טמטום מתוצרת עצמית

יש משהו קצת מוזר בוויכוח על "הקפאה נוספת", והמחיר שישראל אמורה לשלם עבורה. מוזר, משום שהפסקה מוחלטת של מפעל ההתנחלויות היא אינטרס ישראלי. אלא אם כן אנחנו מתעקשים לצעוד לאור חזונם של אילן פפה, משה ארנס, רובי ריבלין, ציפי חוטובלי, פעילי עמותת "זוכרות", ועוד רבים, משמאל ומימין, שפועלים, באומר ובמעש, עם אינטרסים מנוגדים, למען חזון העוועים של מדינה אחת גדולה.

והנה, למרות שמדובר באינטרס ישראלי מובהק, מעין הטבה עצמית, אנחנו אמורים לקבל תמורה. למעשה, היה אפשר לחשוב שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא גאון אסטרטגי. הרי מדובר בהישג מדיני מדהים. רווח כפול. כך שמשהו כאן חשוד. איך ייתכן שארה"ב מעניקה תמורה ששוויה מיליארדים, בנוסף למרחב ביטחון מדיני - תמורת שלושה חודשי הקפאה בלבד?

לפני כן צריך להבהיר. היינו בעשרה חודשי הקפאה. במבט לאחור, הייתה אכן מנוחה זמנית לבולדוזרים בשטח. אך לא הייתה הקפאה בשאר המסלולים. למשל, הליכי תכנון והשגת אישורים לקראת בנייה. ומרגע שהסתיימה ההקפאה, תנופת הבנייה חזרה, בקצב מוגבר. לפי דוח של "שלום עכשיו", מאז תום ההקפאה היו 1,629 התחלות בנייה. בשנת 2009 עמד מספר התחלות הבנייה על כ-1,900. כך שלמעשה, עד סוף השנה יודבק הפער. ההקפאה הייתה כלא הייתה. אם התחלות הבנייה היו נותרות בצד הישראלי של גדר ההפרדה - ניחא. אלא ש-34% מהתחלות הבנייה הן מעבר לגדר. מועצת יש"ע חולקת על הנתונים, אך הכיוון ברור.
כך או כך, אם לעשרה חודשי הקפאה לא הייתה משמעות רצינית, ברור שגם לשלושה חודשים לא תהיה שום משמעות. כלום. הישג מפוקפק מאוד לממשל האמריקני. כך שמכאן ואילך יש שתי אופציות.

הראשונה היא, שכל השחקנים המרכזיים הם אווילים גמורים, שממשיכים במשחק שכולו הצגות: אין הקפאה אמיתית. אין שיחות שלום. אין שום הסכמות. יש רק מהלכי סרק שלא מובילים לשום מקום, כמו שבעשור האחרון לא קרה כלום. ושלושת חודשי ההקפאה הם עוד מהלך סרק. 

האופציה השנייה היא, שמשהו אמיתי ורציני מתבשל. הרי לא ייתכן, זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת, שתמורת כלום שקרוי "שלושה חודשי הקפאה", שיחלפו לפני שנדע שהחלו, יעניק הממשל האמריקני סל הטבות די מדהים, עם משמעות אסטרטגית. כך שאולי, מי יודע, יש הסכמות עקרוניות על קווי המתאר של ההסדר הישראלי-פלסטיני. ואם כך, כל הצהרות השחקנים הראשיים, מאובמה, דרך נתניהו, המשך באבו-מאזן - הן מסך ערפל, שנועד להכשיר את התנאים לפריצת דרך שכבר הושגה.

פעמים רבות נדמה לנו, בעקבות מהלכים מסוימים, ש"המנהיגים יודעים מה הם עושים". בוודאי שכך, כאשר הממשל האמריקני, עם אינספור יועצים, צוותי חשיבה ומכוני מחקר ברקע, מעורב בעניין. אלא שהניסיון מוכיח את ההפך. העולם מצוי במצבו העגום משום שרוב המנהיגים מקבלים גם, ואולי בעיקר, החלטות מוטעות. האם מישהו יכול לחשוב ברצינות שנתניהו יציע לאבו-מאזן משהו דומה למתווה קלינטון או להצעות אולמרט? האם אבו-מאזן יסכים להצעה כזאת לאחר שבעשור האחרון כבר סירב פעמיים להצעה דומה? התשובה ידועה. נתניהו לא הציע. וחבל שלא הציע. אבו-מאזן לא נאלץ לסרב. וחבל שלא הוצג שוב בסרבנותו.  

כך שגם הפעם, צריך לומר בעצב, האופציה הראשונה היא הנכונה. סיפור שלושת חודשי ההקפאה איננו סימן להסדר רציני, אלא עוד מהלך חסר משמעות של מנהיגים שנוקטים בצעדי סרק. וכדי שנדע שהאיוולת שולטת, הרי שבסופו של דבר, אם ההכשלה של בוגי את חוטובלי תצלח, במקום רווח כפול, אנחנו נזכה בהפסד משולש: גם נמשיך לבנות בשצף קצף את פלסטין הגדולה, גם לא נזכה להטבות, וגם נספוג את האחריות על הכשלת תהליך השלום.

האם התקשורת שמאלנית?

אבי גור, תא"ל במילואים, כתב עבודת דוקטורט על התקשורת. עבודת המחקר פורסמה עכשיו כספר: "התקשורת ותהליך אוסלו". הטענות על "התקשורת השמאלנית" אינן חדשות. ככל שהטענות הן בנוגע להטיות, ככל שהדברים עוסקים באג'נדה הפרטית של אנשי התקשורת, על תקן של מנחים, פרשנים ומראיינים - הברנז'ה אוהבת לדחות את הטענות בביטול. אנחנו הרי מלאכים. 

הספר אינו עוסק בהתבטאויות ספציפיות או באנשי תקשורת עם אג'נדה ידועה מראש. הספר בודק ומונה, בשיטות מחקר מקובלות, את הביטוי שקיבלו עמדות שמאל לעומת עמדות ימין. כך, למשל, בתקופה שבין מאי 1999 לינואר 2001 ((תקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה) זכה הימין בערוץ הראשון ל-538 דקות, לעומת 1,062 דקות לשמאל (המרכז זכה ל-513 דקות). יתרון של 97% בזמן שידור. בערוץ השני היתרון הגיע ל-98%; ברשת ב' ל-160% ובגלי צה"ל ל-17%. הטיה בולטת התגלתה גם ב"ידיעות" והטיה מתונה יחסית ב"מעריב". בשלוש השנים הבאות, שנות האינתיפאדה, היה שינוי, אך ההטיה נותרה משמעותית. למרות שהח"מ אינו מקבל את החלוקה הדיכוטומית בין "ימין" ל"שמאל", וגם לא בהכרח את ההגדרות שמופיעות בספר, הרי שהמחקר חושף הטיה ברורה.

האם משהו השתנה? אין מחקר כמותי על השנים האחרונות. יש ביקורת על תופעות, גם במדור הזה. אלא שמותר להניח, בזהירות הראויה, שהתוצאות היום לא יהיו שונות בהרבה. גם אז נדחו הטענות. גם היום הן נדחות. התקשורת אוהבת לבקר. הרבה פחות להיות מבוקרת.

מוגש בהוקרה לכנס העיתונאים, שיתקיים בשבוע הבא באילת. 

העטרה שנחטפה לליטא

ש"ס הייתה יכולה להיות התקווה הגדולה של יהדות המזרח. יהדות מתונה. יהדות בדרכי נועם. יהדות שמציבה מודל מנוגד ליהדות השחורה, המתבדלת, של חלק דומיננטי בעולם החרדי. משהו מהשבר הזה מגולם במחלוקת בין חה"כ הרב חיים אמסלם לבין המפלגה שלו, ש"ס. אמסלם מעז להשמיע עמדות עצמאיות ברוב התחומים השנויים במחלוקת בין הממלכתיות לחרדיות. הרמב"ם, הרבה לפניו, כבר אמר בעניין פרנסתם וכלכלתם של בחורי ישיבה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה". ובעניין הגיור כבר נכתב בתלמוד בבלי: "ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו", והרמב"ם חזר על הדברים. אלא שמבחינת ש"ס, זו ממש כפירה מצד אמסלם להשמיע עמדות דומות.

יהדות המזרח היא אמסלם. ליתר דיוק, זה מה שהיא הייתה יכולה להיות וצריכה להיות. עד שבאה ש"ס, ויצרה את אחת ההונאות הפוליטיות והסוציולוגיות הגדולות ביותר מאז הקמת מדינת ישראל. משום שש"ס היא מפלגה אשכנזית ליטאית, שאימצה את כל הרעות החולות של היהדות החרדית-אשכנזית, והשירה מעצמה את כל היתרונות של יהדות המזרח. ש"ס לא החזירה עטרה לישנה. היא רמסה מורשת מופלאה, לטובת מורשת זרה. חלוקה במקום עבודה. קיצוניות במקום מתינות. בדלנות במקום דרכי נעם.

רבים בציבור המזרחי מצביעים לש"ס, אך לא משום שהם הפכו לליטאים. זו הצבעת מחאה. לפעמים זו הצבעה שתלויה בדבר. יום לימודים ארוך לילדים, מסגרת חינוכית עם הסעות, ועוד. אלא שאין כאן הצבעה נגד הדרך האופציה המתונה. בסקר שנערך באתר החרדי "כיכר השבת" קבעו 52% שאמסלם הוא "הקול השפוי". רק 16% מהגולשים קבעו שאכן צריך להדיח את אמסלם. זה לא בדיוק סקר. אבל אלה הלכי רוח.

כך שצריך לדייק: אמסלם הוא לא הכבשה השחורה של ש"ס. ש"ס היא הכבשה השחורה שראויה להדחה.

גזענות אנטי-יהודית

המונח "יהודית ודמוקרטית" יוצר דיסוננס שמקשה על מי שמוחם מתעקש לפעול בדפוסי האמיתות המוחלטות. הם חושבים שמדובר בתרתי דסתרי. זו הטענה, אותה טענה, משמאל ומימין. השמאל הרדיקלי רוצה דמוקרטית ולא יהודית. הימין הרדיקלי רוצה יהודית ולא דמוקרטית.

הרב שמואל אליהו מצפת הוא נציג מובהק של הימין שרוצה יהודית ולא דמוקרטית. הוא מצדיק את הגזענות שלו בצורך הקיומי שלנו להיות מדינה יהודית. זה רק עניין של זמן עד שמישהו מתאומיו משמאל יכתוב ש"אליהו הוא ההוכחה לאופיו הגזעני של השילוב הבלתי אפשרי בין מדינה יהודית לדמוקרטית".

נקודת האיזון בין יהודית לדמוקרטית אינה פשוטה. היא יוצרת בהכרח גם סתירות וקושיות ודילמות. שמירה על רוב יהודי היא עניין מוצדק. התנכלות לערבים היא גזענות. דרישה לשוויון היא עניין מוצדק. שלילת זכות היהודים למדינה ריבונית היא גם גזענות וגם מוטציה של אנטישמיות. העדפת יהודים בהגירה לישראל (חוק השבות) היא לגיטימית. התיישבות דווקאית בלב שטח פלסטיני היא פרובוקציה אנטי-ציונית. יש עוד הרבה הבחנות ונורמות שראויות לדיון ציבורי. חלקן משתנות עם הזמן והנסיבות. טרנספר, למשל, היה נורמה לגיטימית בשנות הארבעים. לא היום.

אליהו, ועוד רבנים מאותה קטגוריה, הם חרפה ליהדות ולציונות, גם בהיבט המוסרי, וגם בהיבט המעשי. האנטישמים מלקטים הוכחות שהציונים והיהודים גזענים ומסוכנים. אליהו ושכמותו מספקים להם הוכחות. כל זמן שאדם כזה ממשיך לקבל משכורת ממדינת ישראל - הכתם על כולנו. 

פשעי תעמולה

הסטודנטים שהפגינו בשבוע שעבר בכנס יהודי ארה"ב בניו-אורלינס גנבו את ההצגה. בודדים שעשו רעש אדיר. הסיפור שלהם משקף תהליך מסוכן. סטודנטים יהודים שעוברים תהליכים של שינוי עמדות במהלך הפעילויות בקמפוסים בארה"ב. חלקם מגיעים מ"הילל", אחד הגופים החשובים של פעילות יהודית ופרו-ישראלית.

באוניברסיטת ברקלי, למשל, אפשרו מנהיגי "הילל" ל"סטודנטים למען צדק בפלסטין" (SJP) להשתתף בפעילות. ה-SJP  תואר על ידי הליגה נגד השמצה (ADL) כאחד מעשרת הגופים הארסיים נגד ישראל. הפעילות המשותפת השפיעה. אחדים מהסטודנטים הקימו את "קשר אנושי", במסגרת "הילל". הפסאדה החיצונית היא זכויות אדם וחברה צודקת. אלא שבשטח הסיפור שונה. גופים מהסוג הזה, אט אט, הופכים לעוד מרכיב בתעשייה אנטי-ישראלית שמפיצה עלילות על פשעי מלחמה, הופכת את ישראל למדינת אפרטהייד, וגם משווה את ישראל לגרמניה הנאצית. מדובר ברשת אדירה של קבוצות, עמותות, פעילויות שיש להן מכנה משותף: תעמולה אדירה, תעשיית שקרים, נגד מדינת ישראל. לא כל העמותות אותו דבר. חלקן משלמות מס שפתיים לזכות הקיום של ישראל. אחרות מוותרות גם על זה.

אל נא נטעה. הפעילים מ"הילל" אינם עוכרי ישראל. בוודאי שלא בשלבים הראשונים. מדובר ביהודים, בישראלים, או בדור שני של יורדים מישראל. חלקם נושאים שמות ישראליים מובהקים. ייתכן שהם כבר אבודים. ייתכן שהם יתעשתו. משום שהמסלול ידוע מראש. ההמשך הוא בהצטרפות לאחד מהגופים שמארגנים את המשטים לעזה, והשתתפות בהפגנות, בקליפורניה הרחוקה, עם כובע של החמאס. זה כבר קרה. אחד משיאי האבסורד היה לפני חודשים לא רבים, כאשר פעילים בולטים ב"הילל", היו מהדוברים בעד הטלת חרם על ישראל בדיון שהתקיים באונ' ברקלי. הקואליציה האנטי-ישראלית הפילה אותם ברשת. כך אנחנו מאבדים את דור העתיד של המנהיגות היהודית.

כתבתי אלף ואחת פעמים, ויש צורך לכתוב שוב: סכנת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה גדולה יותר מהסכנה האיראנית. נא להתעורר.