הימין מסוכן לציונות .

רוב טענות הימין נגד השמאל צודקות. הבעיה היא במסקנות של הימין.  הטענה הצודקת, למשל, שנסיגה תוביל לרקטות על תל-אביב ונתב"ג, או השתלטות החמאס על יו"ש - לא מובילה למסקנה שיש צורך ליצור כאן מדינה אחת גדולה
 

בשנה האחרונה הצלחתי להרגיז הרבה מאוד אנשים. מצפון, מדרום, משמאל ומימין. אתרי אינטרנט של השמאל, יחד עם עיתונים המזוהים עם רשת שוקן, הפכו אותי לשק חבטות. גם הימין לא טמן את ידו בצלחת. אלא שיש הבדל. רוב הטענות משמאל הסתכמו בחזרה פבלובית על שלוש או ארבע מילים: "פשיסט, מקרתיסט, דמגוג, כהניסט". היו גם תגובות רציניות יותר. חלקן פורסמו בבלוג שלי. אחרות ברחבי האינטרנט. פה ושם אפילו טרחתי לענות.

אצל הימין, גם אם לא תמיד, התגובות היו קצת יותר רציניות. הכיצד, נשאלתי, אתה תומך בשתי מדינות, ומתעלם מסוגיית ערביי ישראל. הכיצד אתה מסכים לעצמאות פלסטינית, כאשר ברור שהישות החדשה עלולה להפוך לחמאסטן, ורקטות יאיימו לא רק על נתב"ג. לא תמיד, בעוונותיי, יש לי זמן לענות לכל מאמר או לכל תגובה. אלא שצריך להרים את הכפפה. הימין זכאי לפחות ליחס דומה לזה של השמאל. לשמאל עניתי. הגיע הזמן לדיאלוג עם הימין.

מדובר בדיון חשוב. זה לא ויכוח בין שונאי ישראל לפטריוטים. זה אולי הדיון החשוב ביותר על עתידה של ישראל. חובה לקיים אותו. מאמר שפרסם לאחרונה ד"ר רן ברץ, כולל את רוב הטענות העיקריות שהופנו אליי. ברץ הוא נציג מובהק של ימין שפוי, ליברלי, שאינו מבקש לאזרח את המוני הפלסטינים, אינו תומך בגירוש, ואין בו שמץ של גזענות. הוא מעלה טענות ראויות נגד השמאל, גם זה שלעתים קורא לעצמו הציוני (רוב צמרת הקרן החדשה, טוענת שהיא ציונית). על חלק מהטענות לא אטרח לענות, משום שטענותיו טענותיי. נדמה לי גם שיש בינינו הסכמה בסיסית: לעם היהודי יש זכות לא רק להגדרה עצמית במדינה ריבונית, אלא גם לשמירה על רוב יהודי, תוך נקיטת כל אמצעי דמוקרטי לצורך כך. מכאן ואילך מתחילה המחלוקת.  

נחלה היסטורית

טענתו הראשונה של ברץ היא, "היכן עוד מתנגד העולם לזכותו של עם כלשהו לשבת במולדתו ההיסטורית? ... העובדה שיושבים על אדמה זו בני עם אחר אינה מעלה או מורידה מבחינת זכות המגורשים על מולדתם, בדיוק כפי שפולשים לדירה אינם מבטלים את תביעתו של הבעלים החוקיים".  

טעות. עמים רבים נעקרו ממקומם. למעלה מחמישים מיליון איש עברו חוויה של חילופי אוכלוסין במאה האחרונה. עשרים מיליון מתוכם באירופה בלבד, בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה. לדידם של רבים זו הייתה עקירה מ"מולדת היסטורית". חבל קוסובו הוא מולדת העם הסרבי. ה"יהודה ושומרון" שלהם. האלבנים ישבו שם, גורשו, והוחזרו לאחר תגובה מהירה ותקיפה של הקהילה הבינלאומית. דווקא מילושביץ', שיזם את הגירוש, גרם לכך שהסרבים הפסידו את נחלת ארץ אבותיהם. אפשר להמשיך בדוגמאות נוספות. הלאפלנדים, הכורדים, האבורג'ינים, האינדיאנים, והרשימה ארוכה, הם עמים שיש להם מולדת, ואחרים תפסו להם אותה.  

ברץ לא מתכוון, אך את הטענה שלו, עם אותו סיפור על "פולשים לדירה", שמעתי אינפסור פעמים מדוברי התעמולה הפלסטינית. וכמו ברץ, גם הם טוענים שאין הבדל בין חברון לבאר-שבע. אם ברץ צודק, ולכל עם יש זכות שיבה - גם לפלסטינים יש זכות כזאת. אלא שברץ ותאומיו משמאל טועים. אין זכות כזאת. העולם השלים עם חילופי אוכלוסייה המוניים, לצורך יצירת מדינות לאום. ומרגע שנוצרו מדינות לאום - אין יותר שיבה של מגורשים, לצד שבו כבר הוקמה מדינה. כך גם כאן. היו חילופי אוכלוסין. הקהילה הבינלאומית הכירה, ועדיין מכירה, בשתי מדינות לאום. כאשר יובהר שהפלסטינים מוכנים להקים אותה לצד ישראל - ולא במקום ישראל - הם גם יוכלו לממש את הזכות הזאת.
צריך להוסיף שיש זכות שיבה, בנוסח רה-פטריאציה, רק למדינת הרוב הלאומי. לפינים יש זכויות עודפות בשיבה לפינלנד, להונגרים בשיבה להונגריה, ליוונים בשיבה ליוון, וכן הלאה. אין זכות שיבה של היוונים למקדוניה, למרות שמדובר בנחלת מולדתם.  

רקטות על נתב"ג
הטענה השנייה של ברץ היא, ש"כל הנסיגות האחרונות - בניגוד להבטחות - הרעו את מצבה האסטרטגי של ישראל. . . מסירת שטחים והחרבת התנחלויות. . . יתבררו שוב כמחדל וכטעות היסטורית, ויצטרפו לרצף המזעזע של שגיאות היסטוריות אשר גבו מחיר לאומי ומחיר דמים".  

לא מדויק. הנסיגות הגדולות הגיעו דווקא מצד ממשלות ימין: תחילה היה זה מנחם בגין, שביצע את הנסיגה מסיני, ובכלל זה פינוי יישובים, והנסיגה השנייה הייתה של אריק שרון, שפינה את רצועת עזה. ספק אם ברץ רוצה לחזור לסיני. השלום עם מצרים, למרות שמדובר בשלום קר, עבר מבחנים קשים. מצרים עמדה בהם.  

באשר להתנתקות, הצדק עם ברץ. הביצוע היה זוועתי, גם אם הרעיון היה מוצדק. אלא שהיא הנותנת. החמאס בפרט, וברוב השלבים גם ההנהגה הפלסטינית כולה, אינם רוצים הסדר. הרי אם הרצועה הייתה שקטה - התמיכה בנסיגה נוספת הייתה זוכה לתמיכה אדירה. ההתנגדות המוצדקת להתנתקות נוספת היא פועל יוצא של התגובה הפלסטינית. למדנו את הלקח.   

מצב הצבירה הפלסטיני הנוכחי אינו מאפשר נסיגה נוספת. הפלסטינים דחו לא רק את מתווה קלינטון, אלא כל הצעה אחרת. הם ממלכדים אותנו. יש להם שעון מזרח תיכוני. סבלנות אין קץ. האם העובדה שהפלסטינים רוצים מדינה גדולה מחייבת אותנו לרקוד דווקא לפי החליל שלהם, ולבנות את המדינה הגדולה? הרי זה בדיוק מה שעושות ההתנחלויות. הן מובילות אותנו להסדר של "מדינה אחת". כדאי להביט במפת ההיאחזות היהודית. זו המפה של ישראל הגדולה. או פלסטין הגדולה. את ברץ זה לא מטריד. אותי כן. זו המפה שגורמת לארנס, חוטובלי, ריבלין ואחרים לדבר על מתן אזרחות לפלסטינים. מבחינתם, זו מסקנה בלתי נמנעת. השמאל הקיצוני מטיף לכך. הימין הופך לקבלן הביצוע.  

הזיות מימין

לצורך הצדקת הרחבת ההתנחלויות, טוען ברץ: "גם אם ההתנחלויות תגדלנה פי-אלף. . . גם אם ישראל תספח שטחים, היא תעשה זאת באופן שלא יפגע בזכויות הפוליטיות של הפלסטינים. המסקנה אחת: ההתנחלויות אינן מאיימות באופן כלשהו על קיומה של הרשות הפלסטינית, ולכן לא תהיה בגללן 'פלסטין גדולה'".  

הפכתי והפכתי בטענה המוזרה הזאת, ולא מצאתי מנוח. סיפוח והקמה של עוד ועוד התנחלויות, לטענת ברץ, "לא תפגע בזכויות הפוליטיות של הפלסטינים". הם, לדידו, יסתפקו בשטחי A. אין לי מושג מתי הביט ברץ במפת הרשות הפלסטינית. היא שולטת על פחות מעשרים אחוז מהשטח. ההתנחלויות, כבר היום, שולטות בשטח גדול יותר. וברץ מאמין שאפשר, באמת ובתמים, להגדיל את שטח ההתנחלויות ("פי אלף"), להשיג לכך הסכמה בינלאומית, או הסכמה בשתיקה, ולשמור על רגיעה ביטחונית מצד הפלסטינים. אנחנו נעניק להם בנטוסטנים זעירים, ובתמורה, הם ייאבקו בחמאס ויגידו תודה על כל כביש עוקף וחונק. מתברר שהזיות יש לא רק לשמאל.  

את החשש מיצירת ישות אחת, בעקבות הרחבת ההתנחלויות, וההצעות למתן אזרחות לפלסטינים (משמאל ומימין) מבטל ברץ בטענה ש"שלא רק הפלסטינים, העולם והיהודים בישראל, אלא גם ערביי ישראל יתנגדו לה. אפילו האו"ם מתנגד היום ליצירת ישויות דו-לאומיות". חוששני שברץ לוקה בהבנת הנקרא. ראשית, יש היום מחנה הולך וגדל, משמאל (בעולם הרחב) ומימין (ריבלין, ארנס, חוטובלי, אליצור, ועוד ועוד), שתומך במתן אזרחות לפלסטינים. אלא שבעניין הזה, כמו שאמר פעם הרמב"ם, "לא המציאות הולכת אחר הסברות אלא הסברות אחר המציאות". כלומר, אלה לא הדעות שיוצרות מדינה אחת. זו המציאות שיוצרת אותה. וברץ אינו מסתפק בקיים. הוא רוצה "פי אלף". הפלסטינים, לשיטתו, ישתקו כמו דגים. הרי הוא יעניק להם "אוטונומיה". אולי, אומר לנו ברץ, תקום מדינה פלסטינית. אך היא תהיה קטנה. מאוד קטנה. בערך שטחי A של היום. הזיות כבר אמרנו? נאמר שוב.  

להרגעת החשש הדמוגרפי מציג ברץ שוב את קבוצת הימין, הטוענת שמספר הפלסטינים קטן ממה שהפחידו אותנו. גם אם ההערכות הנמוכות נכונות - עדיין צודק פרופ' ארנון סופר, שמתריע כמו נביא זעם נגד שיבה פלסטינית, נגד פלישת מהגרים ומסתננים, נגד יצירת מדינה דו-לאומית. ובדיוק כמו אנשי השמאל, שמצדדים בהתאזרחות של מסתננים ומהגרי עבודה, וטוענים ש"אין בעיה דמוגרפית", כך גם אנשי הימין טוענים ש"אין בעיה דמוגרפית". יש להם מכנה משותף. הם אינם מביעים תמיכה פורמלית ב"מדינה אחת גדולה". הם רק מקדמי המכירות שלה.  

הימין בשירות האנטי-ציונים

לטענת ברץ, אין הבדל בין ההתנחלויות בתקופת היישוב לבין ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון. אז זה לא היה קולוניאליזם (ואני מסכים) והיום זה לא קולוניאליזם. זו בדיוק הטענה האנטי-ציונית: טענת ה"אין הבדל". ובכן, יש הבדל. הציונות ניצחה, משום שתמיד היא ידעה לזכות בלגיטימיות בינלאומית. הערבים אמרו לא לוועדת פיל, לא להצעת החלוקה, לא להכרה בישראל, לא לברק, לא לקלינטון, לא לאולמרט. הם משלמים מחיר יקר. ישראל פורחת ומשגשגת. נכון, יש דמוניזציה. יש דה-לגיטימציה. אבל העולם החופשי, ברובו הגדול, מכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל. העולם החופשי, ברובו, מתנגד לזכות שיבה. והנה, מול אותה לגיטימיות למדינה יהודית ודמוקרטית, מתייצב מחנה כפול: שמאל סהרורי וימין מתנחל, שמוביל לשלילת הלגיטימיות.  

רוב מנהיגי העולם החופשי תמכו בהקמת מדינת ישראל וכולם תומכים היום בקיומה של מדינת ישראל כבית לאומי של העם היהודי. אלא שאין מנהיג אחד בעולם החופשי שתומך בהרחבת מפעל ההתנחלויות. גם ידידי ישראל הדגולים בארצות המערב - ובכלל זה רוב יהדות ארה"ב - אומרים ומבהירים: כן למדינה יהודית ודמוקרטית. לא למדינה גדולה או דו-לאומית.  

ברץ מציע לצפצף על כל העולם. לקבוע עובדות. ליצור מציאות מפחידה. למחוק את ההבדל בין תל-אביב לחברון. אלא שהמחיקה הזאת כבר עובדת בכיוון ההפוך. מי שמתעקש להצמיד את הלגיטימיות של ת"א ללגיטימיות של התנחלות בתוככי חברון - יאבד את הלגיטימיות של ת"א. זה כבר קורה.  

הדברים הללו הם קצה המזלג. יש עוד טענות שראויות לדיון. לימין, אחזור ואומר, יש טענות נכונות. המסקנות שלו מסוכנות. ובכל מקרה, דווקא בימים שבהם יש הקפאה של ההקפאה, והמציאות הדו-לאומית נבנית ופורחת, צריך לפתוח את הדיון, משום שהחזון הציוני בסכנה. לא רק מצד אלה שמתעבים את החזון הציוני. גם מצד אלה שמשתוללים בשמו.