גוטפריד בן (המדהים), גרשום שוקן, אשר רייך

זה עתה הופיע תרגומו הנרחב של אשר רייך לשיריו של המשורר הגרמני הגדול והמטלטל גוטפריד בן, שחיבר בשיריו בין חלקי גופות שהכיר מעבודתו כפתולוג לבין שירה מעודנת ואכזרית מאין כמוה , רצופה מוות,  זוועות ומין בוטה* המשורר שהיה המאהב והאהוב של אלזה לסקר שילר, שפלירטט עם הנאציזם, שאהב תנ"ך וידע מעט עברית, תורגם בשעתו לעברית על ידי גרשום שוקן, מו"ל הארץ שאהב שירה וידע לתרגם שירה. השוואה בין תרגומו לתרגומו של אשר רייך לאותו שיר עצמו תלמד אותנו כמה דברים

אוסף שיריו של המשורר הגרמני גוטפריד בן (1886-1956), הנחשב לאחד מגדולי השירה הגרמנית במאה העשרים, תורגם עכשיו לעברית על ידי אשר רייך ("נעורים יפים", הוצאת כרמל),שהקדים מבוא מעניין מאוד, והפתיע אותי לגמרי. ממש לא ידעתי שזה העניין. שמדובר במשורר, שהיה רופא פתולוג, התעסק בגופות מתים, וכתב על זה שירים מחרידים למדי. שמדובר במשורר בעל זיקה מביכה לנאציזם, למרות שהיה כנראה ממוצא יהודי ולמרות שאהב מאוד תנ"ך ולמרות שידע מעט עברית. ידעתי משהו - למשל, על אהבת אלזה-לסקר שילר אליו, הם היו נאהבים -   אבל לא ממש.  לא היכרתי את מלוא התמונה וממש לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. את כל שאר הדברים ופירוטיהם כדאי לכם לקרוא במבואו הנרחב של אשר רייך, כאמור.

עם זאת, למעשה,  היכרתי את שיריו של גוטפריד בן, ובעיקר שיר אחד שלו,  עוד לפני עשרות שנים בעיקר באמצעות תרגומים של גרשום שוקן מנוחתו עדן, מו"ל "הארץ", ואביו של עמוס שוקן, שנהג לפרסם מפעם לפעם מתרגומי בן שלו במוסף הספרותי של "הארץ". שיר אחד היה יפה בעיני במיוחד. אני יכול רק לצטט מן הזיכרון. זהו שיר מקסים בחרוזים  הקרוי "מסעות" ובו אומר גוטפריד בן שאנחנו סוחבים איתנו את עצמנו לכל מקום, ושום מסע לא יציל אותנו מעצמנו:"גם בשדרה החמישית הזוהרת/ תתקפך הריקנות". היה אחד מצמדי השורות בשיר זה שאני זוכר גם חלק מפתיחתו:"התסבור לדוגמא שציריך/ היא  עיר יותר עמוקה?" - וזהו. אני לא זוכר יותר. אני קצת מתגעגע לשיר הזה. לכן צילצלתי הרגע לארכיון הארץ וביקשתי שימצאו לי אותו. בתשלום כמובן. אולי עד סוף כתיבת הרשימה הזאת אספיק לצטט אותו במלואו.

זהו. והרגע שלח אלי אורי ניניו מארכיון "הארץ" את השיר שתירגם גרשום שוקן. גם התאריך ברור: 21.10.71. כלומר יותר מארבעים שנה, ולא שלושים שנה כפי שששיערתי. איך הזמן עובר. מדהים. מאז ועד היום הוא זכור לי. והנה קיבלתי אותו מחדש. אכן, שיר מקסים. הנה הוא לפניכם. נפתח בו ובקיסמו ואחר-כך נחזור לאשר רייך ולמעשה-התרגום החשוב שלו.

גוטפריד בן / מסעות

תירגם ג.ש. (גרשום שוקן)

הַתִּסְבֹּר לְדֻגְמָא כִּי צִירִיךְ

הִיא עִיר יוֹתֵר עֲמֻקָּה

בָּהּ קִדּוּשִׁים וּמַעֲשֵׂי פֶּלֶא

יִהְיוּ תָּמִיד חֶלְקְךָ?

הַתִּסְבֹּר לְדֻגְמָא כִּי מֵהָוָאנָה

הַלְּבָנָה וּכְהִיבִּיסְק אֲדֻמָּה

שִׁפְעוֹת מַן לָנֶצַח תִּפֹּלְנָה

צָרִי לְצוּקְךָ בַּשְּׁמָמָה?

רְחוֹבוֹת בַּנְהוֹף, כִּכָּרוֹת לְתִפְאֶרֶת

בּוּלְבָרִים מִתְפַּשְּׁטִים בְּרַחֲבוּת

גַּם בַּשְּׂדֵרָה הַחֲמִישִׁית הַזּוֹהֶרֶת

תִּתְקָפְךָ הָרֵיקָנוּת.

אַךְ לַשָּׁוְא הַמַּסָּע, הַנּוֹסֵעַ!

בַּמַּסָּה עַצְמָהּ תִּתְנַסֶּה בָּאַחֲרִית:

הַתְמֵד וּבְדּוּמִיָּה קַיֵּם נָא

הָאֲנִי הָעָג לוֹ עוּגִית.

שיר זה , שבו קורא לנו בן בין השאר לזנוח את תקוות המסעות שלנו ולהתרכז באני, כתוב במוזיקליות מעודנת מאוד, שגרשום שוקן דווקא הפליא להעבירה בעברית מתנגנת ובחרוזים מושלמים. מסתבר שגם אשר רייך תירגם אותו בספרו ושמו אצלו "נסיעות" וצריך לקבוע בצער שתרגומו נופל בהרבה מתרגומו של שוקן. ניקח לדוגמא את הבית שבו מוזכרת  השדרה החמישית בניו-יורק.  הנה כך  מתרגם אותו אשר רייך:

באנהופשטראסה , המבוא,

בולוואר, לידו גדות אגם -

אם לפיפת' אבניו תבוא

תהיה על סף תהום שם.

והשווה לבית השלישי בתרגומו של שוקן למעלה. במקום שבו שוקן כתב בפשטות "רחובות בנהוף", מעדיף רייך את המינוח הגרמני "באנהופשטראסה". במקום שבו שוקן מתרגם "בשדרה החמישית" מעדיף רייך את ה"פיפית' אווניו" האמריקאי - אבל הבעיה העיקרית היא המוזיקה: אצל שוקן זה נשמע לגמרי מוזיקלי. אצל רייך זה נתקע שוב ושוב.  

השיר הזה מוכיח בין השאר שאשר רייך טועה לגמרי כשהוא נוטה לבוז מעט במבוא שלו לחלק המחורז בשירתו של גוטפריד בן. רייך מעולם לא היה קרוב לחרוז , ולכן קוצר ההבנה הזה.  אבל בכלל, מי יכול היה לשער כמה גדול המרחק בין השיר המחורז הזה לבין שירים אחרים של בן, שכדברי אחד ממבקריו "מחברים בין חלקי גופות ושירים". מסתבר כי חלק גדול משיריו הראשונים של בן (וגם חלק משיריו המאוחרים יותר) עסקו בחוויותיו כסטודנט לפתולגיה (ואחר כך כרופא עור ומין). הנה למשל שיר שבו מתאר גוטפריד בן גופה של נהג שיכור המוטלת לפניו, והוא בא לנתחה. התרגום אגב מצויין כי כשאשר רייך נדרש לתרגם שירים ישירים הוא עושה את זה הכי טוב שאפשר. שימו לב  למקאבריות המבודחת, הטארגית-קומית:

"על השולחן נהג שיכור הונח

(הוא הוביל ארגזי בירה)

מישהו תקע לו פרח

בין השיניים, כהה בהיר כזה.

כאשר פתחתי לו מן החזה

בסכין ארוכה מתחת לעור חתכתי

לו את הלשון ואת החך

ואת הפרח היה עלי לסלק, ועוד איך -

אז החליק לו הפרח וגלש כלפי מעלה לעבר המוח- --"
וכו'. השיר עוד נמשך ומתאר כפי שאנחנו רואים זוועה לא קטנה, שרופאים פתולוגים כנראה רגילים אליה.

עוד שיר מתאר את השימוש שנעשה בשן הזהב של זונה שמתה:

"השן הטוחנת היחידה שנותרה בפיה

של זונה שמתה אלמונית,

נשאה סתימת זהב.

שאר שיניה נשרו בחשאי כִּגְזֵרָה -

הקברן עקר את שן הזהב

ומישכן אותה, ועם התמורה יצא לבלות,

כי אמר לעצמו: רק עפר ישוב להית עפר".

ככה זה. מתפרנסים מן המתים.

נפלא במיוחד הוא השיר "כלת הכושי" , שבו מתוארת תמונה מתוך חדר המתים, שבו שוכבת אשה לבנה ולצידה כושי:

"ואז נח לו על כר מוכתם בדם כהה

עורפה הבלונדיני של אשה לבנה.

השמש השתובבה בשערה

וליקקה את ירכיה הבהירות לאורכן

וכרעה אל שדיה השחומים

בטרם התדלדלו מלידה ומתשוקות.

כושי שוכב לידה - עיניו ומצחו שסועים

מפגיעת פרסה של סוס. הפצוע דחף

שתי אצבעות מזוהמות של רגלו השמאלית

אל תוך אוזנה הלבנה-זעירה,

אך היא שכבה לה ונימנמה כמו כלה:

בשולי האושר של אהבה ראשונה,

כאילו עמדה להמריא למרומי מסעות שמיימיים

של דם נעורים חמים.

                  עד ששיקעו כאן

אל תוך גרונה הלבן את הסכין

וסינר ארגמני שהאדים מדם המוות

הושלך אל מותניה."

רומנטיקה של שתי גופות בעטו של משורר משוכלל במיוחד, שהעידון והאכזריות שזורים אצלו יחד לבלי הפרד. הייתי יכול להמשיך ולצטט ולדבר על המשורר הנדיר הזה, אבל נסתפק בכך. די שאומר לכם שמדובר בספר שירה חיוני לכל קורא שירה מקצועני, אם נשארו כאלה בארץ הזאת.

ולבסוף ממש, אצטט שלוש שורות מבדחות שלו:"אשה מרשימה אומרת:/ יכול הוא להיות עני ויכול הוא להיות טיפש/ אבל צעיר ורענן מרחצה, הכרחי שיהיה". הקוגריות יכולות לאמץ את זה כמוטו.