הגיע זמן עריצות

הדמוקרטיה הישראלית היא בדיחה עצובה. אנחנו בעידן המיעוטוקרטיה. עריצות היא דבר רע. אבל נדמה שהגיע הזמן לעריצות הרוב, כדי לדכא את עריצות המיעוטים

היה נדמה לנו שזכינו בעצמאות, בדמוקרטיה, בחרות. אך לפני שיהיה מאוחר צריך להודות. לא חרות יש לנו כאן ולא דמוקרטיה, אלא שלטון זר ומוזר, עם מצג שווא של דמוקרטיה, במדינה שבה הרוב הולך ומאבד כל השפעה.

בשיעור הראשון במשפט חוקתי לימדו אותנו שדמוקרטיה איננה שלטון הרוב, אלא שלטון זכויות היסוד והגנה על מיעוטים. משום שעם כל הכבוד לרוב, הוא אינו רשאי לשלול, למשל, זכות הצבעה של הג'ינג'ים, רק משום שיש רוב שסולד מהג'ינג'ים.  ולכן, המיעוטים זקוקים לזכויות. עד כאן האגדה. היא הייתה נכונה במקומות אחרים ובזמנים אחרים. בישראל הפכו את המשוואה. הרוב זקוק להגנה מפני המיעוטים. וייתכן, זה חומר למחשבה, שיש צורך בהתקוממות של הרוב. על רקע מה שקורה אצלנו, עריצות הרוב היא אופציה לא רעה. משום שבין עריצות המיעוטים לעריצות הרוב, עדיפה האחרונה. 

לא מדובר במיעוט אחד. מדובר בסדרה של מיעוטים. מדי שבוע אנחנו זוכים לעוד תכתיב. לעוד סטירת לחי. לעוד עשרות או מאות מיליוני דולרים שצריך להעביר למיעוט המסכן. הרוב יכול לזעוק מכאן ועד להודעה חדשה. זה לא יעזור לו. המיעוט שולט. הבחירות הן אשליה. משום שאין כאן שלטון רוב. יש כאן כניעה של הרוב.

נסביר את הדברים.

כל מיעוט, בתחום שלו, עושה מה שהוא רוצה. זה נכון ל"מתקדמים", חלקם מהשמאל הפוסט והאנטי-ציוני, ששולטים בנפח הולך וגדל מתחומי התקשורת והתרבות. הם מכתיבים לנו את האג'נדה שלהם. הם מחלקים פרסים לעצמם. הם משמיעים את עצמם ומראיינים את עצמם. וכל ביקורת נתקלת בתגובה הקבועה, על "חופש הביטוי והיצירה". בוודאי. בתנאי שזה שלהם, ורק שלהם. את חופש הביטוי, נשמת אפה של הדמוקרטיה, הם הפכו לכוח הביטוי.

חזית הרדיקלים, משמאל ומימין

זה נכון בתחום המדיני, כאשר קבוצה של אנשי ימין קיצוני יוצרת כאן מציאות דו-לאומית. איכשהו, הם מצליחים לגרור את כולנו להגשמת החזון של השמאל הקיצוני. מדינה אחת גדולה. אל נא נזלזל בחזון של חזית הרדיקלים משמאל ומימין. הם אולי מיעוט במישור האידיאולוגי, אבל הטענה של השמאל, וההגשמה של הימין, על כך שמפעל ההתנחלויות הוא בלתי הפיך, הופכים לאמת מבטון יצוק. אולי אנחנו בדקה התשעים. אולי כבר חצינו את הקו האדום, אבל נוער הגבעות הוא הקומנדו המבצעי של השמאל הקיצוני. השמאל רוצה. הימין מגשים.

אוליגרכיה שיפוטית

זה נכון בתחום השיפוטי, כאשר קבוצת שופטים מצפצפת על הדמוקרטיה, והופכת את "שלטון החוק" לשלטון השופטים. הנשיא לשעבר, אהרן ברק, טיפח עד לזרא את הפסיקה לפי "הציבור הנאור". זו הסיבה שבג"ץ בראשותו הפך את נבחרי הציבור לפוליטיקאים קטנים, שחייבים להוציא מהם כמה שיותר סמכויות, תוך העברתן לשופטים. התהליך הזה קרוי אצלו "דמוקרטיה". זו הסיבה שהרכב בראשותו קיבל החלטה עקרונית שפוסלת את חוק האזרחות, ומאפשרת, הלכה למעשה, את זכות השיבה. הקונצנזוס הלאומי דורש דבר אחד. העריצות של המיעוט המשפטי רומסת את הרוב המוחלט.

עריצות חרדית

זה נכון בתחום של דת ומדינה. רק לאחרונה חזינו בשני משברים. תחילה משבר הגיור, ובעקבותיו הקברים באשקלון. בשתי המקרים הייתה עמדה ברורה של הזרם האורתודוכסי. עמדה שפויה ומתפשרת. ובשתי הסוגיות זכינו לדורסנות מדהימה של הזרם החרדי הרדיקלי ביותר. בעניין הגיור, הושגה פשרה, שמותירה את הגיור בידי הממסד הרבני. גם הרב עובדיה יוסף חתם על הפשרה. אלא שמיעוט מתוך הזרם החרדי-אשכנזי התנגד. ש"ס, שהחזירה עטרה לליטא, הצטרפה לקו החרדי הרדיקלי, וביטלה את הפשרה. בסוגיית הקברים, גם הרבנות חשבה שיש מוצא, בהעברת הקברים. כך חשבו גם כך רבני הציונות הדתית. אך הזרם החרדי לא הסכים לשום פשרה. זה נכון שיש שכונות חרדיות שלמות שבנויות על קברים. אבל להם מותר. את עצמם הם לא ישגעו. את המדינה הם ירמסו.

יותר מכל הם הורסים את החינוך הממלכתי. מיעוט חרדי כופה עלינו עוד ועוד תקציבים למערכות חינוך, ללא לימודי ליבה, תוך הגדלת מספר המשתתפים בחינוך החרדי, ותוך הגדלת מספר המשתמטים מדי שנה. בעוד 12 שנים מעכשיו יהיה רוב של לא מתגייסים בגיל גיוס. זה לא בגלל התחרדות. זה בגלל שהחרדים מצליחים לפתות עוד ועוד ילדים ממשפחות מסורתיות.

עריצות ערבית

זה נכון בתחום של ערביי ישראל. אפשר לשלב אותם. רק לאחרונה התפרסם סקר שקובע שרוב הצעירים מוכנים לשירות אזרחי או לאומי או קהילתי. אבל המנהיגות שלהם לא רוצה. משום ששירות כזה, מבחינתם, יהפוך את הערבים למשת"פים או ל"מצורעים". צעד חשוב לקראת שוויון נחסם על ידי מנהיגות רדיקלית.

עריצות בעלי ההון

מדינת ישראל הפכה למדינה המובילה בפערים חברתיים. ככל שמצבה הכלכלי של המדינה טוב יותר, מצבם של החלשים גרוע יותר. 18 משפחות שולטות במשק הישראלי. משנה לשנה כוחן הולך וגדל. מי שהיה אתמול בתפקיד בכיר באוצר, הופך למחרת לפקיד בכיר אצל אחת ממשפחות הון. אין צורך בהוכחות מהתחום הפלילי כדי להבין שהשיטה מושחתת. שמיעוט קטן עושה במשק הישראלי כרצונו.

בכל התחומים הללו, חרדים, נאורים, שופטים, ורדיקלים למיניהם, יש רוב שחושב אחרת. יש רוב שרוצה חינוך ממלכתי. יש רוב שרוצה גיוס או שירת צבאי לכלל הציבור, כולל חרדים וערבים. יש רוב שרוצה מדינה יהודית ודמוקרטית, ולא מדינה דו-לאומית. יש רוב שרוצה חופש ביטוי ותרבות, ולא כוח ביטוי מוגזם של פוסט ואנטי-ציונים. יש רוב שמתנגד ל"זכות שיבה".

אבל הרוב הזה רמוס. החירות שלו היא אשליה. תמיד יש סיבות מצוינות. תמיד זה נובע מכך ש"צריך להקים קואליציה". תמיד יש כניעה למיעוטים. מפלגת העבודה מתנגדת לריסון בג"ץ, אז בג"ץ הופך לכל יכול. החרדים מתנגדים ללימודי ליבה, אז מגדלים כאן מחזורים הולכים וגדלים של הדיוטות ומשתמשים. נוער הגבעות מתנגד לכל פינוי, ומפלגות הימין וש"ס מאיימות לפרק את הקואליציה אם מישהו יעז לגעת באיזה מאחז. הרבנות מסכימה להזזת קברים ולגיור הרבה יותר אנושי ונאור, אבל המיעוט החרדי מכתיב את עצמו.

וחשוב מכל: הרוב רוצה שינוי שיטת שלטון, באופן שתהיה כאן דמוקרטיה, ולא מיעוטוקרטיה. בכנסת כבר גובש רוב התומך בשינוי שיטת השלטון. אלא שגם את השינוי הזה מונע מיעוט, של ערבים וחרדים, שאינו רוצה שינוי.

כל ראשי הממשלות היו כנועים למפלגות הקצה. האינטרסים לטווח הקצר הפכו לחשובים הרבה יותר מהאינטרס הלאומי לטווח הארוך. קיבלנו הבטחות על שינוי, אך בפועל לא היה שום שינוי. הרוב הציוני, זה שמשלם מסים, ששומר על החוק, שנושא את המדינה על כתפיו, שעובד ויוצר, שאינו שייך לשום קצה - הפך לרמוס. המיעוטים מכתיבים. הרוב חייב בכניעה.

אשמת נציגי הרוב

אל נא נאשים את המיעוטים. האשמה היא ברוב. האשמה היא בנתניהו, בלבני, בברק, וגם באלה שקדמו להם, כמו בגין, רבין ופרס. הם הרגילו אותנו לכניעה הזאת. לפעמים מרצון. לפעמים מתוך לחץ. התוצאה היא תהליך זוחל של הרס הדמוקרטיה הישראלית. התרגלנו. הרי זה לא שמספר המשתמטים, למשל, גדל ביום אחד מ-800 במחזור ל-10,000 במחזור. זה קרה בתהליך של שנים. עוד כניעה קטנה. ועוד אחת. עוד תקציב ועוד סעיף. זה לא קרה ביום אחד, שחלק ניכר מהסרטים הממומנים על חשבון קרנות ציבוריות הם למעשה תעמולה אנטי-ישראלית. זה תהליך. "גם להם מגיע", אמרו לנו, אולי בצדק, בשם חופש הביטוי והיצירה. בהמשך זו הפכה למגיפה. אם ה"יצירה" היא לא אנטי-ישראלית, הסיכויים שלה לתקציב ציבורי הולכים ויורדים. השתגענו, וקראנו לזה "חופש היצירה". 

ז'בוטינסקי, כמו רבים אחרים ולפניו, הזהיר מפני שלטון הרוב. הרי שלטון הרוב עלול להתגלות כשלטון עריצות, שפוגע ביחידים או במיעוט. אלא שחזון כיבוד המיעוטים נוצר בתקופה אחרת. אנחנו בעידן אחר. לא המיעוטים נרמסים. הרוב נרמס. הגיע הזמן להגן עליו.

המיעוטים מפרקים את המדינה. הם מובילים אותה לכיוונים מנוגדים. יש רק ציבור אחד שאין לו ייצוג רציני. הציבור הציוני השפוי, דתי, מסורתי וחילוני. הציבור שעובד ומפרנס ומחזיק את המדינה על הכתפיים. הרוב הזה לא קיים. הוא תמיד משלם את המחיר. ואין מי שמגן על זכויותיו. הוא חסר אונים. הרמיסה הזאת חייבת להיפסק. לא ברור איך עושים את זה. אין מקום לעריצות, אך היא כבר כאן. עריצות המיעוטים. כך שאין מנוס מהחזרת המטוטלת למקומה הנגדי. יש צורך בתקופת ביניים של עריצות הרוב. רוב של מפלגות כמו הליכוד, קדימה, העבודה, דתיים ממלכתיים וישראל ביתנו - רוב עם עקרונות ציוניים ברורים. רוב שרוצה מדינה יהודית אבל לא מדינת טליבאן. רוב שישנה את שיטת השלטון, יגדיל באופן דרסטי את הגיוס, יחזיר את הבכורה לחינוך הממלכתי ויחייב לימודי ליבה, יחזיר את שלטון החוק לשטחי ההפקר של נוער הגבעות והבדואים. העבודה רבה.

כך שהגיע זמן עריצות. לפחות לתקופת ביניים. אחרי שהרוב יחזיר לעצמו את השלטון, יהיה מקום להאזין גם למיעוטים. נכון, אין מי שיוביל את המהלך הזה. נתניהו מוכר את העתיד תמורת נזיד עדשים קואליציוני לטווח הקצר. בדיוק כמו קודמיו. אבל מותר לומר למנהיגות הנוכחית: נמאסתם. אם לא תתעשתו, אל תתפלאו אם הדמוקרטיה הישראלית הופכת לבדיחה עצובה.