בהנחיה אחת פשוטה יכול שר החינוך לתקן את הניכור המתמשך והבורות המתמשכת ביחס לספר הספרים ,כפי שעלה מן התחקיר החשוב ב"מקור ראשון" בסוף השבוע: לחייב את תלמידי ישראל לדעת להקריא תנ"ך ברהיטות ולהיבחן על ההקראה
תחקיר חשוב מאוד פירסמה שירית אביטן כהן בסוף השבוע שעבר ב"מקור ראשון" בעניין ההידרדרות החמורה בלימודי התנ"ך במיגזר החילוני. מדובר בקריסה שהתחילה למעשה לפני עשרות שנים, ותוצאתה היא שכמעט כל הישראלים החופשיים (בואו לא נשתמש במילה המגבילה "חילוניים", כי יש גם הרבה ישראלים מאמינים) , מנוכרים לספר הספרים, הנפלא בספרים, וזהו אסון רוחני , תרבותי ועברי ממדרגה ראשונה, שמסביר חלק גדול מן העילגות המהותית והדלות הרוחנית של רוב הציבור החופשי, דבר שאי אפשר להגיד למרבה השימחה על המיגזר הדתי-לאומי, שעם כל טעויותיו (בעיקר הטינה לגויים וחוסר הפתיחות לזרמים האחרים ביהדות הרפורמית, הקונסרווטיבית וכו') ,יש לו חיבור עמוק לתנ"ך, לעברית, לארץ ישראל. אגב, הבורות התנ"כית מאפיינת גם חלק גדול מן המיגזר החרדי (שם מעדיפים מתוך טימטום עמוק את הגמרא ואת השולחן ערוך על התנ"ך).
והשאלה היא מה עושים ואיך מתקנים את מעמד התנ"ך ואת הוראת התנ"ך באופן שיאהיב אותו על ילדי ישראל, ממש כפי שהיה אהוב בראשית ימי המדינה , ימי זלמן ארן בראש משרד החינוך, לפני שהתנ"ך נלכד ונישבה בידי האקאדמיזציה הנוראה, שבה תלמיד ישראלי יודע לענות לשאלה מה זו "תיקבולת כיאסית" (כי שואלים על זה בבגרות) אבל איננו יודע לקרוא ולהקריא פסוק כפשוטו.
שר החינוך בנט הציע אתמול (יום ב', שוב בציטוט ב"מקור ראשון"), כי התנ"ך יילמד "דרך הרגליים", משמע, בטיולים בארץ ישראל, אבל בנט טועה לגמרי באבחנה. נכון, תמיד כיף לטייל בארץ ישראל, תמיד כיף להגיע למקומות המוזכרים בתנ"ך, אבל זה ממש לא יפתור את הבעיה. כי הבעיה היא דרכי הוראת התנ"ך בבית הספר הישראלי, ו"הרגליים" של התנ"ך במיקרה זה הן המילים התנ"כיות עצמן, שרק דרכן ובאמצעותן אפשר להרגיש באמת את יופיו האלוהי של התנ"ך. ומה שצריך קודם כל ולפני הכל הוא לאמן את ילדי ישראל בהקראה רהוטה של התנ"ך, שישמעו את ההבדל בין "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" לבין "בתחילה יצר האל את הרקיע ואת הקרקע", או בין "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" לבין "כיף לבנאדם שלא התחבר לעבריינים".
זה קודם כל ולפני הכל מה שחסר בלימודי התנ"ך בארץ: המגע עם המילים התנ"כיות עצמן. ויפה ששירית אביטן כהן אכן מציינת כבר בפתיחת כתבתה את המחדל הזה, ונוגעת בשורש הבעיה. היא מספרת על נער אופייני בשם דן, שהקריא בבר מצווה שלו פסוקי תנ"ך באופן עילג ומשובש והסביר אחר כך:"המורה בכיתה כמעט אף פעם לא נתנה לנו לקרוא מהתנ"ך. היא קראה הכול בעצמה ואז פירשה לנו בשפה שלנו". כאן מתחילה הבעיה למרות שהיא בהחלט לא נגמרת כאן. וכדי ללמד את ילדי ישראל לדעת תנ"ך באמת ולהתאהב בתנ"ך (וזה לגמרי אפשרי ותענוגי) צריך ללמד אותם קודם להקריא תנ"ך ברהיטות ולבחון אותם על ההקראה כחלק מציוני התנ"ך. ממש ברגע שבו יורה שר החינוך שמבחן ההקראה יהיה נניח שליש מציון הבגרות תתחולל מהפכה עצומה בלימודי התנ"ך. כי אכן טוב תמיד לטייל בנופי התנ"ך אבל צריך קודם כל לטייל בנופי המילים התנ"כיות. וכדי להתחיל לעשות את זה צריך קודם כל לתרגל את תלמידי ישראל בזיהוי סימני הניקוד מחדש: לזהות קמץ וצירה ופתח ושווא נע, כי גם את זה וקודם כל את זה, שכחו חלק גדול מן הישראלים וילדיהם. והרי לצורך ריענון בתחום זה לא צריך יותר מיום מרוכז אחד שיוקדש לנושא הניקוד. לא צריך לדעת לנקד, מספיק לדעת לזהות ניקוד. ומכאן אפשר לגשת מייד לתירגולי הקראה בתנ"ך (וגם בשירה ובספרות),כשכל שיעור תנ"ך יתחיל בהקראה של קטע תנ"כי שאחד מתלמידי הכיתה התבקש להכין בבית.
זו ראשית החוכמה, זו ראשית המהפכה בלימודי התנ"ך. אחר-כך צריך להתנער כמובן מכל האקאדמיזציה, היובש , התיפלות וללמד וללמוד את התנ"ך כפשוטו. אין נפלא ממנו.
אכן, הוראת התנ"ך המקולקלת והמטומטמת (רוויית המונחים האקדמיים, הפרשנויות המייגעות מימי הביניים, המאמרים המדעיים החדשים והתפלים בלי גבול) שהרחיקה את ילדי ישראל מספר הספרים האלוהי, כל טעם חיינו בארץ הזאת, היא מסוג הדברים הניתנים לשינוי מיידי בהנחיה אחת. משרד החינוך חייב להורות לכל בתי הספר, מכיתה ב' עד כיתה י"ב, להסתפק בהוראת תנ"ך שתהיה מבוססת על קריאת הפסוקים והפרשות והבנתם כפשוטם. לא יותר מזה, ואין עמוק ונפלא מזה.
במובן זה, עשתה שירית אביטן כהן טעות אחת מהותית:היא מראיינת בכבוד גדול את פרופ' יאירה אמית, פרופסורית ותיקה לתנ"ך, בלי לדעת שאמית יחד עם חבריה הפרופסורים הבריחו מן התנ"ך לא רק את הסטודנטים (שכמעט לא מגיעים, ובצדק,לחוגים למקרא) אלא גם את רוב ילדי ישראל. פרופ' אמית וחבריה הם האחראים המרכזיים להידרדרות לימודי התנ"ך. הם היו המפמ"רים לאורך השנים, הם ישבו בוועדות המקצוע , הם קבעו וכתבו את תכניות הלמודים, והם האחראים הראשיים לאסון הרוחני הגדול הזה הקרוי הוראת התנ"ך בבתי הספר הממלתיים בעשרות השנים האחרונות. הכיוון עכשיו צריך להיות הפוך.
אכן, לא עוד מונחים אקדמיים, לא עוד מאמרים נילווים (שעליהם נבחנים אחר כך בבגרות) שבו הם מצטטים את עצמם ומפנים למאמרים המייגעים והמשמימים בלי גבול של עמיתיהם (הפרופסור ההוא והפרופסורית ההיא וכל החבר'ה), לא עוד מדרשים ופירושים מייגעים מימי הביניים, לא עוד "דרכי עיצוב" ושאר תפלולים. מעתה ואילך רק התנ"ך עצמו, בשיאיו (וחשוב ללמוד את השיאים, מבראשית עד ישעיהו ממגילת אסתר עד קהלת) , כפשוטו האלוהי הנפלא: מה פירוש כל פסוק ופסוק בפרקים הנלמדים ואיך להקריא את הדברים בהטעמה וברהיטות. זה הכול ואין יותר מזה. כי בתנ"ך, כמו במקצועות אחרים, יותר זה פחות. ככל שמעמיסים יותר מן התפל והטפל, כן נעלם העיקר. ומהו העיקר? התנ"ך כפשוטו. יש מבין? הנה כל המהפכה. רק קחו.
אקו"ם