אוסף שירים מפורשים לפסח - מאצ"ג עד עמיחי

המסורת העברית העתיקה מציעה לנו שירים שמיימיים לפסח - משיר השירים שאותו נהוג לקרוא בבתי-הכנסת בחג ועד "אחד מי יודע" של הגדת פסח. אנחנו מצרפים לכל הרצף האלוהי הזה מבחר שירים שמיימיים (ומפורשים) מתוך השירה הישראלית - מאורי צבי גרינברג עד לאה גולדברג, מנתן אלתרמן עד נתן זך, מזלדה עד דליה רביקוביץ ויהודה עמיחי  

א. אצ"ג יורד למצולות הנפש

אורי צבי גרינברג/הפתיחה ל"מסכת המתכונת והדמות"

שִׂימוּ לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה: לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה

אֲשֶׁר אוֹרָהּ שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר הַחוּץ שֶׁל הַחַמָּה

וַאֲשֶׁר נוֹטֶה לַעֲרֹב וְהִיא דַמְדָּמִית בְּרִדְתָּהּ

בְּפִרְכּוּס כְּנָפַיִם מַטָּה אֶל עַפְרוֹתֶיהַ הַחֲשֵׁכִים

וְטַל לֵילִי אֵינוֹ יוֹרֵד עָלֶיהָ, כִּי בָא מִמֶּנָה..

כְּגִזַּת הַצֶּמֶר הִיא בְדִמְעָה, כִּי בְדֶמַע אֶרְאֶנָּה.

אֵי בִמְבוֹא יֵעֲרוֹתֶיהָ בָּא נָמֵר עֲדֵי כְלוֹת זַעַם

שֶׁנָּשַׁךְ עַצְמוֹ לָמוּת -

הוּא מַתְכֹּנֶת לָהּ וּדְמוּת.

(מתוך כל כתבי אורי צבי גרינברג, "מסכת המתכונת והדמות", כרך י"ב,  הוצאת מוסד ביאליק)

בשולי השיר*: שימו לב אל הנשמה, אומר לנו אצ"ג בעקבות פיוט-תפילה עתיק.  היא - הנשמה - זוהרת יותר מכל שמש בחוץ והיא עשויה מיהלומים מטאפוריים ("לֶשֶׁם, שְׁבוֹ ואחלמה" , כולן אבנים מאבני החושן הטובות של הכהן הגדול בבית המקדש). ובכל זאת, הנשמה איננה רק זוהר. היא גם חושך ואפלה ודיכאון, כי הנפש נוטה גם לערוב (משמע לשקוע), להידכא ולנשוך את עצמה ואת זעמה. אני נזכר בפסל הנמר הנושך בכיכר ז'בוטינסקי ברמת-גן.

ב. זך במצב-רוח חסידי

נתן זך/ אני רוצה תמיד עיניים

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת

אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי

הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל

אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל

וּמָלֵא, כֹּל כָּך מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי

הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר

עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי

לִרְאוֹת אֶת הַיֹפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי

וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיוֹת וחוֹשְׁבוֹת

וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת

מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.

וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם - וְלוּ רַק לְרֶגַע - שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ

הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵל

בְּעֵינַיִם אַחְרוֹנוֹת

אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

(מתוך "כל החלב והדבש", הוצאת עם עובד)

בשולי השיר*: שיר ההלל של זך יכול בקלות להיכנס לשירי ההלל והתהילים של סידור התפילה בתנאי שנסכים שמי שעשה את העולם "יפה להלל" הוא אלוהים. אלא מי? ובאמת, אין כמו זך מוקסם מן העולם בשיר זה  ואין כמו זך המסוגל להיכנס למצב רוח חסידי. וכשזך מדבר על "היופי המופלא הזה שאין בו דופי", למה הוא מתכוון? הרי יש גם כיעור וצער ועוול בעולם. נכון, אבל זך מתכוון ללא ספק רק לדבר אחד: לאיכות האמנותית של מעשה הבריאה. ויליאם בלייק,למשל,  התפעל ממראה הנמר שעשה אלוהים. ומי לא יתפעל ממראה הליווייתן, הרקפת, הכלנית, השמים, ההרים, האלמוגים. כל מעשי אלוהים כולם. גם אני, כמו זך,  רוצה תמיד עיניים,לפחות כל עוד אני חי,  כדי לראות את יפי העולם ולהלל את מי שעשה אותו יפה להלל.

ג. גם אלתרמן רוצה תמיד עיניים

נתן אלתרמן/ האור והגשם

הָרוּחַ הֵנִיעַ עֲנָפִים

וְנִעֵר מֵהֶם נִטְפֵי גֶשֶׁם

וּבְעוֹד הַנְּטָפִים עָפִים

הֵם לָכְדוּ אֶת הָאוֹר בְּרֶשֶׁת.

רָאָה הָאוֹר כִּי חֲצוּפִים

הֵם וְחִיש נֶהְפַּךְ לְצִבְעֵי קֶשֶׁת

וּבְשִׁבְעָה לְהָבִים שְׁלוּפִים

קָם עַל רֹאשׁ כָּל נֵטֶף כְּמו רֶשֶׁף.

לֹא הוּא וְלֹא הֵם מִתְעַיְפִים

לַחֲזֹר עַל כָּך בְּלִי-סוֹף חִנָּם אֵין כֶּסֶף,

אֲךְ הַבְּרִיּוֹת אָצִים, לֹא עַיִן מְעִיפִים,

וּכְדֵי בִּזָּיוֹן וָקֶצֶף.

(מתוך "חגיגת קיץ" , הקיבוץ המאוחד)

בשולי השיר*: וממש באותו עניין עצמו עוסק גם נתן אלתרמן, יריבו הגדול של זך, בשיר הלל קצר מתוך "חגיגת קיץ". כדי להבין את היסוד הדתי המובהק בשירו של אלתרמן, צריך להכיר שירים אחרים שלו, הפונים לאלוהים. למשל, את השיר המפורסם "ירח", המונה את חמדות העולם ואת "צעצועיו הגדולים של אלוהים". הירח, למשל.  גם השיר הקצר הזה עוסק בצעצועיו הגדולים (והקטנים) של אלוהים: במיקרה זה, משחקי האור הצבעוניים, המופלאים, של טיפות הגשם בשמש. מין מתנות חינם של אלוהים לאדם, שאפילו איננו טורח להסתכל עליהם (אבל הוא כן ירוץ למוזיאון לראות ציור מפורסם של משהו ממראות הטבע האלה). יש כמובן אינספור שירים האומרים אותו דבר. למשל, שירו של המשורר הדתי באמת י.צ. רימון: "השחר על הים שטיחי פלאים פָּרַשׂ/ כאלה לא ניראו בהודו ופרס/ והוא אינו דואג אם יש רואה יִפְעָם/ או אין, אולי, אף לב מקיסמיהם נפעם"**.

ד.   רביקוביץ טובעת באוקיינוס האהבה

דליה רביקוביץ'/ שאון המים

צִפּוֹר צִיְּצָה כִּמְשֻׁגַּעַת

עַד אֶפֶס כֹּחָהּ

וְאַחַר בָּכְתָה;

אֲנִי שָׁקַעְתִּי בְּעָנָן שֶׁל נֹעַם,

אֲנִי שָׁקַעְתִּי

וַאֲנִי נְמוּגוֹתִי.

לֹא, כִּי אֶל הָאוֹקיָנוּס טֻבַּעְתִּי

שָׁם אָהַב אוֹתִי אִישׁ

לֹא הוֹתִיר לִי צִפֹּרֶן.

יָדוֹ אָחֲזָה בְּשַׂעֲרוֹתַי,

בְּהַלְמוּת הָאוֹקְיָנוּס

חִשַּׁבְתִי הִשָּׁבֵר.

יָדוֹ מָשְׁכָה בְּשַׂעֲרוֹתַי

בִּנְחִילֵי הָאוֹקְיָנוֹס

שׁוּב מְאוּם לֹא אֶזֱכֹּר.

(מתוך "חורף קשה", הקיבוץ המאוחד)

בשולי השיר*: אין שום נוכחות אלוהית מפורשת בשיר הזה, אבל החוויה היא חוויה מיסטית מובהקת: לשקוע בענן של נועם, להימוג, להיות מוטבעת באוקיינוס האהבה (כמו שזלדה טובעת באור המיסטי, כך דליה רביקוביץ' טובעת במים הרבים של האהבה: "שם אהב אותי איש' לא הותיר בי ציפורן" - כלומר, ריכך אותי עד כלות). ועל הכול מצייצת ציפור משוגעת, עד אפס כוחה, ואחר בוכה. הרי יש תגובות כאלה לפעמים באורגאזם הנשי ולאחריו. צעקות שגעוניות ואחר כך בכי. וכמו שיר השירים שמתפרש כשיר אהבה בין אלוהים לישראל, כך יכול השיר הזה להתפרש כשיר אהבה בין מי שטובלת ביופי האלוהי, וכבר אין שום ציפורן של כאב חודרת לבשרה ומכאיבה לה, לבין אלוהים , שהוא מין איש אלוהי כזה, כמעט כמו האיש שנאבק עם יעקב כל הלילה. גם שם קראו לו "איש". 

ה.זלדה טובעת באור

זלדה/ פרחתי בבית אבן

פָּרַחְתִּי בְּבֵית אֶבֶן             תְּהוֹמָהּ לָכַד

בְּלִי עֹל, בְּלִי תַּכְלִית,         אֶת נַפְשִׁי הַצּוֹהֶלֶת.

כִּבְדָיָה תִּמְהוֹנִית,              טָבַעְתִּי בַּחֹשֶׁךְ,

כְּרַקֶּפֶת בַּסֶּלַע.                 בָּאִזְמָרַגְדְּ.

יְרוּשָׁלַיִם לָכְדָה             סוֹדָהּ לָכַד

אֶת נַפְשִׁי הַחָפְשִׁית,      אֶת נַפְשִׁי הַחַיָּה

טָבַעְתִּי בָּאוֹר,              טָבַעְתִי בְּרָזֶיהָ.

שָׁכַחְתִּי אֶת שְׁמִי.

(מתוך "פנאי", הוצאת הקיבוץ המאוחד)

בשולי השיר*: המצב הרוחני וההשראתי העליון הוא מצב של התמזגות עם אלוהים וביטול האגו הפרטי, ולכן: "טבעתי באור/ שכחתי את שמי", ולכן גם הדימוי לרקפת המקסימה הנחבאת, גם היא סמל לביטול האגו. אגב, כמה אוורירי וקליל השיר הזה לעומת המראה הכבד כלשהו, האיטי כלשהו, של זלדה עצמה כפי שנראתה בצילומים, כי הריחוף הנפשי מבטל את כובד הבשר ("פרחתי בבית אבן/ בלי עול, בלי תכלית/ כבדייה תמהונית/ כרקפת בסלע").

   ועכשיו בקריאה נוספת, אני תופס שאפשר להבין את השיר לגמרי אחרת: קודם היה החופש הנפשי, ששיגשג ופרח "בלי עול, בלי תכלית", אבל אחר-כך טבעה זלדה באור הרוחני של ירושלים ,ונפשה נלכדה בקודש ובחיובי הקודש תחת שהיתה קודם חופשית ומאושרת ("ירושלים לבדה את נפשי החופשית"). אבל בכל מיקרה, מדובר במצב של קסם. הילכדות באור האלוהי.

ו. העשן מעיב על האביב של לאה גולדברג

לאה גולדברג/ על הנזק שבעישון

בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לֹא לְעַשֵּׁן,אֲפִלּוּ

לֹא לְהַרְבּוֹת בַּקְּרִיאָה. אֵיזֶה אָבִיב מְשֻׁנֶּה!

אֵיזֶה אָבִיב מְשֻׁנֶּה. חֹשֶׁךְ בַּבֹּקֶר כְּאִלּוּ...

לֹא לְהַרְבּוֹת בַּקְּרִיאָה. אֵיזֶה אָבִיב מִתְעַנֵּן!

פַּעַם הָיִית מִתְאוֹנֶנֶת. עָזַר לְךָ? הֶחֱיָה אֶת מְתַיִךְ?

הַכְּאֵב שֶׁבַּגּוּף, שֶׁבַּשִּׁיר, בָּעִתּוֹן, בְּשִׁיר-הַשִּׁירִים.

סִיֵּג לַחָכְמָה? יִתָּכֵן. טוֹב שֶׁלָּמַדְנוּ בֵּינְתַיִם

לֹא לְהָעִיר שְׁכֵנִים. לֹא לְהַטְרִיד חֲבֵרִים.

בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לַיְלָה עָבַר בְּשֶׁקֶט.

לַיְלָה עָבַר. וְעַכְשָׁו צ אֵיזֶה אָבִיב מִתְעַנֵּן!

בֹּקֶר כְּמוֹ לַיְלָה. זֶה טוֹב. רַק הַדְּמָמָה חוֹנֶקֶת.

אֵיזֶה אָבִיב כָּבֵד! אָמַרְתִּי לְךָ: לֹא לְעַשֵּׁן.

(מתוך כל שירי לאה גולדברג, כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד)  

בשולי השיר: האביב של לאה גולדברג בבוקר הזה הוא אביב גשום, מעונן, שבו יש חושך אפילו בבוקר. בוקר דיכאוני, מדוכדך , לא אביבי, גם זה אביב. השיר נקרא "על הנזק שבעישון". כי באמת, איך אפשר לקלקל את האביב בעישון הזה וכמה מקסימה לאה גולדברג בדיכאוניותה המשלימה, המבוגרת, שיש בה בכל זאת הומור נפלא ומוזיקת מילים  נפלאה.

ז.  מוזיקת הגעגוע של עמיחי

יהודה עמיחי/ אבי בפסח

וּפֶסַח. וְאֲבִי יָקוּם בַּהַגָּדָה.

זוֹהִי תְּחִיַּת מֵתִים פְּרָטִית וְרַק שֶׁלּוֹ.

חֲכַם רָשָׁע וְתַם. אֲבִי יָדַע

וּבְכֻלָּם פָּגַשׁ עַל פְּנֵי שְׁבִילוֹ.

חָכָם הֶחְכִּים וְהִתְחַכֵּם. בָּגַד.

וְהָרָשָׁע לְפִי תֻּמּוֹ הִצִּיל אֶת הַמַּצָּב.

אָבִי יַגִּיד אֶת מַה שֶּׁלֹּא יֻגַּד.

יָדָיו עוֹדָן כְּבֵדוֹת בְּאוֹתוֹ הַדַּף.

לֹא הָפָכוֹ עוֹד לְעִנְיָן אַחֵר.

הָאֲחֵרִים בּוֹנִים כְּבָר מִקְדָּשָׁם,

וְשׁוּב רָשָׁע - רָשָׁע, חָכָם - חָכָם.

וְשַׁחַר. וְאֲבִי מוּשָׁב לָאַגָּדָה.

הַרְחֵק מִכָּאן מַעְפִּילִים לַמְּצָדָה

הַנְּעָרִים, הַנְּעָרוֹת מִדּוֹר אַחֵר.

 (מתוך שירים 48-64, הוצאת שוקן)

בשולי השיר: כולנו הרי פגשנו על פני דרכנו בחיים בחכם, ברשע, בתם, בזה שאינו יודע לשאול, ואביו של עמיחי קם במין תחיית מתים פרטית, כדי להוסיף מידרש משלו להגדת פסח: לפעמים דווקא הרשע יכול להציל את המצב (למשל, כשרשעותו היא בוטה במיוחד, ולכן כל העולם מתגייס נגדו, כמו במקרה אחמדיניג'אד או הנייה, ראש ממשלת החמאס, ולכן עצם רישעותו פוקחת עיניים, ומצילה את המצב), ודווקא החכם (בגלל חוכמתו היתרה) עלול להתחכם ולבגוד או לא לראות את הדברים כפשוטם ולטעות ולהטעות את כולנו. אני פשוט אוהב את המוזיקה של השיר הזה, מוזיקת אהבה וגעגועים לאבא שלו (ולפסח בכלל), החוזרת שוב ושוב בשיריו של עמיחי.

* הפתיחה ל"מסכת המתכונת והדמות", מתוך מהדורת כל השירים, הוצאת מוסד ביאליק

* "אני רוצה תמיד עיניים", מתוך "כל החלב והדבש", הוצאת עם עובד

* "האור והגשם", מתוך "חגיגת קיץ", הוצאת הקיבוץ המאוחד

** י.צ. רימון, מתוך

* "שאון המים", מתוך "כל השירים עד כה", הוצאת הקיבוץ המאוחד

* "פרחתי בבית אבן", מתוך "פנאי", הוצאת הקיבוץ המאוחד