מחיים חפר לרחל איתן. קריירה אחרי המוות .

שישה קטעים פלוס הטור הספרותי: 

למה חיים חפר הוא פזמונאי משובח אבל ולא משורר?  ומה משותף לסרט האנטי-איסלאמי המגעיל ולשד החמוד של הדוכסית מקימברידג', קייט מידלטון?  ומדוע הקוראן הוא ספר מקסים ולמה אין לילדים החרדים (בניגוד לילדים החילוניים) שגיאות כתיב? ולמה בג"צ הוא בית משפט לדין אבל לא לצדק?  ולמה חזון העצמות היבשות כבר פה, בעין?  וגם: הטור הספרותי, והפעם: מה נפלא ברומן הישראלי הקלאסי "ברקיע החמישי" של רחל איתן , שהופיע עכשיו מחדש, ולמה דן מירון טעה וגרשון שקד צדק?   

• 1. כאילו אין הבדל, הבדל בכל זאת יש. חיים חפר ,בניגוד למה שאמר אהרון מגד, לא היה משורר. הוא היה פזמונאי. פזמונאי מקצוען, מעולה, אבל לא משורר. מה ההבדל? ההבדל הוא בכוונה הפנימית. שיר משוררי נכתב מתוך השראה. שיר פזמוני נכתב מתוך הזמנה, גם אם ההזמנה היא מטעם הכותב עצמו, המזמין את עצמו לכתוב שיר המיועד להלחנה. אלה שתי תנוחות פנימיות שונות מאוד. אבל בסופו של דבר, כל מי שבוחן את הקריירה הגדולה של הפזמונאי חיים חפר, ששורות שלו נחרטו על לוח חיינו, ומשווה אותה לקריירה של משורר משוררי לגמרי כמו נניח דוד אבידן (שאמנם כתב פזמונים מוכשרים להפליא פה ושם) יודע שזמן המשוררים נגמר במידה רבה. שירי משוררים כבר לא עושים כמעט כלום לאף אחד , אלא אם כן הלחינו אותם. ועובדה: השירים הכי זכירים של המשוררים הכי גדולים - מביאליק של "ביום קיץ, יום חום" עד אלתרמן של "עוד חוזר הניגון" ומיונה וולך של "לא יכולתי לעשות עם זה כלום" עד ויזלטיר של "יש לי סימפטיה" - הם השירים המולחנים.ובכל זאת, למען הסדר הטוב, צריך להבדיל בין שירי משוררים לשירי פזמונאים, כפי שצריך להבדיל בין המקצוענות הפיקחת של חיים חפר לבין הפשטנות והילדותיות של רוב פזמונאי הזמר המזרחי (ור' למשל "כשאת איתו", שיר השנה של אייל גולן), ובינם לבין משוררי הפזמון הגדולים באמת (שלמה ארצי, ברי סחרוף, אהוד בנאי,מיכה שיטרית, אתי אנקרי, עילי בוטנר ועוד ועוד - כולם משוררים אמיתיים).
• 2. תיפלות מגעילה ותיפלות חמודה. שני עניינים שוליים לחלוטין- האחד דוחה עד בחילה והשני משעשע וקסום - עלו למרכז סדר היום בשבוע האחרון. האחד הוא הסרט האנטי איסלאמי הנחות להחליא - ראיתי כמה דקות ממנו ביו-טיוב, והוא נראה כמו סרט תעמולה אנטי יהודי או אנטי ישראלי מהסוג המצרי או הסורי, האיראני או השטריימרי מסוג עלילות הדם האנטי יהודיות. אז נכון שלא יכולה להיות למוסלמים התועמלניים טענה כלשהי - הרי הם מפיצים מחדש את הפרוטוקולים של זקני ציון וזוועות מסוג זה, אבל ברור שהחוק הישראלי הנאור והמקורי האוסר פגיעה ברגשות דת היה מונע את כל השערורייה העולמית התפלה והמאוסה הזאת. אכן אצלנו בארץ, תודה לאל, אסור לומר שמוחמד הוא הומו, פדופיל וכל שאר ההשמצות המגעילות של הסרט האנטי איסלאמי. לכן יש סיכוי אמיתי שבג"ץ אכן ייענה לתביעת הח"כים הערביים ויורה על הסרת הסרט מן הרשת בארץ. העניין השני הוא כמובן השד הצעיר של נסיכת קיימברידג', קייט מידלטון, שנחשף בצילום פאפאראצי נועז. ולא ברור מדוע רוב כלי התקשורת בישראל מנעו מאיתנו את החמדה הקטנה הזאת. אז מה? כולה שד צעיר ויפה, מה קרה? אוקיי. מביך. אוקיי, פגיעה בפרטיות. אבל צריך להודות שחשיפת אחוריה של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקר, היתה הרבה יותר מביכה בשעתה. ובית המלוכה הבריטי הפגין חוסר קלילות מוחלט בעניין זה. אפשר היה להסתפק בהבעת מורת רוח ובנסיון להתחבא יותר בפעם הבאה.
• 3. ושוב אני אומר: הקוראן ספר קסום. וכבר אמרתי מזמן שכל ביזוי הקוראן ומוחמד הם דברים בערים ובלתי נסבלים, משום שהקוראן, בניגוד לכל ההשמצות, הוא ספר קדוש באמת, על פי טבעו (יש לי אותו בשלושה תרגומים לעברית, ופרט לתהילות אלוהים, הוא חוזר בעיקרו על הסיפורים התנ"כיים, ודי לשמוע את כותרות חלק מן הבשורות:"בשורת יוסף", "בשורת בית עמרם,, "בשורת בני ישראל", "בשורת מרים", "בשורת נוח", "בשורת יונה" ) ,ומוחמד הוא נביא אמת , המכיר לחלוטין בעם ישראל כעם הנבחר ובארץ ישראל כארץ המובטחת לעם ישראל. הנה למשל הפסוק הבא מן הקוראן: "אחר כך הורשנו לעם המעונה את הארץ הקדושה, את מזרחה ואת מערבה, ונתקיימו כל ההבטחות של ריבונך לעם ישראל" (הקוראן, בשורת הרכסים, פסוק 134) , או "הלא אנו הורדנו את התורה ליהודים, ובה הדרכה ואור" (הקוראן, בשורת השולחן, פסוק 48) או "אין אלוה זולת אללה החי והקיים שהוריד אליך, השליח, את ספר האמת לאישור התורה והברית החדשה שהוריד מקודם" ("הקוראן" בשורת בית עמרם, פסוק 1) או "בני ישראל! זיכרו את החסדים שהענקתי לכם עת בחרתיכם מכל העמים" (הקוראן, בשורת הפרה, פסוק 45). אז נכון שיש למוחמד טענות כבדות ליהודים הכופרים שעיקמו לדבריו את הבשורה האלוהית. אז מה. גם לנביאי ישראל יש. ונכון שהשייחים למיניהם והשריעה למיניה סילפה את דברי הנביא. אז מה? אצלנו לא סילף התלמוד את רוח התורה? די לראות מה שעשינו למשל לפסוק האלוהי "ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", שהפך אצל חובשי הכיפה שלנו שלנו לשינאת הזר. בדיוק ההיפך מן הכתוב.
• 4. אין שגיאות כתיב במיגזר החרדי. אגב, אם כבר מדברים על כתבי הקודש, איך זה שבעיית שגיאות הכתיב ההולכת ומחמירה בקרב ילדי ישראל החילוניים, איננה קיימת בכלל לא במיגזר החרדי ולא במיגזר הדתי? התשובה פשוטה: עצם ההליכה לבתי הכנסת וחובת התפילה מבוססות על קריאה חוזרת ונישנית של פסוקים וקטעי תנ"ך, מדרש ותפילה. ומדובר על עיסוק יומיומי של כמה שעות ביום במצטבר. וברור שמי שקורא ומקריא ומזמר אלפי מילים כתובות מדי יום יודע איך לאיית. מכאן צא ולמד מה הפתרון לבעיית שגיאות הכתיב בקרב ילדי ישראל החילוניים: לקרוא ולהקריא , לקרוא ולהקריא. די שכל ילד יידרש להקריא ולקרוא שעה ביום ,נניח, במסגרת בית הספר (! ) , לא בבית, כדי שכל בעיית שגיאות הכתיב תיפתר כלא היתה. איך עושים את זה? בדיוק כמו בבית הכנסת, בקריאה ובהקראה קבוצתית, בשיתוף כל התלמידים, כשכל ילד יידרש מפעם לפעם להקריא פסוק כדיוקו. די בכך כדי לחולל מהפכת דעת. שעה ביום. לא צריך יותר. יום יום.
• 5. בית דין לדין, לא לצדק. הרכב של בג"צ בראשות נשיא העליון אשר גרוניס דחה את העתירה שוברת הלב בעניין שחר גרינשפן בטענה שאיננו יכול פורמאלית להתערב ("בגלל עקרון סופיות הדיון") למרות שליבו עם הנערה שחייה נהרסו, ולמרות העונש המגוחך שהוטל על הנהג השיכור שפגע בה (קנס בסך אלף שקל ועבודות שירות, פשוט לא ייאמן). על זה בדיוק נאמר : מספח ולא משפט. אם בג"צ לא יודע לתקן עוול נורא בכל מיני טענות פורמאליות, אז הוא בית משפט לדין. לא לצדק. בבחינת ייקוב הדין הפורמאלי את הר אי הצדק. לפחות להשית קנס מיליונים על הנהג הדורס והשיכור.

והגית בו יומם ולילה/ הפסוקים הכי מופלאים בתנ"ך

העצמות היבשות יחיו

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. (יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים ה-ו)
 

ב"הארץ" סיפרו לנו בשבוע שעבר, כי מדענים גילו תאים חיים בשרידי ממותה שקפאה בשלג הסיבירי לפני אלפי שנה , ו"העלו את האפשרות שניתן יהיה לשבט את החיה שנכחדה לפני אלפי שנים". איזה יופי. כלומר, כך או אחרת, ניתן ליצור חיים מתוך צופן גנטי המצוי בעצמות מתים . כלומר, כך או אחרת חזון העצמות היבשות כבר כאן. 

ועכשיו הטור הספרותי: איך דן מירון טעה וגרשון שקד צדק

"ברקיע החמישי", משיאי הספרות הישראלית

חמישים שנה אחרי שהופיע לראשונה, ורגע לפני שסרט שנעשה על פיו עומד לעלות למסכים, יוצאת לאור מהדורה חדשה של "ברקיע החמישי" של רחל איתן, אחד הרומנים הגדולים בספרות הישראלית לדורותיה, המתאר את ילדותה השורדנית במעון לילדי משפחות  מעורערות

ממש עוד מעט, בחודש הבא,יעלה לאקרנים סרטה של הבמאית דינה צבי ריקליס, על פי הרומן הישראלי הקלאסי של רחל איתן "ברקיע החמישי", שהופיע לראשונה לפני חמישים שנה בדיוק, ב-1962. לרגל המאורע הכפול הפיקה הוצאת עם עובד מהדורה חדשה לרומן הגדול הזה, בליווי אחרית דבר של תמר משמר, חוקרת יצירתה של רחל איתן, הסופרת היפה , הבלונדינית, שנפטרה בניו-יורק ב-1987, והוגדרה בראשיתה כ"נערת זוהר שהתגלתה כסופרת מזהירה". למעשה, מדובר באחת האינטלקטואליות המובהקות שהיו לספרות העברית החדשה.

ואתחיל מהסוף, מהקריאה החדשה ברומן : "ברקיע החמישי" הוא אכן רומן אמת מרגש, מן היפים שנכתבו בעברית. כשקראתי אותו, הבנתי מדוע אמר לי פעם נתן זך שזהו הרומן האהוב עליו ביותר - כך בערך - מן הספרות הישראלית. אבל לפני שאפרט, הנה אזהרה חיונית לכל מי שניגש לספר הזה: מדובר בספר שתחילת הקריאה בו מוקשית ביותר - מין צירוף של גנסין, עגנון ויזהר בשיא הנפתלות הסגנונית שלהם   -  ורק אחרי כמה עשרות העמודים הולכים הדברים ומתרווחים, והקריאה נעשית שוטפת וקלה, ואפילו סוחפת במיוחד.  רק כדי להדגים מראשית הקריאה , הנה קצת ביטויים אופייניים לדוגמא:"כשאשה היא הפוגעת בך, חיציה משוחים בליח מרירתך", או "מצוי אתה אצל העיתונים ועיתות של מנוער-מכל בידיך", או "מצא את עצמו בתוך הזגוגית, חלקיקי גוף כיפח בין השתי-וערב" וכו' וכו'. ורק קמעא קמעא אנחנו מצליחים לצלוח את המורכבות הסגנונית הגדולה הזאת ולהבין מי נגד מי. בתחילה, בעיקר הילדה מאיה , גיבורת הרומן ובת דמותה של רחל איתן , נגד אמה החורגת רגינה, שגזלה את אביה מאמה, ואחר-כך אותה מאיה בת שמונה מול כנופיית הילדות בבית היתומים , הסרה למרותה של בת-שבע אחת, גם היא ילדה, דיקטטורית מופלאה, המטילה שלטון אימה ופחד ומסירות אין קץ על שאר הבנות העובדות אותה. רחל איתן,אגב, כמעט מיותר לציין, חוותה ילדות מסוג זה, במוסדות ילדים למיניהם.

חמישים שנה אחרי שפורסם ועורר פולמוס ספרותי עז,שעליו מספרת תמר משמר בהרחבה באחרית הדבר שלה,   כבר ברור מי צדק במריבה הספרותית הגדולה שפרצה אז בין דן מירון לגרשון שקד. מירון היה נגד. שקד היה בעד. וגרשון שקד צדק.

מירון טען נגד הפומפוזיות הסגנונית כביכול של רחל איתן. הוא טען כי כל ההתהדרות הסגנונית (אלא שאין מדובר כלל בהתהדרות כפי שאבהיר מייד) לא נועדה אלא כדי להסתיר את העובדה שרחל איתן מספרת בעיקר סיפור אוטוביוגראפי בבחינת "רק על עצמי לספר ידיעתי". הנה כך טען אז דן מירון:: "ה'בארוק' המנייריסטי של הלשון בסיפורי רחל איתן אינו בא אלא - פשוטו כמשמעו - להכשיר ,לייפות ו"לסַפְרֵת" הוויה שלא יצאה מתחומיה הגולמניים והפיזיים ביותר". מירון מתכוון לכך שרחל איתן מרבה מאוד לתאר את הכיעור הפיזי של דמויותיה ושל ההוויה הפיזית שבה הן נתונות, וכביכול איננה מתרוממת באמת מעליו. . הנה לדוגמא האופן שבו מתוארת הבאת התינוק החדש, אחיה החורג של מאיה , לבית, כשמאיה שטופת שינאה וקינאה כלפיו וכלפי אמה החורגת:"רגינה באה מן המטבח בחלוק רחב, תפוחה ורופסת, חיתלה את התינוק ובאוויר נישא ריח נורא. אחר-כך נטלה אותו אל גופה, השתופפה על כסא וחלצה לעיניה ולעיני האב שָׁד כבד, כעור, עמוס, אשר עטרתו גדולה  מן הרגיל ומשחירה , כולה נקודה עדשים-עדשים קטנים. בשירבוב שפתיים מיעכה את פיטמתה הגדולה, התיזה מתוכה כמה זרזיפים דקים ואחר כך דחפה אותה לתוך הזרבוב הצורח וטילטלה אותה בין שפתיו, עד שדבקו בה. מאיה רצתה להקיא הכל בצל התות".
אלא שמירון טועה לגמרי באבחנה המזלזלת שלו. העושר הלשוני של רחל איתן לא נועד כלל "לייפות" שום דבר, אף לא "לְסַפְרֵת" אותו, אלא פשוט לדייק אותו עד קצה הדיוקים, לאפשר לה לדבר מתוך עומק נפשה וזכרונותיה.  וכשמדובר בווידויים -  והרי כל אופיו של הרומן הוא וידויי וחושפני -  העושר המילולי הוא סוג של שיטה מוצפנת להגיד הכל, בבחינת גילויים שמותר לגלות רק למי שכשיר לשמוע ולהבין. ממש כפי שמשוררים מתוודים לפעמים רק בשירה את וידוייהם העמוקים ביותר. השירה מראש נועדת למעטים. זה לא מישדר טלוויזיה להמונים. ובלי הצופן ההכרחי הזה של הלשון, אולי לא היה מתקיים הווידוי כלל. הרי רחל איתן לא התכוונה להשמיע את הדברים באוזני קרובי המשפחה שלה, למשל, שחלקם מתקשה בעברית, כפי שמסתבר ברומן. העושר הלשוני הזה מאפשר לה להבחין אבחנות מרעידות בחדותן ובעוצמתן באינספור עניינים אנושיים אחרים, כמו גם לדייק להפליא עם הנופים ועם המראות, כמי שצוללת בתוך עצמה וזכרונותיה ומספרת הכל , בלי טיפת זיוף ובלי טיפת ספרותיות מלאכותית,  באופן שהופך את הספר הזה לבלתי-מיושן בעליל, גם חמישים שנה אחרי שנכתב. ההוויות הנפשיות והמראות והדראמות ממש קמים לנגד עינינו ונוגעים בנו עד קצה הנפש.

לכן דווקא גרשון שקד צדק שראה את החידוש ואת החשיבות של "ברקיע החמישי, שכל מי שיקרא בו היום, אחרי שילמד לצלוח את הבארוק הסגנוני , יצטרך להודות כי מדובר ברומן המשתווה בעוצמתו בהחלט לטובי הרומנים האוטוביוגראפיים (להבדיל מאוטוביוגראפיה כפשוטה) של הספרות הישראלית , מ"זיכרון דברים" של יעקב שבתאי עד "ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן. תענוג קריאה גדול.