאד? ואולי גם עם הקריאות שלהם להשמדת יהודים?

עיריית ת"א, גלי צה"ל ואחרים תרמו למסע יחסי הציבור, בשלטי חוצות ועוד. הבעיה אינה במוסדות הללו. מן הסתם, הם אפילו לא שמו לב לאופי התמונה. הבעיה היא עם השופטים. אפשר להניח שלא כולם שם שמאלנים מהזן המאוס. אבל אפשר גם לסמוך על עולם התרבות שלא היה ביניהם איש תרבות אחד בעל השקפות ימניות. הם הרי  הם דמוקרטים דגולים. בתנאי שרק העמדה שלהם מושמעת. "שיח ביקורתי" הם יקראו לזה. כך שהם ידעו בדיוק איזו תמונה לבחור. זו שיוצרת דימוי פשיסטי. זו בעיניהם "המציאות היהודית והישראלית", שלדידם לוקה ב"אובדן דרך ולאומנות".

כתבתי כבר פעמים רבות שלג'יהאד העולמי אין צורך במחלקת תעמולה. האידיוטים השימושיים עושים עבורו את העבודה. לא שהיינו זקוקים, אבל קיבלנו עוד הוכחה.

איוולת מוסרית ולאומית

ידיד, עיתונאי צרפתי, התקשר אליי לפני שבוע נרגש ונסער. צריך להקדים ולומר שכבר שנים רבות האיש במצוקה. הוא עובד בעיתון גדול ומכובד. הוא שומע כמעט מדי יום את דעותיהם של עמיתיו על ישראל. לפעמים הוא מתחלחל. פה ושם הוא מתאמץ להפריך את השקרים. זו לא מלאכה פשוטה בישראל. זו מלאכה הרבה יותר קשה בצרפת, בסביבה שנדמה לה שהיא "מתקדמת".

מה זה הסיפור הזה עם בארות המים, הוא שאל. המנהל האזרחי, כך פורסם, הרס בארות מים של רועים פלסטינים במדבר יהודה. איך אפשר להסביר נישול רועים ממים? תירגע, ביקשתי ממנו. הרי אתה ואני כבר מנוסים בפרסומים שקריים. אולי מדובר בפרובוקציה. אולי הסיפור לא נכון. אולי הפלסטינים עוללו את זה לעצמם. אולי לא מדובר ברועים אלא בגנבי מים מאיזה צינור מים ארצי. ואולי ואולי. הרי כבר היינו שם. הרי עשרות פרסומים על "פשעי מלחמה" התבררו כשקרים. תן לי לבדוק.

בדקתי. רציתי בכל לבי גם לגלות שמדובר בשקר נוסף. אלא שהבדיקה הבהירה שהפרסום הפעם היה נכון. זו הייתה תגובתו של דובר המנהל האזרחי: "כוחות הביטחון והמנהל האזרחי ביצעו הריסה של 11 בריכות אגירה ובורות מים שהוקמו ללא היתר כנדרש, בתוך שטח אש תוך סיכון חיי אדם. פעילות זו בוצעה לאחר השלמת כלל ההליכים המתחייבים בחוק. המנהל האזרחי ימשיך למלא את תפקידו ולפעול כנגד בנייה בלתי חוקית ושהייה מסוכנת בשטחי האש".

קראתי ונאנחתי. אוי, איזו איוולת. הכל נכון, נניח שנכון, והטמטום זועק. "שטח אש" הוא כמעט כל שטח שבו יש רועים. זה כבר לא עושה רושם על אף אחד. זה לא ברור אם המנהל צודק. פורמלית, כנראה שכן. אבל אוי לנו עם צדק כזה.

בשנה האחרונה הייתי יותר מפעם אחת בשטחי יהודה ושומרון. גם בליווי מתנחלים (לא טורפי פלסטינים), גם בליווי פעילי שמאל (לא שונאי ישראל). כל צד מראה את מה שנוח לו. ראיתי, בין השאר, באר הרוסה בתוככי הכפר עקרבא. זה היה צובט לב. למה?

יש בקרב המתנחלים, מיעוט שבמיעוט, של ג'יהדיסטים בני דת יהודית. הם מתנכלים לפלסטינים באשר הם. ויש מעשים של המנהל או של צה"ל, שלפעמים משלימים את התמונה. הצבא הישראלי רחוק מהדימויים שלו בתקשורת העולמית. אלא שלפעמים, בטיפשותנו ובאיוולתנו, אנחנו מספקים לשונאי ישראל את חומרי התעמולה. דחפורים על בארות מים הם בדיוק החומר שהם זקוקים לו. ספק אם אנחנו צודקים. בוודאי שאנחנו לא חכמים.

קיוויתי מאוד שתהיה לי תשובה הולמת לידידי מצרפת. לצערי, לא הייתה לי.