החצנת האשמה

ההתקפות על הפרקליט הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, הן חרפה. האיש שעמל קשות כדי לבדוק את הטענות של גולדסטון - הפך אצל שוטי הכפר שלנו לשלוחו של גולדסטון. מנדלבליט הוא האיש שנאלץ להתמודד עם ים של טענות קשות שהעלו "ארגוני זכויות אדם" מהעולם ומישראל. רוב הטענות התגלו כמופרכות. למנדלבליט יש חלק מרכזי בדוח התגובה ששיגרה ישראל לאו"ם - דוח שבודק את הטענות, אחת לאחת, ומציג אותן באווילותן. 

עכשיו יש בתוכנו מי שהופך את מנדבליט לאויב העם, משום שהוא מצא שבין מאות התלונות שהוגשו נגד צה"ל יש גם תלונות מוצדקות. בוצעו גם חריגות. נכון שמדובר בחריגות שהופכות את ישראל לצחה כשלג, לעומת החריגות שנחשפו לפני שבועות אחדים בנוגע לצבאות מערביים אחרים. נכון שלא מדובר במעשי רצח המוניים, ולא בהרג לשם הרג. נכון שמדובר בחריגות שנעשו בתנאי קרב ובלחץ. אבל היו חריגות. מי שיטייח אותן, מי שיהסס מלחשוף אותן, משרת את שונאי ישראל - שטוענים שאין שום אמינות לבדיקה העצמית של ישראל.

אז כן, לבי עם החיילים שזועמים על עצם ההעמדה לדין. אך הם טועים. על רקע הדמוניזציה והדה-לגיטימציה - מנדלבליט ראוי לצל"ש. הוא בודק. הוא לא מטייח. ואם הוא מצא שהיו חריגות, ואם הוא החליט שהחריגות הללו מחייבות הגשת כתבי אישום - חזקה עליו שעשה מלאכתו באמונה. 

היהודים אשמים

עמר מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית, התראיין לעיתון קנדי חשוב, "טורונטו סטאר". נניח לאמירות הצפויות מראש, ובכלל זה האיום על כך שהפלסטינים יעזבו את שולחן המשא ומתן (מתי הם בדיוק הם הצטרפו? הם הרי עסוקים בהצבת תנאים מוקדמים). המראיין שאל את מוסה על מצבן של הנשים בעולם הערבי ועל הדמוקרטיזציה המבוששת להגיע.

האם יש סיכוי שמוסה יביע ביקורת עצמית כלשהי? אין סיכוי. הוא מודה שהמצב לא טוב, אבל יש לו תירוץ: הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם רק הוא ייפתר, העולם הערבי יפרח, זכויות נשים יגיעו לכל פינה, הכלכלה תשגשג, וגן עדן אדיר של עולם חופשי יצמח לנגד עינינו. לא שבסומליה מישהו מהכוחות הלוחמים יודע היכן ישראל על המפה, ולא שהחזית האיסלאמיסטית באלג'יריה מושפעת דווקא מהבנייה בהר חומה, ולא שהוואהביזם או האחים המוסלמים צמחו בגלל הציונות - אבל אל נא נבלבל את מוסה עם עובדות. ובכלל, הכיבוש התחיל ב-67'. מישהו הפריע לעולם הערבי להתפתח עד אז?

מוסה אינו לבד. זרם אדיר של פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי אקדמיה, וכמובן אנשי דת, מאשימים את ישראל בכל עיכוב או פיגור של העולם הערבי. אפשר היה לצפות מעמר מוסה שיתעלה קצת מעל השיח הרדוד. אבל לא. הוא חייב לשיר את שירת המקהלה. ישראל אשמה. 

לפני שנים אחדות פרסם שגריר סוריה דאז בלבנון, ד"ר סאמי אל-ח'ימי, מאמר שבו הוא מציג את חוויותיו, לאחר ששב לארצו, ומבכה את עליבותה של דמשק. וכך הוא מספר: "שאלתי את עצמי - מהו שגרם לדמשק, היפה בערים, לקפוא כך במקומה?... [התשובה:] העריצות הציונית".

איך בדיוק גרמה העריצות הציונית לעליבותה של דמשק? ובכן, כאן כבר מתערבבת האנטי-ציונות עם האנטישמיות, וההבדל ביניהן נמחק. אל-ח'ימי שואל: "האם הגיעה הציונות לדרגה כזו של הגמוניה על המדיניות העולמית, שהופכת את משקלה הפוליטי, הכלכלי והצבאי לבלתי נסבל עוד? התשובה היא 'כן', בבירור ... הלובי הישראלי הפך לחזק ביותר מבחינה כלכלית ופוליטית ... הוא שולט על מגזרים חשובים של הכלכלה העולמית, העיתונות והתקשורת".

היהודים, ישראל, הציונות - הם התירוץ לכל צרה. מוסה בצורה עדינה. אחרים, כמו אל-ח'ימי, גולשים לאנטישמיות הישנה. אין כאן שום חדש. בספרו של יהושפט הרכבי "Arab Attitudes to Israel" ("גישות ערביות לישראל") מופיע פרק בשם "Externalization of Guilt" ("החצנת האשמה"), שמתאר בדיוק את התופעה. אין אחריות עצמית. רק אחרים אשמים. הספר, שיצא בשנת 1972, מבוסס על עבודת דוקטורט שהושלמה כבר ב-1967, חודש לפני מלחמת ששת הימים. כיבוש, נזכיר שוב, לא היה אז.

עברו למעלה מארבעים שנה. שום דבר לא השתנה.

מדינה מסוכנת?

לפני שבועיים התקיים דיון בקיימברידג', שכותרתו היא "ישראל היא מדינה מסוכנת (Rogue State)". כמקובל במועדוני ויכוחים באוניברסיטאות בריטניה, הדיון היה רציני להדהים, עם נוהל מסודר של מתדיינים, שלושה מכל צד, עם זמן מדוד לכל דובר, והצבעה בסוף הדיון.

בצד שהיה אמור להיות אנטי-ישראלי, הופיע גם שם מאוד לא מוכר: גבריאל לטנר, סטודנט למשפטים. במדעי המדינה, המונח "Rogue State" מתייחס לעתים למדינות המסכנות את שלום העולם. לטנר בדק את הפירוש המדויק של המילה "rogue" באנגלית, ומצא שמדובר בהתנהגות לא נורמלית, שונה, חריגה, שאינה מתאימה לזמן ולמקום. לא בהכרח ביטוי שלילי, שאליו התכוונו מארגני הדיון. ובכן, הבהיר לטנר, ישראל היא אכן מדינה חריגה. מאוד חריגה. בכל תחום שנבדוק, ההתנהגות שלה היא "לא נורמלית". החל מהיחס שלה להומוסקסואלים ולפליטים בתחומה, עד להפצצת הכור העיראקי. תארו לעצמכם, הוא טען, שישראל הייתה מדינה נורמלית, שנוהגת כשכנותיה במזרח התיכון, וכך מתאימה את עצמה לזמן ולמקום. היחס להומואים ולפליטים היה, למשל, כמו באיראן או בסעודיה, והכור העיראקי לא היה מופצץ. מפחיד, לא כן? נקווה מאוד, הוא סיים את דבריו, שישראל תמשיך להיות חריגה, משום שהעולם הנורמלי לא יפציץ את הכור האיראני. יש סיכוי שרק מדינה "משוגעת" תעשה את זה, ותציל את העולם. 

בצד הפרו-ישראלי היה גם שיראז מאהר, לשעבר חבר בתנועה איסלאמית קיצונית (חיזב אל-תחריר), והיום חוקר ועיתונאי, שיחד עם עוד מוסלמים רפורמיסטים, נאבק ברדיקליזציה ובג'יהאד העולמי. בצד האנטי-ישראלי ישבה העיתונאית לורן בות' ("פעילת זכויות אדם", גיסתו של טוני בלייר, מגישה בטלוויזיה האיראנית בשפה האנגלית, שהתאסלמה לאחרונה). הדיון, צריך להודות, לא היה מאוזן, משום שאחד משלושת הדוברים בצד שהיה אמור להיות אנטי-ישראלי גנב את ההצגה. ההצעה להכריז על ישראל כ"מדינה מסוכנת" נדחתה. הן משום שבות' הייתה קיצונית מאוד נגד ישראל, והן משום שהצד הפרו-ישראלי, ובכלל זה מאהר המוסלמי ולטנר התיאטרלי - היו הרבה יותר משכנעים.

לכל מי שמזלזל בכוחן של טענות טובות לשנות את דעת הקהל - כדאי שיחשוב שוב. לא שהסכמתי לכל טענותיו של לטנר. חוששני גם שפה ושם הוא טעה. אלא שלעתים יש צורך באנשים הנכונים, במקום הנכון - ושונאי ישראל הופכים למגוחכים. זה קרה בקייברידג'. זה יכול לקרות בכל מקום.

אנטי-תרבותיות

ד"ר מיכאל פריינטה הוא אדם רב-זהויות. יהודי, מרוקאי, ישראלי, צרפתי. לאחר שעלה ממרוקו וגדל בישראל, הוא פתח קפה-ספרייה בפריז, כדי להציג את הספרות הישראלית. החוויות שלו הפכו לספר, "רחוב הבקתה הגדולה", המתמודד עם שאלת הזהות, דרך סיפורן של ארבע נשים. בערב שהתקיים השבוע לכבוד הספר, אמרה פרופסור נורית גוברין שהספר עובר "מאופטימיות לפסימיות".

פריינטה היה מאמין גדול בריבוי ושילוב זהויות. לפעמים קוראים לזה רב-תרבותיות. אלא שהמציאות טפחה על פניו. הקפה-ספרייה שלו, בימיו הטובים, אירח דיאלוגים מרתקים של יוצרים יהודים וערבים. היום זה כבר בלתי אפשרי. באחד הסיפורים בספר, זו היהודייה שמתאהבת בשובר לבבות צרפתי, שעם הזמן מקצין באמונתו המוסלמית. הקשר נגמר באלימות. מאופטימיות לפסימיות, כמו שאמרה גוברין.

העיתונאי עמנואל הלפרין, בעבר נספח תרבותי בשגרירות ישראל בצרפת, חידד בדבריו את תחושת השבר. זה כבר קשה להיות ישראלי בפריז. אתה צריך להתנצל, לגנות את ישראל, וגם זה לא יעזור. העוינות משתלטת. לונדון, כבר מזמן, לא מחכה לנו. עכשיו, גם פריז לא מחכה. הקפה נסגר. החלום הרב-תרבותי התנפץ. 

גם המחבר, וגם הדמויות שבספר, הם סיפור של תקופה. עשר שנים שבהן החלום התפוגג. הרב-תרבותיות הפכה לאנטי-תרבותיות. כשהסיפור הזה מגיע מד"ר פריינטה - שהגשים בעצמו ובדרך חייו את התקווה לרב-תרבותיות - ההתנפצות כואבת הרבה יותר. 

תרגום לביקורת על גדעון לוי

מלכתחילה, המאמר על גדעון לוי ("ברון תעשיית השקרים") היה אמור לצאת גם באנגלית. הרי השפעתו הרעה של לוי היא בעיקר על קוראים רבים בעולם, שאינם בודקים את סיפוריו. הם חושבים שחיילי צה"ל קשרו פלסטינים לחמורים ("נוהל חמור") - ושלחו אותם למוות אכזרי במיוחד לאחר ייסורים איומים. הם חושבים שחיילי צה"ל יורים מדי יום באזרחים חפים מפשע ללא אזהרה. הם אינם יודעים שמדובר בסדרה של שקרים. ולכן, מבחינתם, חיילי צה"ל הם אכן קלגסים, זו התמונה שנוצרת ממאמריו של לוי.
אלא שהיה עיכוב, ולכן, מאמר התגובה של לוי, למאמר שכתבתי בעניינו - הופיע באנגלית עוד לפני שהמאמר המקורי שלי פורסם באנגלית. בינתיים יש תרגום, באדיבות אתר פרספקטיבה, שהוא הסניף הישראלי של אתר ביקורת התקשורת קמרה. להלן שלוש אופציות:

סיפור הפולמוס באנגלית עם קצת רקע מופיע בלינק שלהלן.

המאמר המקורי עצמו, בתרגומו לאנגלית, מופיע כאן.

כמו כן מופיע בלינק שלהלן תרגום רחב יותר לאנגלית, שכולל גם תגובה לתגובתו של לוי.