"ברקיע החמישי" , משיאי הספרות, מופיע מחדש. בקרוב הסרט

חמישים שנה אחרי שהופיע לראשונה, ורגע לפני שסרט שנעשה על פיו עומד לעלות למסכים, יוצאת לאור מהדורה חדשה של "ברקיע החמישי" של רחל איתן, אחד הרומנים הגדולים בספרות הישראלית לדורותיה, המתאר את ילדותה השורדנית במעון לילדי משפחות  מעורערות

ממש עוד מעט, בחודש הבא,יעלה לאקרנים סרטה של הבמאית דינה צבי ריקליס, על פי הרומן הישראלי הקלאסי של רחל איתן "ברקיע החמישי", שהופיע לראשונה לפני חמישים שנה בדיוק, ב-1962. לרגל המאורע הכפול הפיקה הוצאת עם עובד מהדורה חדשה לרומן הגדול הזה, בליווי אחרית דבר של תמר משמר, חוקרת יצירתה של רחל איתן, הסופרת היפה , הבלונדינית, שנפטרה בניו-יורק ב-1987, והוגדרה בראשיתה כ"נערת זוהר שהתגלתה כסופרת מזהירה". למעשה, מדובר באחת האינטלקטואליות המובהקות שהיו לספרות העברית החדשה.

ואתחיל מהסוף, מהקריאה החדשה ברומן : "ברקיע החמישי" הוא אכן רומן אמת מרגש, מן היפים שנכתבו בעברית. כשקראתי אותו, הבנתי מדוע אמר לי פעם נתן זך שזהו הרומן האהוב עליו ביותר - כך בערך - מן הספרות הישראלית. אבל לפני שאפרט, הנה אזהרה חיונית לכל מי שניגש לספר הזה: מדובר בספר שתחילת הקריאה בו מוקשית ביותר - מין צירוף של גנסין, עגנון ויזהר בשיא הנפתלות הסגנונית שלהם   -  ורק אחרי כמה עשרות העמודים הולכים הדברים ומתרווחים, והקריאה נעשית שוטפת וקלה, ואפילו סוחפת במיוחד.  רק כדי להדגים מראשית הקריאה , הנה קצת ביטויים אופייניים לדוגמא:"כשאשה היא הפוגעת בך, חיציה משוחים בליח מרירתך", או "מצוי אתה אצל העיתונים ועיתות של מנוער-מכל בידיך", או "מצא את עצמו בתוך הזגוגית, חלקיקי גוף כיפח בין השתי-וערב" וכו' וכו'. ורק קמעא קמעא אנחנו מצליחים לצלוח את המורכבות הסגנונית הגדולה הזאת ולהבין מי נגד מי. בתחילה, בעיקר הילדה מאיה , גיבורת הרומן ובת דמותה של רחל איתן , נגד אמה החורגת רגינה, שגזלה את אביה מאמה, ואחר-כך אותה מאיה בת שמונה מול כנופיית הילדות בבית היתומים , הסרה למרותה של בת-שבע אחת, גם היא ילדה, דיקטטורית מופלאה, המטילה שלטון אימה ופחד ומסירות אין קץ על שאר הבנות העובדות אותה. רחל איתן,אגב, כמעט מיותר לציין, חוותה ילדות מסוג זה, במוסדות ילדים למיניהם.

חמישים שנה אחרי שפורסם ועורר פולמוס ספרותי עז,שעליו מספרת תמר משמר בהרחבה באחרית הדבר שלה,   כבר ברור מי צדק במריבה הספרותית הגדולה שפרצה אז בין דן מירון לגרשון שקד. מירון היה נגד. שקד היה בעד. וגרשון שקד צדק.

מירון טען נגד הפומפוזיות הסגנונית כביכול של רחל איתן. הוא טען כי כל ההתהדרות הסגנונית (אלא שאין מדובר כלל בהתהדרות כפי שאבהיר מייד) לא נועדה אלא כדי להסתיר את העובדה שרחל איתן מספרת בעיקר סיפור אוטוביוגראפי בבחינת "רק על עצמי לספר ידיעתי". הנה כך טען אז דן מירון:: "ה'בארוק' המנייריסטי של הלשון בסיפורי רחל איתן אינו בא אלא - פשוטו כמשמעו - להכשיר ,לייפות ו"לסַפְרֵת" הוויה שלא יצאה מתחומיה הגולמניים והפיזיים ביותר". מירון מתכוון לכך שרחל איתן מרבה מאוד לתאר את הכיעור הפיזי של דמויותיה ושל ההוויה הפיזית שבה הן נתונות, וכביכול איננה מתרוממת באמת מעליו. . הנה לדוגמא האופן שבו מתוארת הבאת התינוק החדש, אחיה החורג של מאיה , לבית, כשמאיה שטופת שינאה וקינאה כלפיו וכלפי אמה החורגת:"רגינה באה מן המטבח בחלוק רחב, תפוחה ורופסת, חיתלה את התינוק ובאוויר נישא ריח נורא. אחר-כך נטלה אותו אל גופה, השתופפה על כסא וחלצה לעיניה ולעיני האב שָׁד כבד, כעור, עמוס, אשר עטרתו גדולה  מן הרגיל ומשחירה , כולה נקודה עדשים-עדשים קטנים. בשירבוב שפתיים מיעכה את פיטמתה הגדולה, התיזה מתוכה כמה זרזיפים דקים ואחר כך דחפה אותה לתוך הזרבוב הצורח וטילטלה אותה בין שפתיו, עד שדבקו בה. מאיה רצתה להקיא הכל בצל התות".
אלא שמירון טועה לגמרי באבחנה המזלזלת שלו. העושר הלשוני של רחל איתן לא נועד כלל "לייפות" שום דבר, אף לא "לְסַפְרֵת" אותו, אלא פשוט לדייק אותו עד קצה הדיוקים, לאפשר לה לדבר מתוך עומק נפשה וזכרונותיה.  וכשמדובר בווידויים -  והרי כל אופיו של הרומן הוא וידויי וחושפני -  העושר המילולי הוא סוג של שיטה מוצפנת להגיד הכל, בבחינת גילויים שמותר לגלות רק למי שכשיר לשמוע ולהבין. ממש כפי שמשוררים מתוודים לפעמים רק בשירה את וידוייהם העמוקים ביותר. השירה מראש נועדת למעטים. זה לא מישדר טלוויזיה להמונים. ובלי הצופן ההכרחי הזה של הלשון, אולי לא היה מתקיים הווידוי כלל. הרי רחל איתן לא התכוונה להשמיע את הדברים באוזני קרובי המשפחה שלה, למשל, שחלקם מתקשה בעברית, כפי שמסתבר ברומן. העושר הלשוני הזה מאפשר לה להבחין אבחנות מרעידות בחדותן ובעוצמתן באינספור עניינים אנושיים אחרים, כמו גם לדייק להפליא עם הנופים ועם המראות, כמי שצוללת בתוך עצמה וזכרונותיה ומספרת הכל , בלי טיפת זיוף ובלי טיפת ספרותיות מלאכותית,  באופן שהופך את הספר הזה לבלתי-מיושן בעליל, גם חמישים שנה אחרי שנכתב. ההוויות הנפשיות והמראות והדראמות ממש קמים לנגד עינינו ונוגעים בנו עד קצה הנפש.

לכן דווקא גרשון שקד צדק כשזיהה  את החידוש ואת החשיבות של "ברקיע החמישי", שכל מי שיקרא בו היום, אחרי שילמד לצלוח את הבארוק הסגנוני , יצטרך להודות כי מדובר ברומן המשתווה בעוצמתו בהחלט לטובי הרומנים האוטוביוגראפיים (להבדיל מאוטוביוגראפיה כפשוטה) של הספרות הישראלית , מ"זיכרון דברים" של יעקב שבתאי עד "ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן. תענוג קריאה גדול.