רוץ, יאיר, רוץ

ישראל הפכה לארץ אוכלת יושביה. יאיר לפיד ודן חלוץ רוצים ללכת לפוליטיקה. הברקודות של התקשורת הישראלית כבר ידאגו להבריח אותם

אין לי, בשלב הזה, שום דבר נגד, וגם לא בעד, יאיר לפיד ודן חלוץ. שניהם נראים לי אנשים ראויים. את שניהם יצא לי, בעוונותיי, גם לבקר וגם לשבח. אין לי מושג ירוק איך הם יתפקדו, אם וכאשר יהפכו לנבחרי ציבור ולמקבלי החלטות בתחום הפוליטי. לאחד יש השקפת עולם מוצקה, מנומקת וסדורה (גילוי נאות: פעמים רבות אנחנו מסכימים). לשני יש הישגים אדירים, וגם כתמים, משירותו בצבא. שניהם הגיעו, איש בתחומו, לפסגת ההישגים. אחד כעיתונאי. השני כאיש צבא.  

אלא שלא הם הבעיה. הבעיה היא קבלת הפנים. הפוליטיקה הישראלית סובלת מוואקום אדיר ונורא. כל המועמדים להנהגה גורמים למשהו שבין פיהוקים לזעקות שבר. ישראל נמצאת במשבר מנהיגות איום ונורא. נתניהו וברק, שמחזיקים עכשיו את ההגה, לא מספקים את הסחורה. השילוב ביניהם עלול להתגלות, היסטורית, כאחת מנקודות השפל של מדינת ישראל. גם לפני כן ישראל לא הייתה דמוקרטיה ראויה. השניים הללו מעמיקים את הפיכת ישראל למיעוטוקרטיה. הרוב הולך ונרמס, לטובת קבוצות לחץ שמנתבות את ישראל לאסון. החרדים (לא כולם, חלקם) זוכים ליותר ויותר תקציבים, ומגייסים עוד ועוד תלמידים, כדי לגדל דור חדש של בורים ומשתמטים. הבדואים בנגב (לא כולם, חלקם) יוצרים מציאות גיאוגרפית ודמוגרפית חדשה, על ידי בנייה פראית, על ידי יבוא כלות או ילדים. קבוצות קטנות מקרב המתנחלים מגשימות את חזון הסמול הקיצוני ומקימות לנו כאן מדינה אחת גדולה. אנחנו הופכים למיעוטוקרטיה. כל ראשי הממשלות מהעבר אשמים בכך. הם נכנעו לשיטה הרקובה במקום לשנות אותה. עכשיו זה נתניהו. הסכנה הופכת לברורה ומוחשית. ומה הוא עושה? מעמיק את הכניעה.

בדרך לתיאוקרטיה
אין שום בעיה לימין ולשמאל. הבעיה היא במרכז הגדול, שרוצה מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל המיעוטוקרטיה הופכת אותה לתיאוקרטית ודו-לאומית. לנתניהו הייתה הזדמנות להקים ממשלה ציונית וממלכתית ולאומית. הוא העדיף ממשלת כניעה. הוא העדיף את המיעוט על הרוב. וגם התירוץ שזה מה שעשו קודמיו לא יעזור לו.

כך שישראל זקוקה לכוחות חדשים כמו אוויר לנשימה.  כן, אנשי מרכז. זה המרכז שאצלנו כל כך אוהבים לבזות, אבל אי אפשר בלעדיו. המרכז הזה הוא האנשים שלומדים ויוצרים ונושאים את המדינה על פרי עבודתם. המרכז הזה הוא אלה שהולכים לצבא ולא מסרבים. המרכז הזה הוא של אלה שרוצים גם דמוקרטיה וגם בית לאומי ליהודים. המרכז הזה הוא חוט השדרה של מדינת ישראל. אבל נתניהו, עכשיו זה הוא, שובר את המרכז הזה. הוא משמיע קולות של שפיות, אבל בכל תחום אפשרי הוא שבוי של המיעוט. תחום הגיור עובר לאגף הקיצוני שמקרב החרדים, תוך יצירת שבר עם יהדות ארה"ב. ההקצבות לחינוך הבדלני גדלות. אחוזי המשתמטים הולכים וגדלים. והרשימה ארוכה.

והנה, כאשר אנשים שיש להם אג'נדה שפויה משמיעים סימנים של כניסה לעשייה - קבלת הפנים שהם זוכים לה הופכת אותם לשוטי הכפר. הם הרי אנשים מצליחים. איש בתחומו. אז בשביל מה להם? יש עוד אנשים שם בחוץ. מהאקדמיה, מהתעשייה, מהתקשורת, מהצבא. ישראל זקוקה להם. אבל הציפורניים של אנשי התקשורת נשלפות כדי להבריח אותם. 

תקשורת של ברקודות

מבין שלושים מאמרים שנכתבו על לפיד, היו כנראה יותר, עשרים ותשעה היו של ברקודות שמריחות טרף חדש. מימין ומשמאל. לפיד בקושי עשה את הצעד הראשון, והוא כבר זכה למטר מדהים של גידופים. מה קורה לנו? מדובר באדם עם דעות מוצקות, שאולי, מי יודע, ייכנס לפוליטיקה. הוא עדיין לא חטא ולא פשע. הוא "נתפס" באיזו הרצאה כמי שדיבר בלשון של אדם שאכפת לו ורוצה שינוי. וכבר הוא הפך למי שמנצל את כורסת המנחה שלו. וכבר הוא מושחת. וכבר הוא פושע. וכבר הוא ראוי לתלייה. מה קרה? מה הלהיטות הזאת להרחיק כל אדם שיש לו איזה רצון להיכנס לפוליטיקה?

בחוץ יושבים עוד רבים אחרים. הם רואים מה עושה התקשורת ללפיד ולחלוץ. אם הם שפויים, הם יישארו בחוץ. התקשורת הברוטלית תנצח. מדינת ישראל תפסיד. ישראל זקוקה לפוליטיקאים מהשורה הראשונה. הטובים, הכי טובים, לפוליטיקה. אבל האיוולת התקשורתית, הכוחנית, כבר תדאג לכך שהרעים, רק הם, יאזרו אומץ להיכנס לפוליטיקה.