קמפיין הכניעה

מדוע לא הצטרפתי לקמפיין "מעריב" בעניין גלעד שליט? * על אנטישמיות שמתחזה לפוסט-לאומיות * חנין זועבי היא גיבורת קואליציית נשים לשלום, במימון הקרן החדשה * וניצחון חשוב לאמת בפרשת אל-דורה

צר לי, אך אינני מצטרף לקמפיין שמנהל "מעריב" בעניין גלעד שליט. קראתי את דבריו של יואב צור, העורך הראשי. בעניין אחד הוא צודק: אם הסיפור הוא עוד עשרים או שלושים מחבלים, עם דם על הידיים, בנוסף לארבע מאות ומשהו שכבר הוסכם עליהם, אז אין שום מקום לעיכוב. אם ישראל מסוגלת לעמוד במחיר של ארבע מאות, היא תעמוד גם במחיר של ארבע מאות וחמישים.

הבעיה היא בכך שמלכתחילה מדובר בכניעה. הבעיה היא בארבע מאות. לא בארבע מאות וחמישים. הבעיה היא שאין שום מדינה שפויה בעולם שהולכת לכזה מהלך. עשרות חיילים, עיתונאים ואזרחים מהמערב נחטפו בעיראק ובאפגניסטן. רובם שוחררו. חלקם נרצחו, בלי שום קשר למחיר. אך בשום מקרה, לא הייתה מדינה שהסכימה לשלם את המחיר שישראל מוכנה לשלם. התופעה ירדה כמעט לאפס. כי לא הייתה כניעה.

ישראל עושה את ההפך. היא בחרה בכניעה. הרי זו לא החטיפה הראשונה. וגם לא העסקה הראשונה. ומעסקה לעסקה המחיר עולה. המוטיבציה רק עולה. תמיד מספרים לנו ש"זו הפעם האחרונה". גם הפעם הוקמה ועדת שמגר, שמסקנותיה אמורות לחול רק החל מהחטיפה הבאה. אף אחד לא לוקח אותנו ברצינות. הרי השחרור ההמוני, בפעמים הקודמות, וגם הפעם, הוא הבעיה. המחיר שמוכנה ישראל לשלם הוא כל כך גבוה, שהמוטיבציה לחטיפה הבאה מרקיעה שחקים. אנחנו פוגעים בעצמנו. אנחנו מחזקים את החמאס. אנחנו מאבדים את כוח ההרתעה.

* * *

כך שהקמפיין של הימים הללו, ש"מעריב" שותף לו, הוא גם הקמפיין שילווה אותנו בחטיפות הבאות. דמו של גלעד שליט אינו כחול יותר מדמו של החטוף הבא. אין שום סיבה שהתעריף יהיה שונה. נכון, מאגר הרוצחים הכלואים הולך ואוזל. אבל אל דאגה. גם לכך הם ידאגו. משום שהשחרור ההמוני עלול להוביל להתחדשות גלי הטרור. קרוב למאה ושמונים ישראלים נרצחו על ידי משוחררי עסקאות קודמות. אין סיבה שהפעם, לאחר האינדוקטרינציה בכלא, שהפכה למדרסה בסגנון הטליבאן-חמאס, הם יהפכו לפעילי שלום. וגם אם זה לא יקרה מייד, וגם אם יעבור זמן עד לגל הבא, הרי שמאות המשוחררים יהפכו למחנכים של הדור החדש של רוצחים המוניים. הם גם יודעים שזה משתלם. התנאים בכלא מצוינים, ובכל מקרה, החטופים שבדרך יבטיחו את השחרור הקרוב.

ישראל חייבת לעשות כל מאמץ כדי לשחרר את גלעד שליט. אבל כל מאמץ איננו כל מחיר. עסקת שליט", כמו העסקות שלפניה, הן פגיעה אסטרטגית בישראל, וזריקת עידוד למנגנוני הרצח והטרור. הקמפיין ההמוני אינו סימן לחוזק או לדאגה לחיילים שנשבו. להפך. זה קמפיין של חולשה והחלשה. זה קמפיין שמעודד את החטיפות הבאות. זה קמפיין שכולו עידוד לחמאס ולטרור. זה קמפיין שמקשיח את לבם של ראשי החמאס.

עיתונות ללא כניעה

בכנס שהתקיים לאחרונה סיפרה עיתונאית בכירה מצרפת על שני עיתונאים מצרפת, ג'ורג' מלברונו וכריסטיאן שינו, שהוחזקו בידי אחד מגופי הטרור בעיראק. קלטות הגיעו לכל כלי התקשורת בצרפת, כדי להפעיל לחץ ציבורי. אף אחד לא שידר אותן. הדברים שודרו רק באל-ג'זירה. לא קמפיין ולא צעדה ולא לחץ. החוטפים דרשו את ביטול החוק האוסר על לבישת כיסוי ראש בבתי ספר. הקמפיין היחידי היה נגד כניעה לדרישות. בסופו של דבר שני העיתונאים החטופים שוחררו. היו שמועות על כופר, וגם הן הוכחשו. הלוואי עלינו.

אצלנו, מיותר לציין, הסיפור שונה. העיתונות קופצת כמו חמור בראש כדי להגדיל את הדרמה. וגם את המחיר. ישראל מטיפה למערב נגד כניעה לטרור. לפעמים, צריך להודות, אנחנו צריכים ללמוד מהמערב פרק חשוב בעמידה מול הטרור.

פוסט-לאומיות ואולי אנטישמיות

רוב של קרוב לתשעים אחוז באותה מדינה, עוד "מדינה אחת", הם קתולים. אחת המדינות המפותחות בעולם. מקום 17 במדד הפיתוח העולמי. אין טרור. אין אלימות. אלא שבאותה מדינה יש שתי קבוצות, שדוברות שפות שונות. ובין דוברי שתי השפות יש פערים קטנים. הרוב חושב שהוא נושא על כתפיו את המיעוט. לפי תוצאות הבחירות הtאחרונות, הולך ומתגבש רוב שמעדיף פילוג. לא מדינה אחת. שתיים.

זהו סיפורה של בלגיה. האקדמיה סיפרה לנו שעבר זמנה של הלאומיות. אנחנו בעידן הרב-תרבותי ופוסט-לאומי. רוב המדינות הגדולות הן "מדינות הגירה", ועבר זמנה של מדינת הלאום. אלא שתיאוריות לחוד ומציאות לחוד. ברה"מ התפרקה להרבה מדינות לאום. צ'כוסלובקיה התפלגה לשתי קבוצות לאום. יוגוסלביה התפרקה לחמש מדינות, לפי חלוקה אתנית-לאומית בעיקרה. ורק אצלנו, ברוני האנטי-ציונות מנסים לשכנע אותנו שאין הצדקה למדינת לאום ליהודים. אם היו חומרי הלימוד הפוסט-לאומיים נלמדים כחלק מהליך של חשיבה ביקורתית - ניחא. אלא שאצל חלק מהמרצים מדובר בניצול ציני של האקדמיה לצורך אינדוקטרינציה פוליטית. דרך שקופה לשלילת זכות היהודים למדינה.

הרעיון הפוסט-לאומי, נניח, הוא ביטוי מופלא לנאורות. וגר זאב עם כבש. למה לא. אבל בקשה אחת יש לנו לאנשי האקדמיה המתקדמים שמפיצים את הווירוס האנטי-לאומי: אנא מכם, התחילו במקום אחר. כאשר תצליחו לחבר בחזרה את ברה"מ, צ'כוסלובקיה או יוגוסלביה, כאשר תשללו את הרעיון הלאומי בהונגריה, באוסטריה, במצרים ובסוריה, לטובת האוטופיה שלכם - או אז בואו אלינו. היהודים כבר נדחפו יותר מדיי פעמים לראשות התור, בכל מה שקשור לשלילת זכויות. ואם גם אתם אחוזים באותה אובססיה של שלילת זכויות, שוב מיהודים, וקודם כל מיהודים, אז אל תגידו לנו שאתם אנטי-ציונים. אתם אנטישמים.

ניצחון קטן לאמת

אין כוח בעולם, כמה חבל, שיכול לשנות את התודעה העולמית בעניין מוחמד אל-דורה. יש כבר כיכרות ובולים על שמו. האם זה אומר שצריך לתת לשקר לנצח? ממש לא. פיליפ קרסנטי, צעיר יהודי מצרפת, טען שמדובר בעלילה. הערוץ הצרפתי "פרנס 2" וכתבו בישראל, שארל אנדרלן, הגישו נגדו תביעת דיבה. הם זכו בסיבוב הראשון. במסגרת הערעור אילץ קרסנטי את הערוץ רב העוצמה להציג את הסרט המלא. התמונה השתנתה. האמת החלה לבצבץ. קרסנטי זכה בערעור.

בעקבות פסק הדין, התקשורת הצרפתית התגייסה דווקא לצד אנדרלן. פורסמה עצומה שתומכת בו. ערוץ צרפתי נוסף ונחשב, "קנאל פלוס", הצטרף למאמץ, ניסה לפגוע בקרסנטי, ולהציג אותו כתמהוני ממחלקת המוזרים שטוענים שפיגועי התופת בארה"ב הם קונספירציה. ההשוואה מופרכת. קרסנטי העקשן לא ויתר והגיש תביעת דיבה. ושוב נפרשו הטענות כולן בבית משפט צרפתי. פסק הדין פורסם בשבוע שעבר. קרסנטי שוב זכה. הפעם כתובע.

תעשיית השקרים היא הנשק המסוכן ביותר נגד ישראל. פרשת אל-דורה היא אחד מרגעי השיא של התעשייה. דווקא משום כך, שלוחה מכאן ברכה לקרסנטי. פעם אחרי פעם הוא התייצב מול כוחות אדירים ממנו, שאיימו לרמוס אותו. פעם אחרי פעם הוא יכל להם.

הקואליציה לשיסוי

בעקבות דברים שכתבתי בעבר על קואליציית נשים ("השמאל נגד הסמול", 23.4), זכיתי למכתב מעו"ד, על הטעיית הקוראים. מכיוון שאני מרבה בהצגת עובדות, משתדל לדייק בפרטים, והפחדות מצד עורכי דין מגיעות אליי בממוצע של פעם בעשר שנים, אני לוקח ברצינות כל ביקורת.

כתבתי שם שהקרן החדשה תומכת ב"קואליציית נשים לשלום", שתומכת בחרם נגד ישראל. אחד מגופי הקואליציה הוא "נשים בשחור", ו"באחד מאתרי 'נשים בשחור' מופיע דיווח של ברברה לובין", שכולו עלילת דם נגד חיילי צה"ל.

במכתב נטען שתנועת "נשים בשחור" היא "רשת מחאה בינלאומית", ושהקואליציה לנשים "אינה קשורה לארגון 'נשים בשחור בבלגיה', אשר באתר האינטרנט שלו התפרסם דיווחה של לובין". זה נכון. לא הקרן החדשה, כפי שציינתי במקור, לא "קואליציית נשים לשלום", ולא "נשים בשחור ישראל" אחראיות לפרסום. אין קשר בינן לבין אותה לובין ואין לייחס להן את אמירותיה. אלא שלא טענתי שיש אחריות ישירה כזאת. טענתי, ואני טוען, שמי שטוען ש"ישראל מבצעת שחיטה" (נעמי חזן, נשיאת הקרן החדשה), ומי שקורא להעמיד את חיילי צה"ל ואת ציפי לבני לדין, על "פשעי מלחמה" ("קואליציית נשים לשלום"), שייך למחלקת מפיצי העלילות. כמו אותה ברברה לובין.

שום טענה על דיבה לא תסתיר את העובדה שהקואליציה הפכה לאחד הגופים המובילים בדמוניזציה של ישראל. בעקבות משט תומכי החמאס לעזה, הפכה הקואליציה את חנין זועבי ל"מנהיגת שלום אמיצה". אין גבול. גם כשאין קשר ישיר בין הקואליציה לבין לובין, קופת השרצים של הקואליציה עומדת בפני עצמה.