שיח השנאה

זה לא מספיק להטיף לאחרים, מימין ומשמאל, על שיח השנאה. הוא מתפתח גם בבלוג שלי. לא עוד. הסוטים שבין הטוקבקיסטים מוזמנים לחפש מקום אחר

הפוסט הזה הוא גם פוסט של חשבון נפש בנוגע לחופש הביטוי. הוא עוסק בענייני דיומא, אבל לא רק. גם הבלוג הזה חייב בחשבון נפש. נגיע לכך בהמשך.

1. גידולי פרא ביהדות

אם מישהו היה זקוק להוכחה שיש גידולי פרא ביהדות - הרב יצחק שפירא הוא ההוכחה. כהנא, הזכור לרע, לא זכה לתמיכת עשרות רבנים חשובים. שפירא, שפרסם ספר "אקדמי" על הלכות הריגת גויים, זכה לדברי שבח והלל משורה ארוכה של רבנים חשובים.
   אפשר כמובן להשתמש ברטוריקה הרגילה על חופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי האקדמי בפרט. הרי החופש הזה נועד, כפי שנקבע בפסיקה, כפי שטוענים רבים, טובים ורעים, דווקא להתבטאויות מרושעות ומקוממות. ובספר עצמו, למעשה, אין שום קריאה לרצח גויים יש שם רק דיון. אלא שאין צורך להשתמש בטיעוני הסרק הללו.  

למילים יש כוח. כוח אדיר מי שמעניק הכשר לרצח גויים - ראוי לסתום את פיו. ביהדות אפשר למצוא, כמעט כמו בכל דת, אסמכתאות לביצוע מעשי עוולה. גם בקוראן יש אסמכתאות להרג יהודים. החמאס דווקא משתמש בהן ומציג אותן לראווה באמנה שלו. האם זה הופך את החמאס, או את חסידיו בישראל, דוגמת השייח' ראאד סלאח לחסינים מפני חקירה וענישה? האם כל שימוש במקורות דתיים והלכתיים הוא בגדר תעודת כשרות? הרשויות לאכיפת החוק הבהירו במעצר שפירא שיש גבול. הצדק איתן. 


2.  יצירה שכולה כניעה
מכללת שנקר הציגה ברבים עבודה של אחד מתלמידיה ובה תיאור המדינה הפשיסטית העתידה לקום כאן, בחסותו של הימין הדתי-לאומני. מצד אחד, הרב שפירא ותומכיו הם בגדר "הוכחה" לצדקת המחאה שבעבודה. משום שבמדינת הרב שפירא, המציאות, אפשר להניח, לא תהיה שונה מזו שמתוארת בסדרת הכרזות שיוצרת את העבודה.
חופש היצירה לא נועד לצורך תיאור המציאות. חופש היצירה, מטבעו, נועד להגזים ולהתריע. כך גם הסאטירה. אלא שזה לא פשוט כל כך. משום שאפשר לקחת אותה עבודה - בדיוק אותה עבודה - ולהחליף את הלאומנות היהודית באידיאולוגיה האיסלאמיסטית. הרי השפעתו של שפירא על כלל היהודים בישראל קטנה הרבה יותר מהשפעתו של תאומו האידיאולוגי, השייח' סלאח, על כלל הערבים בישראל. אין עשרות אלפי יהודים שנוהים אחרי שפירא. יש עשרות אלפים שנוהים אחרי סלאח.
והנה, במסגרת החופש האקדמי, כולנו יודעים, אין שום סיכוי שתהיה "יצירה" או "עבודה" דומה על הסכנה שמייצר סלאח. מה היה קורה אילו סטודנט מסוים היה מתעקש על הצגת עבודה כזאת? אפשר להניח שהיה זוכה לסתימת פיות. גם עבדכם הנאמן היה מצטרף למצדיקי הצנזורה. משום שאיש אינו רוצה שפרשת הקריקטורות בדנמרק תהפוך לפרשת שנקר הישראלית. איש אינו רוצה גל נוסף של שפיכות דמים.
עכשיו, ראו את תגובת הימין. היא בקושי נשמעת. לא מהומות. לא אלימות. לא הפגנות ענק. טיפת דם לא נשפכה. מה זה אומר על אלה שמשמיצים אותם, והם שותקים? מה זה אומר על חברה שיודעת מראש שיש כאלה שמותר לרמוס, בשם חופש הביטוי, ויש כאלה שאסור לבקר אותם, משום שהתגובה, גם אם של מיעוט קטן מתוך אותו מגזר, תהיה אלימה?
אל נא נאמר ש"חופש הביטוי" ניצח. בדיוק להפך. חופש ביטוי סלקטיבי הוא תבוסה לחופש הביטוי. התערוכה בשנקר היא ההוכחה.

3. הסוטים מתבקשים לעזוב

 הפוסט האחרון שלי, כנראה, היה הפוסט עם מספר התגובות הגדול ביותר שהיה אי פעם בישראל. כבוד גדול? ממש לא. אני מוותר על הכבוד. שלושה ימים הייתי בחופשה בצפון. לא היה לי זמן לקרוא את התגובות. חזרתי וחשכו עיניי. היו תגובות ענייניות - נגדי, בעדי, זה פחות חשוב. גם תגובות בוטות. אבל היו תגובות מתועבות. אם הביקורת העניינית שלי על הקרן החדשה גורמת לאנשים מסוימים לעשות אאוטינג לתחושות הבהמיות והחייתיות שלהם, אז שיעשו את זה במקום אחר. לא בבלוג שלי. 

כתבתי בבלוג האחרון על הקרן החדשה, שבשם "הרחבת גבולות השיח" מאפשרת לעוכרי ישראל למיניהם הפצת ארס ועלילות על מדינת ישראל. אלא שלפני שאני מטיף לאחרים, ולפני שתהיה לי זכות להמשיך ולהטיף לאחרים, כדאי שאטיף קצת לעצמי. אם הדברים שכתבתי גרמו לא רק לתגובות שפויות, אלא גם לתגובות מעוותות, אז אני - כן, אני - אשם באותו סוג של הרחבה מעוותת של גבולות השיח. לא זה השיח שאני חפץ בו. לא לילד הזה פיללתי. ואם הילד המופרע הזה צומח בערוגות שאני מטפח, אז כמו שאני דורש חשבון נפש מהקרן החדשה, גם אני חייב בעקירת העשבים השוטים הללו. שאם לא כן, הם ישתלטו על הערוגה. 

יסלחו לי הטוקבקיסטים האחרים. אין לי שום בעיה איתם. אין לי בעיה עם "ג'ורג'" ועם "האסטרטג" או עם "אחד העם ציוני" ועוד רבים אחרים. הם אורחים רצויים. הם משמיעים דברים קשים, אך לעולם לא אחסום אף אחד מהם. משום שהדברים שלהם ראויים להישמע. אבל יש לי בעיה עם אלה שאוצר המילים שלהם מסתכם ב"בוגדים" ושאר מילות גנאי מהשיח הפשיסטי-פורנוגרפי. לא לשם כך נועדו הטוקבקים. לא כדי להציג בפומבי מחלות נפש. לא כדי להפוך כל דיון לקריאות להרג, רצח והשמדה של היריבים.  

תמיד האמנתי שלמילים יש כוח. כאשר אני מבקר את עוכרי ישראל - אני מבקר אותם על מילים. כאשר הם טוענים שישראל עוסקת בטבח או בשחיטה של ילדים - הם מפיצים עלילת דם על ישראל. זה לא מצדיק שום התנהגות דומה מהצד השני, ולא קריאות להרג של מי שמבקר את ישראל. דברי בלע, באקדמיה ובעולם ובעיתונות ובעולם הרחב צריכים להיתקל בהפרכה רצינית ומבוססת. לא בשיח של ביבים. יש ליזי שגיא מהשמאל הרדיקלי. זה לא מצדיק ליזי שגיא מימין. לא אצלי. 

העובדה שברחבי האינטרנט יש שיח של הסתה ושנאה נגד הח"מ, בגלל ביקורתו על המחנה האנטישמי-אנטי-ציוני היא לא הצדקה להתפתחות של שיח הסתה ושנאה בבלוג שלי. מה ששנוא עליי אינני רוצה לעשות לאחרים. זו התורה על רגל אחת. זו היהדות שלי. וכאן, בבלוג שלי, יש טוקבקיסטים שגנבו לי את היהדות. אני מתכוון למדינה יהודית, דמוקרטית, לאור החזון הציוני ההומני. הם מתכוונים למדינה גזענית שאין לי כל רצון בה, ואין לי כל רצון להפוך את הבלוג שלי לבמה לסוטים למיניהם, שזה חפצם. 

לכל בלוג באתר הזה יש אופציה לסנן תגובות. עד היום לא עשיתי זאת. עד היום לא חסמתי ולא צנזרתי. אני מודה שטעיתי. מכאן ואילך אני מתכוון לסנן תגובות. אם הייתה אפשרות טכנית לאתר בקלות את הסוטים - והם מיעוט קטן שחוזר על עצמו - הייתי מעדיף לחסום אותם. אלא שזה קצת מסובך. כך שמכאן ואילך ניתן לפרסם תגובות. אלא שהתגובות שחורגות מהשיח הלגיטימי יורדו. שיחפשו להם במה אחרת. 

אין לי תוכניות לשנות במילימטר אחד את הביקורת הנוקבת שלי על גורמים שאני חושש שהם עוכרי ישראל. אלא שעוכרי ישראל יש לא רק מצד השמאל הרדיקלי, ולא רק מצפון או דרום, כך שאני מוותר על התואר של הבלוג עם מספר התגובות הגדול ביותר. אשמח לפחות תגובות, אבל לפחות הן יהיו כאלה שראויות לפרסום. 

זה לא יפריע לכל האחרים, מכל צבעי הקשת הפוליטית, להשמיע את דעתם. סארטר כבר אמר שאנטישמיות איננה במחלקת הדעות. אני מקשיב הפעם לדעתו. אנטישמים, גזענים ונבחנים למיניהם מתבקשים לחפש מקום אחר. ואם הם יתעקשו להכניס תגובות - הם יסולקו מכאן.
* * *
עדכון: 

התגובות כאן, חלקן של טרדנים עקשנים, מעמידות דילמה לא פשוטה:

מה להוריד ומה לא? הלוואי שהיו לי תשובות ברורות. אין לי.

יש שלוש אופציות.

ראשונה: לאפשר הוספת טוקבקים אוטומטית, כפי שקורה עכשיו, ולהוריד טוקבקים שהם בהמיים לחלוטין. אלא ש"להוריד טוקבקים" זו עבודה מייגעת. יש לי עיסוקים נוספים. כדי לעקוב מקרוב יש צורך להיות צמוד למחשב. ביום ובלילה. זה כל כך פשוט.

שנייה: חסימה מראש, והעלאת טוקבקים ראויים בלבד. זה מה שקורה בשאר חלקי העיתון, שאינם בלוגים. אלא שזה פוגע באופי המיוחד של הבלוגים. זה גם מחייב, כמו באופציה הקודמת, צמידות מכסימלית למחשב. יום וליל. זה בלתי אפשרי.

שלישית: חסימת הטוקבקים. יש מי שבחרו באופציה כזאת. עכשיו אני מבין אותם הרבה יותר.

 

אני בחרתי, בינתיים, באופציה הראשונה. ביומיים האחרונים הורדתי רק את הגסות והרצחניות. וגם זה לא קל. משום שהמזהמים למיניהם מפציצים בתגובות. האם זו האופציה הטובה ביותר? כנראה שלא. בינתיים היא הפחות גרועה ביותר. בינתיים. יש מיעוט של מגיבים, שאינם אנשי ימין או שמאל. הם חוליגנים. ייתכן שחלקם עושים פרובוקציות מכוונות. הם קיימים בכל מקום. באתרים אחרים בארץ, וגם באתרים שונים בעולם. זו תופעה גלובלית.  

כך שלרבים, שכתבו כאן, ושלחו לי אימיילים, קל לשבת במקום אחר, ולתת עצות. אני מתחבט. אשמח לקבל עצות רציניות.

בעניין המילה "סמול" 
זכיתי לביקורות נוקבות בעניין השימוש במילה "סמול". הבהרתי את ההבחנה בין שמאל לסמול בפוסטים קודמים (למשל: "מיהו שמאלני"). אבל אם זה עדיין לא מובן - האחריות שלי. ולכן, אחזור למינוחים הקודמים: שמאל רדיקלי או שמאל אנטי-ציוני. להבדיל מהשמאל הרגיל, שאיננו חלק מתעשיית השקרים.