מלחמת תרבות

"בזמן שאירופה ישנה", הוא ספר של ברוס באוור, המתאר את תהליכי הרדיקליזציה האיסלאמית ביבשת אירופה, כשהאירופאים נמנמו ולא שמו לב. מתברר שאירופה מתעוררת. הבורקה היא השעון המעורר. בכל פינה באירופה מתחדדות היום שאלות הזהות העצמית והתרבות. ישראל מתמודדת עם הבעיות הללו כאשר המיעוט הלא יהודי בה עומד על למעלה מעשרים אחוז. אירופה מתעוררת מתרדמה של שני עשורים למרות שהמיעוט הלא אירופי בתוכה בקושי מדגדג את עשרת האחוזים.

בבלגיה הצביע הבית התחתון, ברוב גדול, על חוק האוסר את לבישת הבורקה. ממה הפחד? רק 30 נשים נספרו בבלגיה כשהן הולכות עם בורקה. גם בצרפת, עם אחוז המוסלמים הגבוה ביותר מבין מדינות מערב אירופה, עבר חוק דומה בבית התחתון, ברוב מוחץ. גם שם מדובר, לכל היותר, בלא יותר מכמה מאות נשים. מאות מתוך מיליונים. אז על מה ולמה הלחץ. גם בספרד כבר יש הצעת חוק דומה, ומתגבש בה רוב. וכך גם באיטליה, שבה כבר מטילה המשטרה קנסות על לבישת בורקה, בתואנות שונות. בשוויץ עבר חוק האוסר על בניית צריחי מסגדים. כל האיומים על כך שהחוק יגרום לגל אדיר של אלימות, ואפילו טרור, התבררו כמוקדמים מדיי.

האם יוזמות החקיקה לאיסור על הבורקה היא "פרובוקציה של פוליטיקאים מהימין", כפי שטוענים מתנגדי האיסור? לא בדיוק. סקר שערך מכון פיו היוקרתי רק בחודש שעבר מגלה ש 59% מהספרדים, 62% מהבריטים, 71% מהגרמנים, ו-82% מהצרפתים - תומכים באיסור על הבורקה. מכל מדינות המערב, רק בארה"ב המצב הפוך, כאשר 28% בלבד תומכים באיסור. הסקר מגלה שגם בקרב מצביעי השמאל - ישר רוב לתומכי האיסור. סקר נוסף מגלה שגם בשבדיה חובבת הזרים, 53% תומכים באיסור.  כלומר, רוב אירופאי ברור ומוחץ בעד האיסור על הבורקה.

עטויות ומוטרדות מינית

אירופה אינה לבד במאבק נגד הבורקה. בתוניסיה יש חקיקה ישנה נגד לבישת הבורקה במקומות ציבוריים (ולמעשה, העוינות השלטונית לבורקה גורמת לכך שהתופעה כמעט ואינה קיימת). כך גם תורכיה (אם כי מדינה זו צועדת בכיוון ההפוך). במצרים יצא שייח' אל-אזהר המנוח, מוחמד טאנטאווי, נגד לבישת הבורקה (וזכה למחאה חריפה מצד האחים המוסלמים), וגם סוריה הטילה לאחרונה איסור על לבישת בורקה בתחומי האוניברסיטאות.

אחד התירוצים של מתנגדי האיסורים למיניהם הוא שהרעלות שומרות על נשים מפני הטרדות, לנוכח חברות שהופכות ליותר ויותר למתירנית, ובחברות שהופכות את הנשים לחפץ מיני. גם הטענה הזאת ראויה לבדיקה. ובכן, מכיוון שהגברים אינם שולטים ביצריהם, ומכיוון שהם מטרידים נשים שמרשות לעצמן לחשוף את הפנים, שלא לדבר על חשיפת הזרוע או הברך, אז הבורקה היא סוג של מחסום, ש"משחרר" את הנשים מהטרדות. זה כמובן טיעון קצת מטומטם ושוביניסטי, משום שהנחת המוצא היא שבמקום לרסן את הגברים, צריך לשים את הנשים באוהל. ייתכן שבכלל צריך לשים אותן בהסגר, לנעול אותן במכלאות, ואז הבעיה תיפתר. והטענות הללו, מי היה מאמין, נשמעות גם מפי פמיניסטיות עם תעודות.

העניין הוא, שמכון מחקר מצרי דווקא בדק את הטענה. מצרים, ראו זה פלא, היא מדינה מוכת הטרדות. 83% מהנשים המצריות סובלות מהטרדה, ו-98% מהזרות שמבקרות במצרים. האם הבורקה מונעת את ההטרדות? ובכן, מתברר שלא. רוב הנשים המצריות כבר עטויות בכיסויים. חלקן בבורקה המלאה. זה לא עוזר להן. ההטרדות נמשכות.

בבריטניה כבר מאוחר

אין שום קשר בין כמות הנשים שלובשות בורקה, לבין החקיקה המתגבשת באירופה. כך שלמעשה, לא מדובר בחקיקה שנועדה למנוע תופעה מסוכנת וקיימת. שהרי התופעה בקושי קיימת. מדובר, אם כן, במאבק בסמל. הבורקה היא הסמל המובהק של איסלאמיזציה. זה מתחיל עם עשרות בודדות, אבל זו תופעה שעלולה להתפשט כמו אש בשדה קוצים. זה קרה במצרים, זה קורה בתורכיה, וזה מה שקרה, למשל, בבריטניה הרב-תרבותית. זו גם התשובה לאלה שלא מבינים מדוע צריך לחוקק חוק כאשר יש רק כמה עשרות או מאות של לובשות בורקה. ובכן, צריך את החוק, כדי לא להגיע למודל הבריטי. בבריטניה אין סיכוי לחוק כזה (למרות שרוב הבריטים בעדו). כבר מאוחר. בשאר מדינות אירופה אפשר עדיין לעצור את רוע הגזרה.

מוסלמיות נגד הבורקה

מדובר במלחמת תרבות. אבל זו לא מלחמה בין מוסלמים לאירופים. זו מלחמה בין מוסלמים נאורים ובין איסלאמיסטים ואירופים חשוכים, גם אם הם מתחזים ל"מתקדמים". כך, למשל, שרת הסביבה של בריטניה, קרוליין ספלמן, קבעה לאחרונה ש"הבורקה מעניקה עוצמה וכבוד" לנשים. היא זכתה למחאות, לא רק מצד חברי מפלגתה, אלא גם מצד מוסלמיות רבות. "הבורקה מעניקה עוצמה? כנראה שהשתגעת", ענתה לה העיתונאית המוסלמית יסמין אליבהלי.

אירופה רוצה להיות אירופית. הבורקה מאיימת עליה. זו מלחמה לא פשוטה. יש בה גידולי פרא גזעניים. השוואה בין סקרים מגלה שאין קשר בין העוינות למוסלמים, מצד אחד, לבין תמיכה באיסור על בורקה, מצד שני. בצרפת, למשל, העוינות למוסלמים קיימת בקרב 23% מהאוכלוסייה, אך התמיכה באיסור על הבורקה עומדת על 82%. בספרד, לעומת זאת, העוינות למוסלמים עומדת על 52% והתמיכה באיסור על הבורקה נמוכה מזו שבצרפת. 

איך מנהלים מלחמה מוצדקת, נגד האיסלאמיזציה, בלי ליפול למלכודת גזענית? ובכן, ההתנגדות העיקרית לבורקה מגיעה דווקא מצד פעילות, פוליטיקאיות ונשות רוח מוסלמיות. פדלה עמרה ורשידה דטי מצרפת (שתיהן שרות בממשלת סרקוזי), הסנטורית מימון בוסקלה מבלגיה, המשפטנית סיירין אטס והסוציולוגית מקלה נקל מגרמניה, הסופרת אירשאד מנג'י מקנדה (שמתנגדת גם לבורקה וגם לחקיקה)  והסופרת אזאר נפיסי מאיראן. הן קצת מגחכות למשמע הטענות של פמיניסטיות מערביות, שמתחברות לכל גחמה איסלאמיסטית רדיקלית. הרי השילובים הללו יודעים. הארגון הפמיניסטי האנטי-ישראלי "קוד פינק" מזדהה בעיקר עם החמאס והטליבאן. ובכלל, חלקים גדולים מדיי בשמאל האירופי התחברו דווקא לזרמים האיסלאמיים.  דיכוי נשים? זה כנראה כבר לא מעניין חלק מהגופים הפמיניסטיים. הם כבר חלק מ"כוחות הקדמה" המגוחכים.

גם בישראל יש הצעת חוק זהה להצעות החוק שמתפשטות באירופה. יש צורך בהרבה זהירות. ישראל היא לא אירופה, והרעלות כבר החלו לצוץ. היה עדיף שכמו באירופה, מוסלמיות יעמדו בראש המאבק, כדי שזו לא תהיה עוד זירה לוויכוח מיותר בין שמאל לימין. זה כנראה לא יקרה. אבל הנה לנו דוגמית מהעימות: פעילות ופעילי שמאל קיבלו הוראה להגיע להפגנות בשייח' ג'ראח עם בגדים צנועים, כדי לא לפגוע ברגשות הפלסטינים. מסכנים שכמותם. הם לא יעמדו בעומס של כתף ישראלית חשופה. מעניין רק שהרגישות הזאת היא תמיד חד-כיוונית. הרי דיכוי נשים (שהבורקה היא סמל מובהק שלו) הוא הרבה יותר חמור, ופוגע לא רק ברגשות, לעומת איזו כתף חשופה. אבל הם "אחרים". מותר להם. אבל אל נא נאמר שהשמאל תומך בבורקה. הסקר שהצגנו מציג מציאות אחרת.

הנביאה המוסלמית החכמה

כך שצריך לחזור לאישה חכמה. נזירה אל-דין פרסמה ספר מעורר מחלוקת: "Veiling and Unveiling". הספר עסק בשאלת הרעלה, ולא רק הבורקה, שעוטות עליהן נשים מוסלמיות. האם ראוי להסיר אותה? התשובה של אל-דין הייתה חד-משמעית. לא רק שאין שום חובה כזאת בהלכה האיסלאמית, אלא שמדובר בעצם בארבע רעלות: רעלת הבגד, רעלת הצביעות, רעלת הבורות ורעלת הסטגנציה. היה לה חזון קודר על העולם שבו שולטת הרעלה.

בעקבות פרסום הספר, החל ויכוח סוער. חכמי הדת טענו נגדה שאין לה מושג על מה היא כותבת, ושאביה, שופט ידוע, הוא שעומד מאחורי הספר. היא הזמינה את המתנגדים לדיון. הם אף פעם לא הגיעו. מה שמעניין הוא, שזה קרה בשנת 1928, בביירות. נזירה אל-דין היתה בת קצת יותר מ-20 כאשר הספר יצא לאור. הוויכוח אז מזכיר טענות שעולות גם היום. האשימו אותה שהיא "משתפת פעולה עם הקולוניאליזם".

כדאי לסיים במה שנזירה אל-דין הבחינה בו לפני שמונים שנה: "יש קשר ישיר בין קדמה לבין כיסוי הפנים. ככל שנשים מכוסות יותר - כך האומה חשוכה יותר. ככל שנשים משוחררות יותר מכבלי חובת הכיסוי - כך אותן אומות הגיעו להישגים אדירים במחקר ובחופש לכל אדם".

זה היה נכון אז. זה  נכון גם היום.

דילמת הטוקבקים המזהמים

בפוסט הקודם הצגתי את הדילמה של הטוקבקים המזהמים. לאחר ניסיון של ימים אחדים, הדילמה נותרה בעינה. מה להוריד ומה לא? הלוואי שהיו לי תשובות ברורות. אין לי. יש שלוש אופציות.

ראשונה: לאפשר הוספת טוקבקים אוטומטית, כפי שקורה עכשיו, ולהוריד טוקבקים שהם בהמיים לחלוטין. אלא ש"להוריד טוקבקים" זו עבודה מייגעת. יש לי עיסוקים נוספים. כדי לעקוב מקרוב יש צורך להיות צמוד למחשב. ביום ובלילה. זה כל כך פשוט.

שנייה: חסימה מראש, והעלאת טוקבקים ראויים בלבד. זה מה שקורה בשאר חלקי העיתון, שאינם בלוגים. אלא שזה פוגע באופי המיוחד של הבלוגים. זה גם מחייב, כמו באופציה הקודמת, צמידות מכסימלית למחשב. יום וליל. זה בלתי אפשרי.

שלישית: חסימת הטוקבקים. יש מי שבחרו באופציה כזאת. עכשיו אני מבין אותם הרבה יותר.

אני בחרתי, בינתיים, באופציה הראשונה. הורדתי רק את הגסות והרצחניות. וגם זה לא קל. משום שהמזהמים למיניהם מפציצים בתגובות. האם זו האופציה הטובה ביותר? כנראה שלא. בינתיים היא הפחות גרועה ביותר. בינתיים. יש מיעוט של מגיבים, שאינם אנשי ימין או שמאל. הם חוליגנים. ייתכן שחלקם עושים פרובוקציות מכוונות. אנשי שמאל שכותבים תגובות ימניות כדי לגחך את הימין, ואולי גם להפך. השאלה היא: למה לתת להם במה?

הם קיימים בכל מקום. באתרים אחרים בארץ, וגם באתרים שונים בעולם. זו תופעה גלובלית. ואין כאן שום נחמה.   

כך שלרבים, שכתבו כאן, ושלחו לי אימיילים, יש ביקורת נוקבת. להם זה פשוט. אני מתחבט. אשמח לקבל עצות רציניות.

בעניין המילה "סמול" 
זכיתי לביקורות נוקבות בעניין השימוש במילה "סמול". הבהרתי את ההבחנה בין שמאל לסמול בפוסטים קודמים (למשל: "מיהו שמאלני"). אבל אם זה עדיין לא מובן - האחריות שלי. ולכן, אחזור למינוחים הקודמים: שמאל רדיקלי או שמאל אנטי-ציוני. להבדיל מהשמאל הרגיל, שאיננו חלק מתעשיית השקרים.