נרטיב הג'יהאד

אירופה בכוננות. לפי דיווחי הימים האחרונים מדובר בבודדים שאולי חדרו ליבשת, או עומדים לחדור, כדי לבצע פיגועים. זה לא מדויק. אין שום צורך לחדור ליבשת. הטרור צומח מבפנים. לא מבחוץ. למעשה, הטרור אינו מיובא מאפגניסטן או פקיסטן לבריטניה. להפך. הטרור עושה את המסלול ההפוך. כך, למשל, כבר בתחילת 2009 דווח על כך שבמחוז המלנד בצפון אפגניסטן מתנהלת "מלחמת אזרחים סוריאליסטית". אלה לא אפגנים נגד אפגנים. לזה כבר התרגלנו. מדובר בבריטים נגד בריטים. כ-4,000 צעירים בריטים הגיעו לאפגניסטן, במסגרת ההתגייסות לג'יהאד העולמי. ברשתות הקשר זיהו לא רק את המבטא הבריטי שלהם, אלא גם את האזור ממנו הם הגיעו.

ולא רק אפגניסטן או פקיסטן. צעירים בריטים רבים מצטרפים לשלוחות של אל-קעידה בסומליה. לפי תחקיר של צ'נל 4 הבריטי, סטודנט בריטי שגדל באיליניג, פרבר של לונדון, פרש מהלימודים, הצטרף לאל-שבאב, פוצץ את עצמו בסומליה, ורצח 20 אחרים. יש עוד רבים כמוהו. צעירים בריטים, חלקם סטודנטים ובני המעמד הבינוני, שהתגייסו לג'יהאד.  

כך שזו לא אפגניסטן או תימן שמייצאות טרור לבריטניה. המסלול לפעמים הפוך. בריטניה עצמה הפכה למקור לטרור. "בריטניה היא האיום הביטחוני החמור ביותר על ארצות הברית", בישרה כותרת בעיתון טלגרף כבר לפני ארבע שנים. דווקא בריטניה? כן, משום שרבע מהצעירים המוסלמים בבריטניה תומכים בפיגועי טרור. זה לא הופך אותם לטרוריסטים. אבל זה מעיד על כך שאפשרויות הגיוס בקרבם הן כמעט אינסופיות. הרי אין צורך במאות אלפים. יש צורך בבודדים. ואם אלפים מגיעים לאפגניסטן, פקיסטן וסומליה, הרי שאחרים יכולים לבצע את הטרור גם נגד המערב.

מוסלמים נגד איסלאמיזציה

אל נא נגיד כל המוסלמים. משום שיש גם אחרים. בבריטניה פועל מכון מחקר, קוויליאם (Quilliam) שמדי פעם מפרסם ניירות עמדה, תוכניות עבודה, מחקרים, על האיסלאמיזם והמוסלמים במדינה. בנייר עמדה שפורסם לאחרונה יש ביקורת חריפה על המנהיגות המוסלמית בבריטניה והנטיות האיסלאם-רדיקליות שלה, וכן המלצות חד-משמעיות בנוגע לרדיקלזציה של סטודנטים מוסלמים באוניברסיטאות. לא רק אצלנו יש השתלטות של זרמים רדיקליים, בשם "החופש האקדמי". זה קורה גם מעבר לים. המכון ממליץ, בין השאר, למנוע השתתפות של מרצים מהזן הרדיקלי, לפקח על מה שקורה ב"חדרי תפילה", למנוע הפרדה בין צעירים לצעירות, וכן הלאה.

המכון נוקב בשמם של מוסלמים ראויים ולא ראויים: איסלאמיסטים מסוכנים, שמדרדרים את הצעירים בבריטניה, לעומת מוסלמים מתונים, שמתנגדים לרדיקליזציה. השליטה כרגע, הן בממסד המוסלמי בבריטניה, והן באוניברסיטאות, היא של הרדיקלים. המכון ממליץ לנקוט באמצעים דרסטיים כדי לשנות את המצב. המלצות המכון הזה, חובה לציין, עומדות בניגוד גמור לרוח ששולטת במדיה ובאקדמיה. הפייסנות היא כלפי הרדיקלים, שהולכים ומתחזקים.

מה שמעניין במכון הזה, והוא אינו היחידי, שהוא הוקם ומורכב בעיקרו מאינטלקטואלים מוסלמים. אחד המייסדים הוא אד חוסיין, שפרסם את הספר "האיסלאמיסט", על השנים שבהן היה חבר ב"חיזב אל-תחריר", גוף איסלאמיסטי רדיקלי, ותהליך ההתפכחות שעבר. חוסיין עצמו הפך למוחרם בקמפוסים רבים, עקב הטפותיו האנטי-רדיקליות.

אחת ההמלצות של המכון מכוונת לעיתונות הבריטית המיינסטרימית: הפסיקו לפרסם מאמרים של תומכי חמאס ושוללי קיומה של מדינת ישראל. אבל הם מבינים מה שהשמאל הבריטי מסרב להבין: ההטפות נגד ישראל, רדיקליזציה, שנאת המערב ותמיכה בטרור - חד הם.

זה לא שחוסיין וחבריו הפכו לציונים. עמדת המכון כוללת, מצד אחד, ביקורת קשה על המדיניות הישראלית, אך יש גם אמירה נחרצת בדבר זכות קיומה של ישראל, תוך כדי קריאה למוסלמים בעולם להכיר בישראל. בין השאר, יצא אד חוסיין נגד ד"ר עזאם תמימי, פלסטיני תומך חמאס היושב בלונדון, שבהרצאותיו בבריטניה קורא לחיסול ישראל, ומטפח את הרדיקליזציה. לטענת חוסיין, "תמימי חצה את הגבול שבין חופש הביטוי להסתה לאלימות".

פעמים רבות עולה השאלה: היכן הם, המוסלמים המתונים. מכון קוויליאם, עדיין חלש וקטן, ובוודאי רחוק מלייצג את רוב המוסלמים, הוא התשובה. אפשר להניח שהקואליציה האדומה-ירוקה (רדיקלים שמאלנים ואיסלאמיסטים) תעשה הכל כדי להשתיק כל ציוץ כזה, ולטעון שמדובר במשת"פים, במקרתיסטים, בחנפנים לימין, וכן הלאה. גם יקיר השמאל האירופי, טארק רמדאן, הבהיר שהוא "בתשעים אחוז מעמדות המכון - הוא נגד". ולמרות זאת, המוסלמים השפויים נושמים ובועטים. זה לא פשוט. זה לא קל. צריך לברך אותם ולעודד אותם.

חקירה נגד החקירות

כבר שנים רבות, תרשו לי להודות, אני כותב נגד ועדות חקירה. כתבתי נגדן אירועי אוקטובר, לפני עשר שנים, וכתבתי נגדן אחרי מלחמת לבנון השנייה, ובעוד הזדמנויות. במקום לעסוק בהפקת לקחים ובתיקון, עוסקות הוועדות - תמיד בראשות שופט - בעריפת ראשים. שופטים אינם מומחים לשום דבר. הם יודעים רק למצוא את האשם. לא לתקן. ואכן, אלה המסקנות היחידות שמיושמות. הרמטכ"ל דוד אלעזר שילם את המחיר על ועדת אגרנט, וסולק מהצבא. פרופסור שלמה בן-עמי שילם את המחיר בעקבות ועדת אור, ופרש מהחיים הפוליטיים. אריאל שרון שילם מחיר בעקבות מסקנת טבח סברה ושתילה, ומאז נתפסת ישראל בעולם כאשמה בטבח הזה.

הטווח הארוך מגלה שהמסקנות שלהן שגויות. אנחנו כבר בתחומי הטווח הזה, בכל הקשור למלחמת יום הכיפורים. לפי מה שנחשף השבוע, בעקבות גילוי הפרוטוקולים, הרמטכ"ל דדו היה האיש שהתריע יותר מכל האחרים. 37 שנים היו צריכות לעבור, כדי שהאמת תיחשף. 37 שנים של עינוי שעליו הוא שילם מחיר, והוא כבר לא איתנו, הוא שילם גם בחייו, כדי לחזות בחשיפת האמת.

מה שמתסכל הוא שזה לא יעזור. גם באירוע הבא יהיה לחץ ציבורי, ושוב תקום ועדה, ושוב היא תגיע למסקנות לא נכונות. רק ועדה אחת עדיין לא הוקמה, והטור הזה דורש את הקמתה: ועדה לבדיקת הוועדות שהוקמו מאז קום המדינה. לא עוד ועדה בראשות שופט. ועדת מומחים לחקר ביצועים. אולי, מי יודע, ועדה כזאת תגמול אותנו מההתמכרות לוועדות חקירה, שככל שהזמן עובר, הולך ומתברר הנזק שלהן למדינת ישראל.

הנרטיב הגרמני

השבוע הרציתי בפני קבוצת צעירים, צוות של אחת מתנועות הנוער המובילות, כולם בוגרי בתי ספר תיכוניים בישראל. שאלתי שם, מי יודע על "הפרהוד". אף אחד לא הרים את היד. מי יודע על הפוגרומים בלוב, בעדן, במרוקו, בסוריה. אף אחד לא הרים אל היד. ואז שאלתי, מי יודע על דיר-יאסין. כולם ידעו. איש אינו יודע על סדרה ארוכה של פוגרומים נגד יהודים בארצות ערב. כולם יודעים רק סיפור אחד.

על הרקע הזה, הוויכוח הבלתי נגמר על "הנחלת הנרטיב הפלסטיני" הוא לא רק מגוחך. הוא קצת מטורף. משום שהבעיה איננה הנחלת הנכבה. הבעיה היא שבוגרי מערכת החינוך הישראלית אינם יודעים כלום, אבל ממש כלום, על הסיפור האמיתי.

לאחרונה זכינו לסיבוב נוסף בוויכוח, כאשר משרד החינוך הורה לבית הספר שער הנגב להפסיק להשתמש בספר לימוד, המציג גם את "הנרטיב הפלסטיני". וכאן שורש הבעיה. במקום שהוויכוח יהיה ועל הנחלת האמת ההיסטורית, שכוללת גם את הנכבה היהודית, יש מי שמנסה לכפות על המערכת את "הנרטיב הפלסטיני". אין גבול.

יש מי שטוען שאין דבר כזה היסטוריה אובייקטיבית. הרי נקודות המבט שונות. מדובר בקשקוש. הבל פוסט-מודרניסטי שמשבש את השכל הישר. הנכבה הפלסטינית, צריך לציין, היא עובדה. הם ברחו וגורשו ונושלו. זה לא עניין של נרטיב. צריך ללמד את זה, תוך ציון העובדה שהם שילמו מחיר על הסרבנות שלהם, על התוקפנות, על הכרזת המלחמה, על דחיית תוכנית החלוקה של האו"ם. וצריך להזכיר להם שחילופי אוכלוסין היו הנורמה המקובלת באותן שנים. זו האמת. אין שום צורך ב"נרטיב" נפרד כדי להנחיל אותה.

אצלנו, איבוד צדקת הדרך הופך להתאבדות חינוכית. מומלץ לוותר על התענוג.

לאלה מתוכנו שמתעקשים על "הנרטיב הפלסטיני" צריך לומר: בבקשה. כאשר בבריטניה וברוסיה ילמדו את "הנרטיב הגרמני" לתוקפנות הנאצית, כאשר בארצות הברית ילמדו את "הנרטיב היפני" בנוגע להתקפת פרל-הרבור, כאשר בארמניה ילמדו את "הנראטיב הטורקי" לג'נוסייד - או אז שיבואו עם הדרישה שלהם לישראל. עד אז, אין שום צורך בהתאבדות לאומית, גם כשהיא מתחזה למפעל חינוכי.