זכות השיבה

מדי פעם אנחנו אוהבים לשגות באשליה שהקיפאון עובד לטובתנו. רק עוד קצת זמן. עוד דשדוש. והכל יהיה בסדר. העולם יתרגל. בערך כמו הסיפור על החמור, שבעליו חשב שהוא יצליח להרגיל אותו לא לאכול. כל פעם רק קצת, ממש קצת, הורדה בכמות האוכל. כשהחמור מת מרעב, אמר בעליו: כמעט הצלחתי.עוד קצת והוא היה מתרגל.

אז זהו, שהעולם לא מתרגל. תום פרידמן, לאחרונה על תקן שופר הממשל האמריקני, מבהיר שנמאס. ישראל חושבת שהיא יכולה גם להיות מכורה לסיוע ולגיבוי אמריקני בכל מוסד בינלאומי, וגם לצפצף על הממשל. הנה, הממשל ירד מדרישת ההקפאה. ואז, כשנדמה לנו שהממשל כמעט התרגל, שורה של מדינות מודיעות שהמשחק הולך להיגמר. או הסדר או הכרה במדינה פלסטינית. אלה לא רק ברזיל וארגנטינה. עכשיו זו גם אירופה, והחשובה בידידותנו שם, אנג'לה מרקל.

יש עוד יוזמות בקנה. כך, למשל, הפלסטינים נדרשים לוויזות בכניסה לאירופה. הישראלים אינם נדרשים. לפי יוזמה חדשה, ישראלים הגרים מעבר לקו הירוק יזדקקו לוויזה. כמו שיש הפרדה בסחורות, בין מה שמיוצר בשטחים לבין מה שמיוצר בישראל, כך תהיה הפרדה גם בבני אדם. אם לפלסטינים אין זכות אוטומטית, גם למתנחלים לא תהיה. דין אחד לכל התושבים מעבר לקו הירוק. אם זה יקרה, זה יהיה עוד רמז, הפעם עבה, על ההפרדה שתיכפה עלינו, בין ישראל הלגיטימית לישראל הגדולה והפחות לגיטימית.

כך שכדאי להתעורר מחלום הקיפאון. זה לא העולם כולו נגדנו. זה אנחנו שמשלים את עצמנו שאפשר לומר שתי מדינות וגם להרחיב את ההתנחלויות. זה בדיוק כמו שהפלסטינים יאמרו: כן לשתי מדינות אבל רק עם "זכות השיבה". זה לא רציני.

זכותה של ישראל לחיות כמדינה יהודית. חבל שאת הזכות הזאת היא מחסלת במו ידיה, לטובת יצירה של מדינה אחת גדולה.

שיבה פלסטינית

שלום לא יפרוץ כאן, גם אם ישראל תאמר כן לכל דרישה אירופית או אמריקנית. הפלסטינים הם אלה שיאמרו את ה"לא". סאעיב עריקאת ה"מתון", הממונה הנצחי על המו"מ מטעם הפלסטינים, הבהיר את הדברים השבוע במאמר שפרסם ב"גרדיאן" הבריטי. לא, הוא כותב, הוא לא רוצה שתי מדינות לשני עמים. הדרישה המקדמית שהוא מציב לכל הסדר היא "זכות השיבה". היא העיקר. הוא גם מנפח את מספר הפליטים לשבעה מיליון, כדי שנבין שגם אם רק מיעוט של שני מיליון ידרשו שיבה, מדינת ישראל תפסיק להתקיים. חכם שכמותו. הוא משתמש בלשון "שיח הזכויות" כדי להציב את התנאי המקדמי שלו. הוא יודע שזו השפה החדשה, "ניוספיק" בלשון אורוול, שבה הוא אומר "זכויות אדם" ומתכוון לחיסול ישראל.

עריקאת מציג את הסכם דייטון מ-1995 (שסיים את המלחמה ביוגוסלביה שהתפרקה) כהוכחה לכך שהקהילה הבינלאומית מכירה בזכות השיבה. הבל גמור. גם אם ההסכם היה מיושם, ו-200,000 סרבים היו חוזרים, לא היה בכך משום איום דמוגרפי על הזהות הלאומית של קרואטיה. גם ללא האיום, יישום ההסכם, בתחום השיבה, צולע לחלוטין. הדוגמה הרלבנטית יותר היא דווקא קפריסין, שם הובהר, גם על ידי הקהילה הבינלאומית וגם על ידי המשפט הבינלאומי שאין זכות שיבה.

אין שום חדש בדרישה הפלסטינית הזאת. כבר בשנה שעברה, בראיון ל"וושינגטון פוסט", הבהיר אבו-מאזן בדיוק את אותם דברים: הוא התנגד להצעות מרחיקות הלכת של אולמרט משום שהללו לא כללו "זכות שיבה" המונית ( "Large scale"). הוא גם הבהיר למראיין, שהסכמה למדינה יהודית תגרום לפגיעה ב"זכות השיבה". כך שאם חשבנו שהדברים של אבו-מאזן היו חד-פעמיים, ואולי הוצאו מהקשרם (לא שהוא עצמו העלה טענה כזו), בא עריקאת ומבהיר שמדובר בדרישה פלסטינית עקרונית. לא גחמה.

וכך, במקום שהאחריות על הכשלת המו"מ תוטל על הפלסטינים, שמסרבים לכל הסדר, נתניהו כבר דואג להסתיר את הסרבנות הפלסטינית, ומצליח להצטייר כמי שלוקה בעצמו כסרבן שלום. 

אל תגידו זכויות אדם

בשבוע שעבר צוין "יום זכויות האדם". הנואמים המרכזיים היו סמי מיכאל, נשיא האגודה לזכויות האזרח, ונעמי חזן, נשיאת הקרן החדשה לישראל. למחנה הציוני, ליברלי והומני - לא היה שם מקום. זכויות האדם שינו כיוון. הן הפכו לסיפור אחר. האירוע בכיכר הוא הוכחה, עוד הוכחה, לכיוון החדש. מצד אחד הייתה המנחה, ומצד שני היו גם המוני מסתננים ופליטים, שהובאו באופן מאוד מאורגן, ונדמה שהיו חלק לא מבוטל מקרב המפגינים. ספק אם היה להם מושג על מה ולמה הם הובאו לשם, אבל הם היו שם. בכל עונה ועונה יש את התנועות שמגיעות לכיכר העיר עם אוטובוסים עמוסים של מזדהים, שאין להם מושג ירוק עם מה בדיוק הם מזדהים. עכשיו זה "מחנה זכויות האדם".

ייתכן גם שהמסתננים דווקא הזדהו עם המסר. השאלה היא, עם איזה מסר הם בדיוק הזדהו. האם ההפגנה הייתה בעד זכויות אדם או שמא נגד ישראל? נבדוק. הקמפיין האנטי-ישראלי מתאפיין לפחות באחד מהמרכיבים שלהלן: תמיכה בקמפיין ה-BDS (חרם על ישראל); תמיכה ב"שבוע האפרטהייד"; תמיכה ב"זכות השיבה"; שלילת זכות היהודים למדינת לאום. מנחת האירוע הייתה שחקנית, עינת ויצמן, שאף פעם לא הסתירה את הדעות שלה. היא לא מתאפיינת במרכיב אחד בלבד של המחנה האנטי-ציוני. היא מזוהה עם כולם: היא בעד שבוע האפרטהייד, היא נגד נורמליזציה עם ישראל, היא בעד הגירה חופשית לישראל לצורך יצירת "עם אחד", היא נגד מדינה יהודית ודמוקרטית והיא בעד זכות שיבה לפלסטינים. זו פחות או יותר העמדה של אחמדינג'אד ולהקתו, גם מתוככי האקדמיה המערבית, ולפעמים הישראלית, גם אם הם מתחזים ל"ביקורתיים".   

רבים מתומכי זכויות האדם הם אנשים רציניים, שמאמינים באמת ומתמים בעולם טוב יותר. רבים וטובים מתרחקים מהם, לא משום התנגדות לזכויות אדם, אלא משום שמחנה זכויות האדם השתנה. הוא הופך לזרוע המבצעת של המחנה האנטי-ציוני. מי שליהק את השחקנית עינת ויצמן כמנחה, לא ליהק אותה בגלל ההצגות שלה. הוא ליהק אותה בגלל הדעות שלה. אלה הפנים של חלק מהמחנה המזייף קולות של "זכויות אדם". וזו הדרך להבריח את הישראלי המצוי, ובכלל זה הנאור והליברלי, אם הוא חושב שגם ליהודים יש זכויות. 

כך שצריך לדייק. לפעמים, לא במחנה זכויות אדם מדובר, אלא במחנה שלילת הזכויות. מיהודים. רק מיהודים.

שיבה בעידוד הקרן

שלוש פנים, חשפנו כאן בשבוע שעבר, יש לקרן החדשה: התנגדות מוחלטת ל-BDS בעברית. הסתייגות רפויה מאוד באנגלית, ותמיכה בפועל בגופים שתומכים ב-BDS. בעקבות הפרסום, שינתה הקרן את הניסוח באנגלית. לא עוד תמיכה רפויה, אלא התנגדות.

זה שינוי שצריך לברך עליו. אלא שעדיין נותרנו עם שתי פנים: התנגדות ל-BDS בכתובים, ותמיכה בגופים שתומכים ב-BDS במעשים. גם הסיוע לגופים שתומכים ב"זכות השיבה" לא נפסק. כך, למשל, הקרן תומכת בגוף שקרוי "קול אחר בגליל". הגוף הזה, במצעו הרשמי, "מתנגד לגזענות הנובעת מהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית" (שקר: ארמניה היא ארמנית, פינלנד פינית, קרואטיה קרואטית, ועוד ועוד, וזה לא הופך אותן לגזעניות). הגוף הזה גם תומך ב"מימוש זכות השיבה של הפליטים והעקורים הפלסטינים למקומות הישוב מהם גורשו מאז 1948". 

מי שתומך בגופים שתומכים ב-BDS וב"זכות השיבה" (כלומר בחיסול ישראל), לא יכול לטעון שמדובר ב"שיח ביקורתי", כשם שמי שתומך בחמאס או בקו-קלוס-קלן לא יכול לטעון שהוא תומך ב"שיח ביקורתי". הביקורת גרמה לקרן לעשות צעד בכיוון הנכון. אלא שבינתיים מדובר בקוסמטיקה. הפסקת התמיכה היא הצעד המתבקש, כדי להיגמל מהתואר "קרן ההונאה". לא משום שהח"מ מתנגד ל-BDS, אלא משום שהחל מהשבוע זו עמדתה של הקרן עצמה. גם באנגלית.   

פוליטיזציה של חופש הביטוי

האגודה לזכויות אדם פרסמה השבוע דוח על מצבו של חופש הביטוי. בתקשורת הוגדר הדוח כ"חמור במיוחד". ובכן, עיון בדוח מגלה שפה ושם יש טענות ראויות, על התנכלות לאנשים שביקשו לממש את חופש הביטוי או ההפגנה. אלא שהן בטלות בשישים מול טענות הסרק הפוליטיות. לא מדובר בדוח. מדובר בחלק מהאופנה הרווחת לצעוק "פשיזם, מקרתיזם", על כל ביקורת שלא מוצאת חן בעיני הקומיסרים משמאל. אין בדוח שום דבר מחקרי או כמותי. בוודאי שאין הוכחה מתודית לסתימת פיות. יש טענות על יוזמות חקיקה, שכמעט כולן נופלות באחד משלבי החקיקה. אבל כאשר יש צורך בהוכחת הפשיזם, כל הצעת חוק הופכת למציאה.

הדוח מציין את הירידה של ישראל בדירוג חופש הביטוי שפרסם ה"Freedom House" בשנה שעברה. אלא שיש בעיה. הבלוגר עדי שורץ פרסם תחקיר יסודי על אותו דוח, והוכיח בדרך נוקבת שמדובר בשרלטנות מהסוג הנמוך. זה לא הפריע לאגודה להסתמך על אותו דוח, בלי שום מילת הסתייגות.

בפרק אחר באותו דוח מציינים המחברים את דבריו של הרב שמואל אליהו שטוען שעמותות מסוימות הן נאציות. דברים מתועבים. ראוי גם שהמדינה תפסיק לממן רב כזה על חשבון משלמי המסים. אלא שהוא לא לבד. יש עוד מרצים באקדמיה שעוסקים בנאציפיקציה של ישראל. הטור הזה כבר עסק בהם. וזה מעניין. כשמדובר באותם מרצים - האגודה לזכויות האזרח עולה על בריקאדות כדי להגן עליהם. כאשר מדובר ברב מצפת - האגודה רואה בו איום על חופש הביטוי.

כנראה שחופש הביטוי בארץ באמת במצב טוב, אם זה הדוח של האגודה לזכויות האזרח.

השיבה לאפריקה

150 מסתננים עלו השבוע על מטוס, בדרכם חזרה לסודן. ארגוני הזכויות, לפי כל כלי התקשורת, "מזהירים שהפליטים ייטבחו ברגע שיגיעו לארצם". המציאות קצת שונה. לא טבח, ויסלח לי העיתון שבו אני עובד, גם לא "הגירוש לתופת", כמו הכותרת ב"מעריב" ביום שלישי.

בדיקה פשוטה, גם זה מומלץ לפעמים לעיתונאים ולעורכים, הייתה מגלה סיפור שונה. לפי דיווחי סוכנויות סיוע רבות, ובכלל זה UNHCR, עד סוף שנת 2008 בלבד הייתה חזרה של 2,237,934 איש לחבליה השונים של סודן, רובם באופן עצמאי. עד אמצע 2009 חזרו עוד 247,712 אלף איש. הדוחות על השנה האחרונה עדיין לא פורסמו, אך סביר להניח שהקצב רק הולך וגדל. מדובר בשלושה מיליון לפחות. השיבה מתבצעת גם לאזורים שונים בדרפור, ויש דיווחים על כך שהחוזרים מחדשים תשתיות, בתחום החינוך, הבריאות והעסקים.

כך שלא ברור מה בדיוק האינטרס של גופים שונים להטעות את הציבור. זה בסדר שהם בעד תנאים אנושיים למסתננים. אלא שעד כה הם סיפרו לנו שמדובר בפליטים מסכנים, שאין להם לאן לחזור. דיווחי האו"ם מבהירים שדווקא יש.

כך ששום "גירוש לתופת" לא התבצע השבוע. זו הייתה החזרה ראויה, בתיאום עם גופים של האו"ם. התחלה צנועה, שראוי להגדיל את היקפה.