לפני שיהיה מאוחר

מוסד אקדמי משתף פעולה עם עמותה שחפצה בחיסול ישראל, בשם חופש הביטוי האקדמי * תום פרידמן וברק אובמה אינם אויבי ישראל * אונר"א מנציחה את הסבל הפלסטיני * סינון שעלול להפוך לאפליה

יש חוגים מישראל שקופצים משמחה על התבוסה שספג הנשיא האמריקני בבחירות השבוע. על מה ולמה? לא ברור. כל ניסיון למצוא מילימטר אחד של הבדל בין ג'ורג' בוש לבין ברק אובמה - בעניין ההסדר הרצוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני - יעלה חרס. אין הבדל. ההבדלים, אם בכלל, שייכים לסגנון. לא למהות ההסדר. גם בוש וגם אובמה תומכים בישראל כמדינה יהודית ובמדינה פלסטינית על בסיס קווי  67' עם תיקונים וחילופי שטחים, ומתנגדים למפעל ההתנחלויות, ובוודאי להמשך הבנייה בהתנחלויות. ארה"ב, צריך להזכיר, היא הידידה החשובה ביותר לישראל ביקום הנוכחי.

העיתונאי תום פרידמן משמיע באוזננו את מה שהממשל מתקשה לומר באופן ישיר. כדאי להקשיב לו. בעשרות מאמרים בעבר הטיף פרידמן מוסר גם לערבים וחשף את הסרבנות הנמשכת שלהם. הוא לא שייך למחלקת הצבועים או לאנשי המוסר הכפול. ובוודאי שלא לתעשיית השקרים. הוא ידיד. לא אויב. ובעניין הזה יורשה לי לחלוק על עמיתי וידידי מנחם בן, שפרסם עמדה הפוכה בעניין פרידמן. כאשר פרידמן מדבר על כפיות טובה מצד ישראל, הוא מדבר מפי הסוס. הוא שמע את זה במסדרונות הממשל. הוא אומר מה שידידי ישראל ורודפי טובתה אומרים. ואם גם אותם אנחנו דוחים, וגם להם אנחנו בזים - אז מצבנו גרוע.

יום אחד, כאשר המדינה היהודית תברח לנו מהידיים, בגלל המציאות הדו-לאומית שהולכת ונוצרת כאן, אנחנו עלולים להיזכר בערגה בעצות של ידידים, ולא רק של תום פרידמן. לא לפרידמן אנחנו בזים. בעצמנו אנחנו פוגעים. יום אחד נתפכח. שזה רק לא יהיה מאוחר.

אונר"א להנצחת הפליטות

אנדרו וויטלי, נציג אונר"א בניו-יורק, העז לחרוג משורת המקהלה. הוא טען שהפלסטינים צריכים לוותר על חזון השיבה. הארגון פרסם מייד הודעה המתנערת מדברי וויטלי. הרי אונר"א, סוכנות הסעד הייחודית לפלסטינים, פועלת מזה שנים רבות להנצחת הסבל הפלסטיני. מנגנון של אלפי אנשים, עם מאות מיליוני דולרים בשנה, מנציח את התלות הפלסטינית בסעד. אנשי אונר"א, כעניין של קבע, מטפחים בקרב הפלסטינים את אשליית השיבה.

כאשר בכיר באונר"א אומר שהגיע הזמן להתפכח, הדברים שלו מתקבלים בתדהמה. התגובה לא איחרה לבוא. הפלסטינים כבר פרסמו עצומה הקוראת לפיטוריו של וויטלי, וסאעב עריקאת, הממונה הקבוע על המו"מ עם ישראל, שאמור לייצג את הפלסטינים המתונים, הבהיר מייד ששיבה פלסטינית היא אחד מהעיקרים המקודשים. הם לא יוותרו.

וויטלי איננו הראשון. כבר לפני שנים רבות היה זה אלכסנדר גלאווי (החוקרים אסף רמירובסקי ואלכס ג'ופה גילו שמדובר באלכסנדר, ולא ראלף, במאמר שפרסמו לאחרונה בנושא) שטען כבר בשנות החמישים ש"מדינות ערב אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן רוצות להשאיר אותה כפצע פתוח ... כנשק נגד ישראל. למנהיגי מדינות ערב לא אכפת אם הפליטים חיים או מתים". גלאווי, שהיה נציג אונר"א בירדן, נאלץ להתפטר. זה גורלו של מי שחורג משורת המקהלה ומנסה להציג את המציאות ללא אשליות. זה עלול להיות גם גורלו של וויטלי.

השוואה מסוכנת לסטודנטים

הדיון המתחדש על תקצוב תלמידי הישיבות, בעקבות "חוק האברכים", מעלה את הטענה שיש להשוות בין סטודנטים לתלמידי ישיבות. לא כדאי. גם אם קשה מאוד לדעת כמה בדיוק מקציבה המדינה לתלמידי ישיבות, זה ברור שסטודנטים רגילים מקבלים יותר. הרבה יותר. כך שהחרדים רק ישמחו על השוואה כזאת. היא תסייע להם.

הבעיה עם החרדים איננה בתקציב. תוספת של 110 מיליון שקל לא תשנה שום דבר, מה גם שהתוספת להשכלה גבוהה - שעליה הוחלט השנה - היא הרבה יותר גבוהה. הבעיה מצויה במקום אחר. יותר ויותר תלמידים עוברים לחינוך החרדי. כבר היום מתוך 104 אלף תלמידי כיתות א' בחינוך העברי - 26 אלף מצויים במסלולים החרדיים. קצב הגידול הוא של למעלה מאחוז אחד בשנה. כלומר, בעוד עשר שנים הם יהיו בין 35 ל-40 אחוזים בכיתות א'. בדרכים משונות ורבות, כולל חוקי נהרי, הכסף הממלכתי הולך לשם ומפתה הורים מהמגזר הדתי והמסורתי להפנות את ילדיהם לשם.

לא חוק האברכים הוא הבעיה. האחוז ההולך וגדל בכיתות א' הוא הבעיה.

סלקציה וסכנות האפליה

החוק המאפשר סינון מועמדים ליישובים קהילתיים (ועדות קבלה ביישובים קהילתיים) מצוי עכשיו על שולחן הכנסת, לצורך הצבעה בקריאה שנייה ושלישית. החוק, להזכיר, מאפשר פסילת מועמד אשר "אינו מתאים לחיי חברה בקהילה" או אינו מתאים למרקם החברתי. יש מי שקורא לו "חוק עוקף קעדאן", על שמו של אותו ערבי ישראלי שביקש לגור בקציר, בקשתו נדחתה, ובג"ץ פסל את הפסילה.

מדובר בסוגיה לא פשוטה. סינון במתכונת המוצעת נותן פתח לאפליה לא מוצדקת. זכותו של כל יישוב לשמור על אופי מסוים, בדיוק כמו שזכותה של כל מדינה לקבוע את מדיניות ההגירה לתוכה. כל מדינה באירופה מעדיפה מהגרים חזקים, צעירים ומשכילים. מדינות אפריקה מתלוננות על כך שיש מדינות באירופה שלוקחות דווקא את החזקים והמשכילים, וכך פוגעות בסיכויים של אותן מדינות להתפתח. בנוסף, ברוב מדינות הלאום יש העדפה של בני אותה קבוצת לאום ((רה-פטריאציה). מעין חוק השבות, במהדורות שונות.

אלא שהזכות לשמר חיי חברה וקהילה מעניקה פתח רחב מדיי לאפליה על בסיס לא מוצדק. אם יישוב מסוים יוציא למכירה יחידות קרקע, ויסנן את הרוכשים, הרי שייתכן שהוא יעדיף רק מבוססים, בלונדינים ואשכנזים. זו דרך מצוינת לחיזוק החזקים ולמניעת אינטגרציה. ולמה רק יישובים. אולי יוחל הכלל הזה, של "התאמה חברתית", גם על בתי ספר. או אז, תחזינה עינינו בבתי ספר על טהרת יוצאי אתיופיה (מכיוון שלא יקבלו אותם בבתי ספר אחרים, וזה כבר קורה), לצד בתי ספר לבני עשירים בלבד (וגם זה כבר קורה). ואם במושבים, אז מדוע לא במועדונים.   

סוגיית הסלקציה ליוותה את ישראל גם בשנות העלייה ההמונית, כאשר בשלב מסוים נאלצו יהודי מרוקו לעבור מבדקים, והבלתי מתאימים לא זכו לעלות. אלתרמן כתב אז את השיר על "ריצתו של העולה דנינו", שיר מחאה נגד הסלקציה והאפליה.

אז מה עושים? הצעת החוק, בניסוחה הנוכחי, בעייתית מאוד. מוצע לחברי הכנסת לעיין בהערות האגודה לזכויות האזרח. לא צריך לקבל אותן כפי שהן, אבל יש הערות ראויות. גם בהנחה שזכותו של יישוב לשמור על אופיו, השימוש בזכות הזאת צריך להיעשות בזהירות.

ומצד שני, אסור ששיח הזכויות ישתלט עלינו מעבר לנדרש. כאשר יישוב קטן בדרום, נבטים, דחה לאחרונה מועמדים בדואים - זו הייתה אפליה, אבל מוצדקת. משום שביישוב קטן, כל משפחה חדשה משפיעה על אופי המקום. ובנוסף, בפני מתיישבים ששייכים לקהילות בעלות אופי בדלני מובהק, צריך להעמיד מבחן: האם הם משתמשים בשיח הזכויות לצורך השתלטות עוינת, או שמא לצורך שוויון אמיתי. כתבתי כבר, שצריך לקבל את החרדים, לרמת-אביב למשל, בזרועות פתוחות. זכותם להגיע, להטיף, לנסות להחזיר בתשובה. ובתנאי אחד: שגם הכיוון ההפוך יהיה אפשרי. האם קבוצה חילונית תורשה להגיע ליישוב חרדי, לקנות בתים, ולהטיף לחזרה בשאלה? התשובה ידועה. ולכן, מי שלא מעניק זכויות, שלא יבקש את אותן זכויות.

הזיגזג הגיע לסיומו

לפני שבועיים כתבתי כאן על הזיגזג של ישראל, על שלל דובריה, בעניין פרשת אל-דורה. הזיגזג הזה תרם לכל אלה שטיפחו את העלילה שצה"ל אחראי על הריגתו של הילד מוחמד אל-דורה, למרות שהצטברו ראיות ברורות שהסיפור שונה לחלוטין. הבלבול הישראלי הותיר את פיליפ קרסנטי, הצרפתי שניהל מאבק נגד העלילה, כמעט בודד במערכה.

עכשיו יש שינוי. בדיוק כאשר כתבתי את הדברים פורסמה הודעה רשמית המבהירה את עמדת ישראל. סוף כל סוף יש עמדה אחידה, הדוחה את הטענות של "פראנס 2" הצרפתי, וכתבו בישראל, שארל אנדרלן, שהוא בין האחראים העיקריים להפצת העלילה.

במחשבה נוספת, ההתחבטות הישראלית בשלבים הראשונים, לאחר האירוע הקשה, מעידה על רצון לומר את האמת. אז אכן, מדובר בהודעה מאוחרת, משום שהנזק האדיר כבר נגרם, ויש מי שטוען שלא מספיק נחרצת. אך עדיף מאוחר, מאשר בכלל לא.

שטיפת מוח אקדמית

אוניברסיטת תל-אביב החליטה לאפשר פתיחה של קורס שיכלול סיור סטודנטים באתרים יהודיים בארץ ישראל ההיסטורית. בנוסף ליישוב היהודי בחברון, יבקרו משתתפי הקורס בקבר יוסף, בבית הכנסת הישן ביריחו ובאתרים נוספים, לצורך חיזוק התודעה בנוגע לזכותם של היהודים לשיבה בכל חלק מחלקי ארץ ישראל המובטחת. בשלב זה לא יוענקו זכויות אקדמיות לקורס, שנפתח ביוזמת עמותת "עטרת כהנים", אך הדיקאן אישר את פתיחת הקורס.

חופש אקדמי? הסיפור הזה נשמע כמו בדיחה גרועה? אז זהו, מתברר שיש גורמים באקדמיה הישראלית שהחליטו להוכיח שהמציאות עולה על כל דמיון. אין שום סיכוי שמוסד אקדמי בישראל יפתח קורס הזוי שכזה. ואם זה היה קורה, עשרות אם לא מאות מרצים היו מפגינים נגד ההתדרדרות האקדמית, וטוענים שמדובר ב"הוכחה לשטיפת מוח שמתבצעת תחת ההגמוניה הישראלית", והמהדרין יבהירו ש"מגמות מסוכנות כאלה מוכיחות את הצורך בחרם כללי על האקדמיה הישראלית".

הטרגדיה היא שקורס כזה איננו הזיה. מדובר בקורס שעומד להיפתח במכללת ספיר, באישור הדיקאן. זו לא תהיה עמותת "עטרת כהנים" מימין שיזמה את הקורס הזה. זו עמותת "זוכרות", שמטיפה בגלוי ל"זכות שיבה" פלסטינית למדינת ישראל, ולמעשה, לחיסולה של המדינה היהודית דמוקרטית לטובת החלום של שונאי ישראל על "מדינה אחת".

פנינו למכללת ספיר, והתשובה, כצפוי, הייתה במסורת הבלה-בלה האוטומטי: "עמותות וגופים הרשומים כחוק רשאים להציע לציבור באי הקמפוס קורסים והשתלמויות בנושאים מגוונים. תפישה זו תואמת את עקרון הפלורליזם והחופש המחשבתי שהם תשתית הדיסציפלינה האקדמית. התנאי לקבלת היתר הוא עמידה בתנאי החוק. לדוגמא: לא תתאפשר פעילות שיש בה משום הסתה לאלימות, גזענות, הטרדה מינית, הטפה לביצוע עבירות ופשעים". פתיחות מדהימה. הסתה לאלימות אסורה. שיתוף פעולה עם עמותה שמטרתה הגלויה היא חורבן מדינת ישראל - באמצעות זכות שיבה - זה בסדר. הדובר הבהיר שאם עמותה ימנית רוצה לפתוח קורס דומה, היא מוזמנת לפנות לדיקאן. כמה יפה מצדם. הסטודנטים עצמם דווקא לא גילו התלהבות. אין מספיק נרשמים לקורס, וספק אם הוא ייפתח.
לעמותות מהסוג ההרסני יש זכות קיום בחברה דמוקרטית. הבעיה היא שיש באקדמיה מי שמתעקשים למתוח את גבולות החופש האקדמי למקומות מטורפים. זו לא החדירה הראשונה של העמותה הזאת למערכת החינוך. מדובר בתהליך. עוד צעד ועוד מתחם.

כאשר חברי כנסת מהימין הסהרורי יעלו הצעות חוק שמגבילות את חופש הביטוי האקדמי - גם הח"מ יהיה נגדן. אבל נדמה שבאקדמיה יש מי שמתעקש, ממש מתעקש, לאבד את השכל הישר, לטובת תגובות פבלוביות על "חופש הביטוי". אם האקדמיה עצמה לא תפעיל את חוש השפיות, היא תאבד אותו. לצערנו, בחלקים מהאקדמיה הישראלית זה כבר קורה. 

---------
בעניין הטוקבקים:
אין שום נחמה בעובדה שזירת הטוקבקים כולה הפכה לפרועה משהו. זה קורה גם כאן, וזה הופך לבלתי נסבל. חופש הביטוי מנוצל כדי להכניס לא רק תגובות בוטות, אלא גם תגובות מתועבות. ייתכן שמדובר בפרובוקציות מכוונות.
זה לוקח זמן, אבל לאט לאט נחסמות כתובות ה-IP של מגיבים שרמסו את כל הקווים האדומים. הם לא תורמים לחופש הביטוי. הם פוגעים בו. הם פוגעים באחרים, שרוצים לפרסם תגובות ענייניות יותר. כאשר מתפרסמת תגובה מתועבת והיא נמחקת - גם התגובות לאותה תגובה נמחקות. כך זה עובד. ולכן, אנא מכם, אל תגיבו לתגובות המתועבות. בשלב זה או אחר הן יורדו ויימחקו, והכותבים אותן ייחסמו.