רן יגיל הוא גדי יגיל של הספרות

 וגם: מי זה מבקר הספרות דורון בת? למה שירה כרמי היא גילוי וניקולא אורבך פחות? מה מניע את עמוס אדלהייט ויובל גלעד בהתקפתם על דורי מנור מלבד שינאה, קינאה ובורות ספרותית מסויימת? ועוד עניינים מתוך חוברת "עמדה" החדשה

"עמדה" היא כתב-עת ספרותי ותיק למדי (הנה עכשיו הופיעה חוברת 26), היוצא לאור מפעם לפעם, ועורכיו הם חמישה בחורים: אריק א. עמוס אדלהייט, יובל גלעד, רן יגיל וחן קלינמן (למה, אגב, אין בחורה אחת לרפואה?). מכולם חביב עלי רן יגיל, ולא משום שהוא ידידי ועמיתי למדור הבלוגים באנ.אר.ג'. גם לא משום שכתב עלי כמה פעמים, אלא מסיבה אחרת לגמרי: הוא כמעט היחיד בכתב-עת זה שכתיבתו היא כתיבה קריאה ומשעשעת, אוורירית ומדוברת, ידידותית לגמרי לבני אדם. לעומת זאת, שני חבריו הבולטים לעריכת "עמדה" - אריק. א. ועמוס אדלהייט  - הם מסוג המשוררים שוברי השיניים, שעם כל האינטליגנציה השירית שלהם כותבים שירה מוקשית, מייגעת, ארכנית, מפוטפטת. ואילו עמיתם לעריכה, יובל גלעד, כותב בסך הכל שירה ילדותית למדי. חן קלינמן, החמישי בין חמשת העורכים, כותב דווקא שירה סימפטית.

שלושה מן העורכים השיריים (אריק א., עמוס אדלהייט ויובל גלעד) מפרסמים גם בפתח החוברת ובסופה טקסטים ביקורתיים, עמוסי שינאה, קינאה ואי-הבנה, המופנים בעיקר כלפי שירתו של דורי מנור. אולי נתחיל בטקסטים האלה המסבירים מדוע כותביהם הם משוררים כל כך לא מקצועניים: פשוט, מכיוון שאינם יודעים להבחין במקצועיות ואינם יודעים להבחין בערך שירי מלוטש. כי אפשר להגיד על דורי מנור הרבה דברים, אבל לומר עליו כפי שאומר אדלהייט ששירתו היא "חרזנות גראפומנית" ולדבר על "קלישותה המוחלטת של 'שירת' (המרכאות במקור) דורי מנור", יכול רק מי שאטום לגמרי לשירת החרוז הגדולה. דורי מנור כתב כמה וכמה שירים יפים מאוד, נפלאים בחלקם, תירגם תירגומים רהוטים במיוחד ונלחם מלחמה ספרותית חשובה, וגם אם יש בהחלט מימד ספרותי מדי וליטראטי מדי בכתיבתו, הרי לא להכיר בערכה בכלל, פירושו להפגין בורות יסודית. ילדותי במיוחד הוא יובל גלעד המדמה את כותבי הסונטות החרוזות בדור האחרון "לילדים שמשחקים באבר מינם". אז לך דבר איתו. מה הוא יודע על שירה? מה הוא יודע על סונטות? (בין השאר, על הסונטות הגדולות שכתבו משוררים כמו דוד אבידן ואהרן שבתאי?).

בקיצור, כתיבתם של אדלהייט וגלעד נגועה פשוט בסוג של טיפשות ובורות (מלבד קינאה חריפה ושינאה חריפה), אין מה לעשות. מעבר לזה, ברור שמדובר במשוררים מתוסכלים שכלל אינם מבינים עד כמה ירוד ושולי מעמדה של השירה בכלל, והנסיון לצייר את דורי מנור כמי שעומד באיזה אולימפוס אדיר, הוא פשוט בדיחה. במציאות הישראלית העכשווית, גם דורי מנור הוא משורר נידח, גם אם עדיין הרבה פחות נידח מאדלהייט, גלעד ואריק א. 

עוד מעט אדגים מעט מכל משתתפי החוברת ואסביר מדוע (מלבד רן יגיל), רק אחדים מהם עוברים את סף הקריאה המיידית. כלומר, לא תוקעים אותנו מייד עם המשפטים הראשונים. אבל אתחיל בשני הפרקים הסאטיריים והמבדחים של רן יגיל (כיף קריאה אמיתי ונדיר בחוברת מוקשית ומתקשה זו) מתוך הנובלה "הכל שפיט", שגיבורה הוא לא אחר מאשר מבקר הספרות דורון בת, שם שהוא ללא ספק פארודיה על שמי, מנחם בן, ואכן חלק, רק חלק, מדמותו של דורון בת הוא פארודיה עלי. אבל לא רק עלי, אלא גם על מבקר הקולנוע מאיר שניצר, למשל, שדמותו הפיזית (קטן וממושקף) זהה למדי עם דמותו הפיזית של דורון בת. גם סצינת שבירת המשקפיים של דורון בת מזכירה סצינה ידועה בעברו של מאיר שניצר כשדודו טופז, נדמה לי, שבר לו את המשקפיים. רן יגיל בכתיבתו הקומדיאנטית מזכיר מאוד את אביו הגדול, הקומיקאי רן יגיל, המוזכר אגב גם הוא באחד הקטעים.  

ועכשיו, ניתן ציונים קצרים לכל אחד מן המשתתפים האחרים. כמה מילים לכל אחד. בסך הכל, מדובר בכתב-עת קטן ובמספר משתתפים מועט, וברור שהקוראים הכי להוטים של הטור הזה יהיו הכותבים עצמם. אז ניתן להם את מבוקשם.

החוברת נפתחת ב"יומן לילה" של יותם ראובני, טקסט מתיש מאין כמוהו, למרבה הצער. כבר שנים כותב ראובני את הרצף הבלתי-קריא הזה. מה אפשר לעשות.

אחריו עודד פלד, רצף שירי נוף וכפר הקרוי "ח"י פרקי פסטורליה" (כנראה על רקע הקיבוץ שהוא גר בו כמדומני) עם שורות יפות, אם גם לא חדשניות (קצת ברוח פרקי מטולה של נתן זך) מסוג:"בחמש וחצי בבוקר עצים מתלחשים בחצר אחורית/ וקריאת מואזין נישאת מן הכפר הסמוך. אור/ ראשון, כמעט. וכבר ציפור יחידה מסלסלת/ פיהוקי דבש". אהבתי.

הלאה. שלושה שירים של וואלאס סטיבנס, מגדולי השירה האמריקאית (אם גם מן הקרים והסטריליים שבהם מבחינה ריגשית) בתרגומו של עמוס אדלהייט, שעשה כאן לדעתי מלאכה לא טובה. הכל מוקשה, מסורבל, בלתי קריא. עם שורות מסוג: "אם רק/ כשהוא הביט, המים זרמו באוויר או הלבינו/ בקצה הקרח, האבסטרקציה היתה /נשברת והחורף היה מתנפץ ונגמר, / והלהיות היה שוב להיות הוא עצמו". לא טוב. לא קריא.

בהמשך משורר ישראלי כמדומה, עולה חדש כלשהו מרוסיה כמדומה, בשם ניקולא אורבך, עם שורות פשטניות רווית שינאה אנטי-ישראלית מסוג "מעולם לא שאלוני/ אם כאב לי /כשאנסה אותי מדינת ישראל/ והחדירה בי זהויות מטונפות". גם זה מצטרף לרוח הקוטריות הכללית של החוברת.

אלא שכאן מגיע טקסט רענן. מישהי בשם שירה כרמי מפרסמת קטע פרוזה בשם "קומביין", על רקע משק חקלאי כלשהו, עם שורות מתגרות, מעניינות, בנוסח: "כשהיה ילד, קצת אחרי שאמא ברחה עם מגדל עגבניות ממשק אחר, הוא היה מתלווה לאבא בשדה". זה מה שיפה במשקים חקלאיים, שקורים בהם דברים לא חקלאיים, ושירה כרמי בהחלט מצליחה לחלץ אותנו מן השיממון הכללי הלא קומוניקטיבי האופף את רוב פרקי החוברת הזאת.

סימפטי הוא גם פרק הפרוזה של ע.ל.קולינר, טקסט יומני רגיש והגיגני על שוטטות, עם שורות מתייאשות וחביבות בנוסח : "לאט-לאט, קולף ממני הייאוש את כל האישיות, עד שנשארת רק האבחנה האכזרית כמה האומללות הזו נלעגת". יפה.  אני אוהב אנשים שיודעים להתאכזר לעצמם. ועושים את זה בכישרון.

אריק. א., בהמשך, מפרסם שוב פואימה (כלומר, להזכירכם, פשוט שיר ארוך), וכדרכו מדובר בפואימת אהבת מרוגשת לאשה כלשהי, שעל תהילתה הוא חוזר שוב ושוב בשיריו (מי זו? מי זו?): "גופֵךְ האלילי/ נותר נישא באוויר הגרעיני/ עשרת נשיקות נוצצות ברקיעים". אין מה לעשות. הבחור מאוהב וכנראה באמת יש לה גוף טוב. לא שזה שיר רע, אבל זה לא בדיוק מתחבר למשהו ברור בתוכנו.

אחר כך מגיע סיפורו של רן יגיל, שאת שבחו כבר אמרנו, ואחריו "4 מזמורי לילה" של עמוס אדלהייט, הנשמעים כמו צירוף מוזר בין הפואימות של ישראל פנקס והלשון של עוזר רבין, עם שורות לולייניות מסתחררות בנוסח: "בהתעטף עליו לילו רואה את משטרו הנוקבני והרגלו/ רגלו הנעולה בסבך חייו כמו ירחיו שחפיו וכל / אשר מונח שם לפניו צופה בעתידו- - -". אין כאן כוונה שנבין, והלשון בהחלט לא שיגרתית ולא באנאלית, אבל כל העסק טרחני, מְסוּפְרָת. אין מה לעשות.

בהמשך מפרסם עמיתו יובל גלעד שני שירי מחאה ילדותיים מעט בסגנונם אם גם ראויים לשבח בתוכנם: "מדע בודד כבורא/מסרטן קופים טוב-טוב". גם אני נגד הניסויים האכזריים והבלתי נסבלים בבעלי החיים, גם אם ההתנסחות פשטנית במהותה. עם זאת, קשה להבין את סוג השינאה שמפגין יובל גלעד בשורות: "בְּעוֹרֵב מת יש יותר יופי/ מאשר בפני אמהות מיניקות/ ביהירות כאילו המציאו את הבריאה". נשים מיניקות ביהירות? לא ידוע לי. מקסימום, אפשר לדבר על סוג של התגברות בוטה על אי-הנוחות המסויימת הכרוכה בהתפשטות חלקית לפני קהל. לא ככה?

גם חן קלינמן, החמישי בין חמשת העורכים, עוסק בסידרת  שיריו באהבת החתולים שאיתו. שניים, לאחד קוראים זורו, לשנייה קוראים אוניקה. שמות יפים לחתולים וגם האהבה משכנעת: "אני אוהב אותם יותר מכפי מידתי, אני אוהב אותם כמידת כולנו". כלומר, כהמשך העולם? אולי, אבל יש בזה יופי.

רונן בלומברג, בטקסט הפרוזה שבא מייד אחר כך, משחק בנוסח דוד אבידן עם אותה תוכנה של "פסיכיאטר אלקטרוני". זה לא היה מעניין אצל אבידן. וזה לא מעניין אצל בלומברג.

שמעון מרמלשטיין, בטקסט הסמוך הקרוי "ברחובות העיר", מציע לנו פרוזה אישית קדחתנית, מין צירוף של שוטטות תל-אביבית ומגע מטאפיזי עם מלאכים. משהו מרגש, אינטליגנטי  ונוגע. איך אפשר לא להתרגש מול שורות כמו: "לבדו נותר, אחרון בעולמו, הרחק גם מבנו יחידו שאבד", או בהמשך חיפושו של המספר אחר דמותו המשתקפת במי הירקון, בהליכתו על גשר הירקון: "אצבעותיו דבקו במעלה הלוהט, רק אישוניו נעו, מחפשים אחר דמותו שאינה משתקפת במים... בגלל הזוהמה... הרגיע את עצמו והביט במורדות המשתפלים לפנים ולאחור". מעניינת ההרגעה העצמית ("בגלל הזוהמה... הרגיע את עצמו"), כאילו יש סיבה אחרת לכך שאתה לא מצליח לראות את דמותך במים. אפשרות אחרת היא שאתה מחוק לגמרי. מחוק מן העולם, שאינך קיים, או שאתה עצמך לא ראוי משום מה להשתקף במים. טקסטים איכותיים כותב שמעון מרמלשטיין. הנה סיבה אמיתית להצדקתו של כתב העת הזה.

קטע תל אביבי אחר,
מייד בהמשך קוטל עמנואל הלפמן את מוסדות התרבות העיקריים בתל-אביב - תיאטרון הבימה, מוזיאון תל אביב - שהתמסחרו לדעתו עד בחילה ("הכסף שוטף את תל אביב כמו מי ביוב"). עיקר הזעם מופנה כלפי הווייתו הנוכחית של הסימנטק

התל אביבי, שפעם היה משכן לסרטים מופלאים של פליני, ברגמן ופאוזליני והיום בחסות מנהלו אלון גרבוז הוא עמוס לדברי הכותב בסרטי להט"בים וגאים למיניהם וכן "שבועות של קולנוע אוסטרלי, בריטי וצרפתי, ממומנים על ידי שגרירויות נוטפות כסף המביאות סיפורים משעממים מצולמים במקום קולנוע". וואחאד קטילה.

ובהמשך, מישהו בשם אורי חיבה, לא מפגין חיבה לעיר, שהוא מזהה בה אווירה של חנק וריקבון, אך מוסיף כי "לא לכל אדם היתה אווירה זו יצור נדחה, שכן, כמו החיים הגרים בביצה, גם לאנשים בעיר הזו היה ריח הריקבון כמו אוויר הכפר המשחרר". מתי ראית ביצה לאחרונה, ילד?  

זהו, סקרנו בערך הכל. אל תגידו שלא קראתי את החוברת, שהייתי מגדיר אותה בשורה התחתונה כחוברת חצי-טובה וחצי-גרועה.