שיתוק דמוקרטי

שיח הזכויות מעניק לרדיקלים מהסוג של עזמי בשארה וראאד סלאח את השליטה ברחוב הערבי. השבוע היו אלה חסידי סלאח, איש החמאס בישראל, ולא תושבי ג'נין, שניסו להבעיר את השטח

זו לא הייתה אינתיפאדה. אפילו לא מיני. הפעם זה לא התרומם. הרשות הפלסטינית, מי היה מאמין, עמדה במבחן. אלה לא ערביי השטחים שניסו להבעיר את השטח. ההמונים ברמאללה ובג'נין לא התרשמו מקריאות החמאס. זו ישראל שמתקשה לעמוד במבחן. אלה היו אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. החמאס יזם. מאות מערביי ישראל התייצבו לפעולה. הם הופכים לאיום הולך ומתגבר. אוטובוסים מהצפון ומריכוזי בדואים בדרום. ספק אם מדינת ישראל מסוגלת לעמוד מול הגל העכור הזה. חמאס בתוכנו, ואנחנו חסרי אונים.
כדי לצאת מהשיתוק צריך להכיר בעובדה שאנחנו בשיתוק. ובעיקר, צריך לדעת איך זה קרה. זה אולי יעזור לנו במציאת התרופה.
לפני שנים רבות העבירה הכנסת את חוקי היסוד וכן חוקים נוספים, כמו חוק המפלגות, הקובעים כללי יסוד של מדינת ישראל. ישראל, כך קובעים חוקי היסוד, היא יהודית ודמוקרטית. חוק המפלגות הוסיף וקבע שרשימות או אישים התומכים בגזענות או מתנגדים לקיומה של ישראל כיהודית ודמוקרטית - פסולים מהתמודדות בבחירות.
פעם אחרי פעם פסלה ועדת הבחירות אישים ומפלגות, בדיוק בהתאם לחוק. כך נפסלו כהנא ועזמי בשארה וברוך מרזל. פעם אחרי פעם הפר בג"ץ את החוק, פסל את החלטות ועדת הבחירות, והכשיר את בשארה. רק את בשארה ודומיו. ברזל נפסל, וטוב שנפסל. גם תוספות חקיקה לא שינו כלום. בג"ץ חשב שהוא מחזק את הדמוקרטיה. כוונה ראויה. בפועל, בג"ץ חיסל את המנגנון החיסוני של הרעיון הציוני. החלטות בג"ץ לא גרמו להכרת תודה על נפלאות הדמוקרטיה. להפך. הסרת הריסונים נתנה אור ירוק לרדיקליזציה. זה בוודאי לא היה הגורם היחידי. הרי מדובר במערכת חובקת עולם של תעמולה, ארגונים לא ממשלתיים ותקציבי עתק מכנסיות, מדינות אירופה והאיחוד האירופי. פה ושם, באיוולתנו, גם תקציבי מדינה שסייעו לתעמולה העוינת.
* * *
עכשיו אנחנו מול שוקת שבורה. מי שלא פסל את בשארה, מקבל עכשיו את נציג החמאס, ראאד סלאח. זה לא חשוב מה אומר החוק על מחרחר המדון הזה, או על פעולות ההסתה שלו ושל פעיליו ברחבי ישראל. משום שהחוק הוא אות מתה. אם בשארה קיבל הכשר, אז גם סלאח רשאי לפעול כרצונו. וכל ניסיון לעצור את האיש הזה יתקבל בקריאות קרב על "הפרת זכויות יסוד". הרי המימון לשוללי עצם קיומה של מדינת ישראל מגיע מגופים מכובדים, כולל האיחוד האירופי. ומי שיוצא להגנתם הוא, למשל, בוז'י הרצוג. בשם הדמוקרטיה כמובן. לא, אין שום קשר רעיוני בין הרצוג לסלאח. אלא ש"שיח הזכויות" מאחד אותם. הרצוג ודומיו מתכוונים לתפארת מדינת ישראל ולחיזוק הדמוקרטיה. בשארה וסלאח מתכוונים לחיסול אותה מדינה.
עכשיו הם ודומיהם קובעים לנו את סדר היום. תושבי השטחים לא הגיעו בהמוניהם למחאה. הרי הרשות הפלסטינית נוקטת יד קשה כלפי החמאס. אבל חסידי בשארה וסלאח, זה לאומן ערבי, וזה איסלאמיסט מהאחים המוסלמים, מצליחים לגייס מפגינים. הרשות כבר יודעת שמדובר באנשים מסוכנים. בישראל הם פועלים בחסות הדמוקרטיה.
* * *
רגע, רגע, אנחנו לא רוצים להיות כמו הרשות הפלסטינית. אנחנו דמוקרטיה בנוסח מערבי. אכן כן. ולכן, אנחנו צריכים ללמוד מאירופה. האם יש מקום לפעילות פוליטית מהסוג המתועב, שחותר תחת הדמוקרטיה, או רוצה לשנות את אופי המדינה? ובכן, ביהמ"ש העליון לזכויות אדם באירופה כבר דן בשאלה דומה, כאשר מפלגת הרווחה האסלאמית נפסלה על ידי ביהמ"ש החוקתי של תורכיה. ההחלטה הייתה חד-משמעית. מי שאינו מקבל את כללי המשחק - אינו זכאי להגנה של כללי המשחק. לא עוד שימוש בזכויות דמוקרטיות לצורך חיסול הדמוקרטיה. בהמשך הצליחו האיסלאמיסטים להתחפש לדמוקרטים. ארדואן, שהיה באותה מפלגה שנפסלה, חזר עם מפלגה אחרת ותפס את השלטון. הדמוקרטיה המתגוננת נכשלה. תורכיה עלולה להפוך למדינה איסלאמיסטית. פעם אפשר היה לעצור את התהליך. עכשיו כבר מאוחר.
* * *
תהליך דומה קרה בישראל. באמצע שנות השישים הוקמה מפלגה ששללה את זכות הקיום של מדינת ישראל. לא היה אז שום חוק שהסמיך את בג"ץ. ולמרות זאת, בג"ץ פסל את הרשימה (פרשת ירדור). בשתי פרשות (ניימן) צומצמה אותה הלכה. הכנסת הוסיפה את סעיף 7א לחוק הכנסת, שמטיל איסור על מפלגות גזעניות או כאלה השוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זה לא עזר. הפעם היה שם ברק כדי לרמוס את החוק. ושוב התקבל תיקון לחקיקה, באופן שמחדד את האיסור. ושוב זה לא עזר. ברק הבהיר שהוא בעל הבית. ולעזאזל עם החוק.
ערביי ישראל זכאים לשוויון (לא כולל זכות שיבה במסווה של נישואים). במקום שוויון לרוב הוענקו זכויות למיעוט הרדיקלי. בשארה, עד שנחשף, וסלאח החמאסניק, הם המודל. הגיע הזמן להפוך את הפירמידה. שוויון לרוב, ריסונים לחתרנים ולמסיתים. כל זמן שזה לא קורה, ישראל כולה, על ערבייה ויהודיה, משלמת בריבית דריבית.
פעם אחרי פעם מתברר ששופטים עלולים להיות מסוכנים. משום שהפסיקה מתוצרת שיח הזכויות לא סייעה לערביי ישראל. היא גרמה לתוצאה הפוכה. הקצנה. והקצנה, אם מישהו לא שם לב, היא אחת הסיבות לכך שאין סיכוי שיהיה שוויון.
כדאי להבהיר עוד משהו. זה לא מקרי שגזענות והתנגדות לזכות היהודים למדינה מצויות במסגרת אחת, בחקיקה העוסקת בנושא. משום שיש מכנה משותף של שלילת זכויות. אנטי-ציונות היא גזענות. משום שהציונות אינה שוללת את זכות הפלסטינים להגדרה עצמית במדינתם. אבל האנט-ציונות שוללת זכות דומה מיהודים. רק מיהודים.
* * *
ישראל אינה לבדה במערכה הזאת. בריטניה וצרפת מתמודדות עם תופעות דומות בדרכים שונות. גם שם יש רדיקליזציה, למרות שאין כיבוש ואין התנחלויות בתוככי אוכלוסייה מוסלמית. בריטניה בחרה בדרך פייסנית להחריד. האסכולה הדאובנדית, שהיא הגרסה ההודית-פקיסטנית לאסכולה הווהאבית, שולטת בחמישים אחוז מהמסגדים. קרנות סעודיות מממנות מרכזי לימוד אסלאמיים באוניברסיטאות מובילות. התוצאה כבר ידועה. יותר ויותר בני נוער מוסלמים מצטרפים לקבוצות רדיקליות כמו "המוהג'ירין", גרסה בריטית לזרם של סלאח. בצרפת, לעומת זאת, אימאמים מסיתים נלקחים היישר לפתחו של המטוס הראשון שמוביל אותם למדינה שממנה הגיעו. בלי בג"ץ ובלי בצלם. הרדיקליזציה בצרפת הרבה יותר נמוכה. נכון, זה נובע גם מסיבות אחרות, כמו האופי השפוי יותר של האיסלאם בצפון אפריקה לעומת הכיוון שאליו נוטים מוסלמים שמקורם בפקיסטן ובאפגניסטן.
הטרגדיה הגדולה היא שמדינות כמו בריטניה, שבדיה, הולנד וישראל שבויות במקסם השווא של רב-תרבותיות ושיח הזכויות, עם או בלי כפייה שיפוטית. בכל המדינות הללו יש רוב יציב וברור של מוסלמים שומרי חוק, אנשים עובדים וחסרי כל אוריינטציה רדיקלית. הבעיה היא ששיח הזכויות אינו דואג לרוב הזה. הוא דואג למיעוט הרדיקלי. הוא מקדם אותו. עזמי בשארה היה יקיר השמאל הישראלי, כולל יקיר הקרן החדשה, בדיוק כשם שטארק רמדאן הוא יקיר השמאל האירופי. שניהם מוכרים את אותה סחורה אנטי-ציונית על סף האנטישמית. שניהם זוכים לכבוד וליקר. אלא שהם לא הפתרון. הם הבעיה. בצרפת העז סרקוזי לצאת נגד רמדאן ולהעמיד אותו במקומו. בבריטניה זכה רמדאן לכבוד מלכים. בצרפת אין סיכוי לראות נשים עטויות בורקה או ניקאב. לונדון הולכת להפוך למכה.
* * *
יש קשר ישיר בין שיח הזכויות וגישה רב-תרבותית לבין ניכור וגזענות. העמדות הגזעניות של בני נוער, כפי שבאו לידי ביטוי בסקר משבוע שעבר, אינן למרות שיח הזכויות. להפך. ככל ששיח הזכויות מזיז את הגבולות ומתיר ביטויים אנטי-ישראלים וגזעניים, כך גוברת הסלידה מערבים. מי ששומע הרצאה של סלאח לפני תא הסטודנטים הערבים באוניברסיטת תל-אביב, לא הופך לפחות גזען. כך שמי שתומך בזכותו של סלאח מעודד גזענות. בג"ץ וקהילת הזכויות רצו לברך. הם הובילו לתוצאה הפוכה.
האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור? לא ברור. מה שברור הוא, שצריך לשנות כיוון. יד הרבה יותר קשה כלפי המסיתים. היענות הרבה יותר גדולה לדרישות המוצדקות לשוויון. אלא שאין מקום לאופטימיות. מחנה הזכויות ידאג ליורשי בשארה, יגן עליהם ויממן אותם. כולנו, ערבים ויהודים, נשלם את מחיר הדמוקרטיה המשותקת.